הפרעת אישיות גבולית זה כמו להיות אריאל מהסיפור של בת הים - כל צעד כואב כמו אלף סכינים אבל את ממשיכה לחייך מבחוץ, אולי מתישהו תפגשי בן אנוש שיחשוב שאת סבבה ותוכלי להשאר בחיים.
לפני שנה וחצי בערך אמרתי מזל טוב בלינקדאין לקולגה מפעם, התחלנו לדבר והצעדים הפסיקו לכאוב לי. הרגשתי את החיבור הזה בין הנשמות, ושאר השיט של החיים הפסיק להיות כבד כל כך. הפסיכולוגית שאני מטופלת אצלה גם הייתה המומה מהשינוי, ובתיאום איתה התחלתי ללכת אליה פחות. ואני הייתי המומה לגלות שאפשר לחיות בלי לכאוב.
יש כמה סיבות למה זה הפסיק לעבוד אבל יש גורם אחד שכמה שניסיתי להתעלם ממנו זה לא הלך. יותר נכון, זה ... לא עמד. בחודשים הראשונים האינטימיות המדהימה שהייתה פיצתה על זה. אחר כך כבר לא. אולי אם היה אפשר לדבר על זה היה אפשר להתקדם אחרת, אבל לא העזתי. הבנאדם כל כך עסוק בהישרדות שלדבר על תזונה, נשימות, ובעיקר להפסיק לעשן, לא מרגיש אופציה.
חזרתי אל הפסיכולוגית, חזרתי להיות עצובה, השיט של החיים חזר להיות כבד ומעל הכל מפוזרת תחושה של החמצה.
