שבוע לא נכנסתי לכאן,
לא הרגשתי צורך.
לא הייתה בי אשמה או כאב שהיה עד כדי כך גדול שלא ניתן להכיל,
או שהיה, אבל לזרוק אותו פה לא נראה רלוונטי.
רק פעם אחת, אתמול, נכנסתי.
שיחה ״אישית״ עם המנהל. כמה דקות מהאוטו כשהוא בדרך אל המשפחה. זה השאיר אותי כואבת. התחלתי לכתוב פוסט אבל היה באמצע טלפון מבורך כלשהו או ווטסאפ או משהו אחר שהסיט אותי למקומות אחרים.
התכתבות עכשיו. היה טוב יותר קודם. הצלחת להפיח בי חיים ואז להשאיר אותי מרוקנת. ברבע שעה. פלוס מינוס.
אני לא אהיה עצובה בגללך. למרות שזה מושך. וזה גם הרגל.
אני אקח את הטוב מהנוכחות שלך.
כי אמר פעם מישהו (מצביא צמא דם כלשהו, ג׳ינגס חאן אולי?) שאם אתה מפחד אל תעשה. ואם אתה עושה אל תפחד.
אז אני בתוך זה. פאקינג אוהבת אותו. זה לא היה מתוכנן. הוא גורם לי להרגיש. לפעמים טוב ולפעמים חרא אבל כשהוא לידי הדופק עולה לי.
ואומרת תודה. על הטוב, על השפע, על הקיום.
תודה.
ולאשתו....
אני מצטערת.
אנא סלחי לי......
אבל הוא אוהב אותך כל כך. המקום שלך כל כך בטוח שאני לא לוקחת לך דבר. אין שום דבר שאוכל לעשות כדי שהוא יפסיק לאהוב אותך, או את הבית שבנה לך, או את הילדים שעשה לך. הוא שלך לגמרי. ורק לפעמים לדקות חטופות הוא איתי.
ועוד דבר.
שיחה עם חבר הבהירה לי שמהפוסטים נשמע משהו אחר ממה שיש לי איתו.
מאז שחזרנו להיות בקשר לא שכבנו. במצטבר לא היינו לבד, רק שנינו, יותר מרבע שעה. ה״רומן״ הזה הוא באנרגיה, בשיחות, במבט. לפעמים בוווטסאפ ובהודעות גסות ותמונות.
אז זה קצת מנקה לי את המצפון ותאמיני לי שאני מקנאה בך.
וגם לא.
להתמודד איתו באופן קבוע ביום יום.... too much to handle
אבל לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם אז כשהוא רק בא לא הייתי בזוגיות אחרות, והוא לא היה בגלל זה מוותר על להתחיל איתי, ומוצא את עצמו איתך.
ומיד אומרת לעצמי שזה לא משנה. מה שצריך לקרות קורה. אני לא הייתי אז מי שהייתי לפני ארבע - חמש שנים כשנפגשתי איתו מחדש.
ואני ממש לא הייתי מי שאני היום.
אני מצטערת
אנא סלחי לי
אני אוהבת אותך
תודה