עיניים שלי

"אל תכעסי עיניים שלי, קמתי ממך ללכת."


מגיל צעיר היו חייהם שלובים יחד. מאחר שגדל פרא ולבדו ולא למד בבית הספר לא התקרב אליו אף ילד.
ההורים היו מזהירים את ילדיהם להתרחק ממנו:
אל תתקרבו אל הצועני הזה!

בשנים הראשונות לחייו היה מגיע בכל קיץ לחדשיים לבית סבו וסבתו. הם לא הסתירו את פחדם ורתיעתם ממנו ולא כיחדו ממנו שלא היו אוספים אותו אליהם אלמלא לחציו של הכומר.
אך לא רק הם – גם איש מלבדם לא חפץ בקרבתו. שלא כמנהגו בין הצוענים, בעיירה היה שקט וצייתן ורק לפעמים בלילות היתה סבתו מתהפכת במיטתה למשמע בכיו הכבוש עד שלא יכלה לשאת אותו יותר והיתה יורדת מיצועה ומטופפת בקבקבי העץ שלה אל המזווה ונוטלת חופן בונבוני שקדים מצופים סוכר לבן ונוקשה שהיו הדבר היחידי שהיה מרגיע את הילד שפניו, לאור העששית שלה, היו תמיד מפחידים אותה מחדש.

אחרי שנים, ביום בו ישוב לעיירה והוא כבר לוחם מהולל וגיבור מלחמה, ייזכר בטעם הבונבונים והתחנה הראשונה שלו, אחרי שירד מהכרכרה ששחקה את עצמותיו במשך ארבעה ימים וארבעה לילות תהיה חנות המצרכים שבה, כך זכר, היתה סבתו מוצאת את הבונבונים בצנצנת זכוכית עבה ומוכתמת בין צנצנות הדבש והלימונים בחומץ.

כשלא היה רועה את צאנו של הנוקד הזקן שביתו עמד בעמק מתחת לעיירה, היה מטייל לבדו ביער או משליך חכה באגם שמצדה השני של הגבעה שהעיירה עמדה עליה. לפעמים, מבלי משים, היה מפזם לעצמו שיר צועני שמילותיו לא היו באמת מובנות לו. רק ידע שהשיר אודות מישהו שעולה לגרדום בעבור אהבתו לאישה זרה.

היה מפזם לעצמו ורק מדי פעם חיפשו אותה עיניו במעלה הדרך היורדת מן העיירה.
כשהיתה מסיימת ללמוד והיתה משליכה את ילקוטה ורצה החוצה היתה שמה את פעמיה לשטחים שמעבר ליער מחפשת אותו בשדות המרעה של הכבשים, מנווטת דרכה על פי צלצול פעמוני המשכוכיות.

יחד איתו היתה מכנסת את העדר בדיר, או, אם היתה מוצאת אותו ביער היו רצים ומשחקים מחבואים ומחפשים גרגרי יער.
אם היה יום חם היו רצים לאגם ומתפשטים ושוחים בו. עירומו היה לה טבעי ממש כעירומה. תמימים היו. ילדים. ותמיד ידעו שהם שייכים זה לזו.

משבגרו בילו כמעט כל הזמן יחד. הכומר ניסה להניאו מהחיבור איתה כי דאג לו בגלל איומי הוריה אך לשווא.
אהבתם היתה ברורה ומהדהדת על פני העיירה כולה והעמקים שהתנוססה מעליהם והצוקים שהאפילו עליה.

באותו יום שבו ידע אותה בפעם הראשונה הבין גם שהם נועדו זה לזו ואמר לה:
"בלעדייך אין לי חיים..."
והיא הביטה בו בלא לעפעף בשקט האופייני לה ובתנועה איטית לקחה את ידו והניחה אותה על שדה השמאלי מתחת לחולצתה הרקומה.

ואז, כשלקח אותה בפעם הראשונה והעירום שלהם הפך להר געש של שני גופות מפותלים זה בזה וזה בתוך זה עד לבלי הכר, וכשהפך בה והפך בה וציפרניה חורשות בבשר גבו בעודה צורחת את תאוותה, וכשהֶאֱדִים העולם והפך לברזל מלובן שהיה נעוץ בין חלציו לחלציה בעוד כף ידו מצליפה על עגבותיה – חזר ואמר בליבו עד שנותר ללא נשימה:
בלעדייך אין לי חיים...

אבל ביום בו מלאו לה עשרים ואחת שנים, בשיא הקיץ, כאשר בשלו הדומדמניות והתותים שהיו רגילים להיקטף על ידם בשנים הקודמות ונותרו מבוישים בצל העצים ביער, קם והלך.

דמו הצועני הסתחרר ורתח בו. הוא הרגיש שהוא חייב לקום ולנדוד אל מחוזות גורלו או שימות.


"ארץ אחרת, עיר שאין בה אותך,"


הוא התעורר באמצע הלילה מזיע, נאבק לאויר לנשימה. לאור העששית המפויחת היתה כה יפה בעיניו עד שליבו ביקש לפרוץ מתוך חזהו. ובאותו הזמן היה חדור בידיעה שהיא כובלת אותו. שהאהבה כובלת אותו. שאיננו עוד חופשי.

כמו סוס פרא שאינו יכול לשאת מגע אפסר על חרטומו או את טעם המתג בפיו, היה הצורך המיידי שלו לרוץ לעבר הדלת ולברוח.

אחוז תבהלה שלא ידע להסביר אותה אף לעצמו, קם, צרר את חפציו המעטים והלך. אם היה יודע קרוא וכתוב היה מן הסתם משאיר לה מכתב ומסביר לה שהלך ממנה כי הבין שהוא אוהב אותה אהבה ששרפה אותו מבפנים.

מכיוון שמעודו לא למד וגם דיבורו היה מוגבל למדי ביקש ממיטיבו, הכומר, שיסביר לה את לכתו. שיאמר לה שלא היה יכול יותר להישאר במקום אחד. שנודד הוא מבטן ומלידה ועליו ללכת לחפש מקומות חדשים, אנשים זרים והרפתקאות.
הוא לא ידע להסביר לכומר שהוא בורח ממנה, מהכישוף, מהכבלים.

בשעת בין ערביים יצא מן העיירה, ברגל והלך כל הלילה עד שהגיע לפנות בוקר למבנה נטוש שעמד על צומת הדרכים בואכה העיר הגדולה. הוא טיפס למרומי המבנה ששימש פעם כמגדל שמירה של נוטרי העיר הגדולה ונרדם שם.

אמו היתה בת העיירה. בהיותה בת שש-עשרה הגיעה לאיזור העיירה קבוצת צוענים ונטתה את קרונותיה מעבר לאגם. אחרי יומיים, שלושה במקום קמו התושבים עליהם לגרשם ובמאמץ רב הצליחו לגרום לצוענים לקפל את האהלים שהקימו ולנוע עם הקרונות שלהם למקום אחר.

הילדים, כמובן, למרות אזהרות ההורים שהצוענים הם כולם חולי שחפת, נגועים בכינים וחוטפים ילדים קטנים, התקבצו ובאו להתחכך בילדי הקרונות. כמו תמיד, היה משהו מהפנט בילדים שהיו בני גילם אך נראו כמו מבוגרים נמוכים, שערם ארוך ואסוף במטפחות צבעוניות וחלקם מקועקעים על מצחם או על צוארם. עם הדוב המרקד שלהם והעגילים הנעוצים באזניים הם שמשו לילדי העיירה אבן שואבת ומהפנטת.

כשעקרו הצוענים והלכו להם – הלכה איתם גם אמו. וליתר דיוק עם נער צועני יפה תואר ששער עורב מסולסל צנח על כתפיו ואשר מבט התכלת שלו כבש את ליבה ופיתה אותה לבוא איתו בהבטחה אילמת של סיפורי הרפתקאות ודמיון שדימתה לעצמו לחוות במחיצתו.


"שם אתהלך בלי בית."


אחרי שנה חזרה אל בית הוריה וכרסה בין שיניה. הנער המתולתל נורה ונהרג בידי כפריים זועמים שתפסו אותו גונב את בקרם והצוענים שלחו אותה לעיירת הולדתה. אבל גם הוריה לא רצו בה אצלם ואחרי שהתינוק נולד הרחיקו אותה מאיתם ושילחו אותה ללכת עם בנה העולל לחבור שוב אל הצוענים.

בין הצוענים לא ליקקה דבש. היא שודכה לצועני אחד אלמן ולמשפחתו, אך בנה לא מצא שם את ביתו. הצועני ומשפחתו עזבו יחד איתה את השבט ועברו לחיות במקום אחר. הנער נותר עם השבט בחסות סבו השני – ראש השבט, זקן שמקטרת שחורה לא עזבה את פיו המלא שיניים שחורות ואשר עינו האחת מנוקרת.

לעיתים רחוקות היה הסב פיכח וגם אז לא הבחין כלל בנער, נכדו, שהסתופף בשולי אהלו מבלי שאף אחד ישעה אליו. הילדים האחרים פחדו ממנו והתרחקו ממנו והוא גדל פראי, אלים, ידו בכל ויד כל בו. פעם בשנה היה נשלח לבית סבו וסבתו בעיירה אשר אמו גדלה בה. כאשר מלאו לו עשר שנים אספה אותו בחזרה אליה לחיות עם הצועני ומשפחתו בין עדת ילדים שבניהם התרוצצו גם כמה שהיו ילדיה הביולוגיים.

שנתיים קשות ומרות עברו עליו, ללא שורש, מגן או מחסה, גדל כחיה נטושה ובודדה.

ואז, יום אחד, לקחה אותו אמו בחזרה אל השבט והשאירה אותו בידי סבו ונסעה בדרכים לא דרכים במשך עשרה ימים אל עיירת הולדתה, חוזרת לבדה אל בית הוריה, כמו חיה פצועה, כדי למות שם מהשחפת שנדבקה בה מאביו, שנים רבות אחורה.

אחרי הדברים האלו עקרו הוריה הזקנים מהעיירה והנער שוב לא הגיע לשם במשך שלוש שנים ארוכות, שלוש שנים שבהן היתה הילדה, אהובתו, שבה ויורדת ליער, לקטוף לבדה את גרגרי היער רק כדי להשליך אותם בכעס אל האגם במקום בו היה נוהג לשבת עם החכה ולהמתין לה.

במלאת לנער חמש עשרה, אחרי נסיונות רבים של סבו, ראש השבט, לחנך ולאלף אותו, ואחרי שסיבך את עצמו ואת השבט באינספור צרות, קשר אותו הסב הנזעם לעמוד וציוה להלקות אותו חמישים מלקות.

הוא הולקה עד שלובן עצמות גבו נראה מתוך פצעיו, והושאר, מדמם, קשור לעמוד, למות שם. כך כך גזר הסב.

אבל בבוקר היו עדיין עיניו פקוחות והוא היה חי.

רופאת אליל טיפלה בו אצלה בקרון ושבועיים התנדנד בין החיים למוות. אחרי שהחלים נעלם לילה אחד מהמאהל של השבט. בבוקר נמצא סבו מת כשרק להב סכינו שלו בולט מתוך גרונו.
הם חיפשו את הנער אך הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. והם נאלצו לארוז את עצמם וקרונותיהם ולהמשיך הלאה בנדודיהם.

הוא עשה דרכו אל העיירה של אמו. הוא גילה שסבו וסבתו עקרו משם אחרי מות אמו ושביתם נמכר. הוא מצא את עצמו ללא מקום להיות בו. איש לא רצה בו. איש לא רצה להכיר אותו למרות שהוא דמה לאמו כשתי טיפות מים. הוא ירש ממנה את יפיה. מאביו ירש את שערו השחור ועיניו הכחולות ואת הדם הצועני הרותח שלעולם איננו נח מזעפו.

מיטיבו, הכומר, התיר לו לישון במה שהיה פעם אורוות הכנסיה. בהמלצתו פגש בו הנוקד בעל עדרי הצאן שגר בעמק, התרשם ממבנהו השרירי והציע לו לרעות את הצאן עבורו.

ביום השני הוא הלך לאגם וחיכה לה. הוא לא ראה אותה מאז היה בן שתים עשרה. היא באה לאגם לבושה שמלה לבנה ובידה פרחים שקטפה בדרך. כשבאה אחז בידה ולקח אותה להראות לה נחיל דבורי פרא שמצא ושידע כיצד לרדות דבש ממנו. הם רחצו עירומים באגם וכאשר ישבה להתייבש הלך והביא לה דבש של פרחי פטל בכף ידו הקעורה והיא ליקקה את הדבש מכף ידו.

היא היתה אז בת שלוש עשרה שנים.


"אל תחכי שנים אינספור, פעם אשוב על כנף ציפור."


אחרי שחזר בלילה אל העיירה ממגדל הנוטרים, שוב יצא אל העיר. כך אירע שהיה בדרך אל העיר הגדולה שלושה ימים ושלושה לילות רצופים. הוא הגיע אל העיר מורעב וצמא והשכיר את עצמו לעבודות בשוק תמורות מזון וכמה פרוטות. הוא עבד בעבודות בכל עבודה שהזדמנה בידו. כל מלאכה היתה יפה בעיניו. עבד כסבל בשוק. כרכב בעגלה. יכולותיו המופלאות עם סוסים משכו את תשומת ליבם של בעלי המרכבות והם החלו מתחרים על שירותיו.

באותו זמן היו מעיניו נתונים לנשות העיר. יפיו וכוחו קסמו להן והן נפלו בשביו אחת אחרי השניה. הוא שכב עם כולן, אמהות ובנות, עשירות ועניות... אונו סחרר אותן, סחט אותן, השאיר אותן חסרות אונים. הן אמרו לו שהן אוהבות אותו אבל הוא הרהר רק בה. ככל שניסה לשכוח אותה ואת החץ שנעוץ בלבו, ככל שתשוקתו הובילה אותו ליותר ויותר נשים, כך הכאיב החץ יותר ויותר.

לבסוף נאלץ להימלט מהעיר, כשגילו בעלי המרכבות והסוחרים ששלח ידו לא רק בנשותיהם אלא גם בבנותיהן ולא הותיר בהן אחת תמה.

הוא הגיע לעיר אחרת אבל הצרות, אותן הצרות ליוו אותו גם לכאן. הוא עבד בשוק, הגיע לאורוות, חיש קל הפך לרב-סייס של אורוות האצילים אבל ידו היתה קלה לו מדי בנשותיהם ושוב ברח כל עוד נפשו בו מחמת זעמם.

כך נדד מעיר לעיר ומחיק אשה לחיק אשה. עקר היה ככל הנראה לפי שמעולם לא השאיר אחריו ממזרים מתגוללים ברחוב.

נדודיו משכו אותו לארצות אחרות. הוא עלה על אניות ושימש כנער סיפון וכעוזר טבח ומִפְרשן זוטר ותותחן בכיר. נדודיו הביאו אותו ליבשת אפריקה שם גילה את יופין השחור של הנוביות ובנות הבאנטו. ביניהן התהלך כמו אל ונערות שהיטיבו את תסרוקתן בתערובת של בוץ ואפר נהרו אל בקתתו למסור לו את בתוליהן.

אבל אף אחת לא הצליחה להרחיק אותה מלבו. והאש שרפה בו יותר ויותר עמוק. וככל שגעגועיו אליה גברו, כך עמל יותר לשכחה. עבורו היתה היא השטן בהתגלמותו, מי שכישפה אותו ונטלה את חירות נשמתו.

אך עמוק יותר בליבו ידע שאין דבר בעולם שהוא רוצה יותר מאשר לשכב בחיקה על שפת האגם, עיניו מצומצמות כדי חריץ מחמת אורה החזק של השמש ולשמוע אותה מהמהמת בשקט את אחד משירי אהבתה בקולה החלומי.


"יום עוד יבוא – בין כה וכה, סוף לנדודי יביא איתו."


לימד את עצמו להאמין שהיא נישאה לאחר וילדה ילדים. שהיא אבודה לו. שאין לו לאן לחזור. כך שרף בתוכו את הגשרים חזרה אליה. ורווח לו. לזמן מה.

נזכר איך באותו לילה אחרי שצעד לכיוון העיר הגדולה והלך לישון במגדל השמירה הנטוש חזר וצעד אליה והתגנב אל תוך ביתה בלי שאיש ישמע אותו והעיר אותה וסיפר לה שהוא חייב לעזוב.
היא בכתה קצת, כמו שידע שיקרה אך גם חייכה אליו את החיוך שהיה מרגיש בתחתית בטנו כאילו סובבו בו מפתח בגודל שתי אמות.

הסביר לה במעט המילים שהיו לו שעליו לחפש את דרכו בחיים. שעליו להישמע לקריאה שהדם שלו קורא בו. שהוא צריך ללכת, ללכת רחוק. קולות קמאיים קראו לו והפצירו בו ולא היה בכוחו לסרב למשיכתם.

היא ידעה שהוא מבקש להשיג את האופק. היא ידעה שהוא מבקש את הבלתי אפשרי. ניסתה להגיד לו שאת מה שהוא מחפש יוכל למצוא רק בתוך עצמו, רק אם יעשה תיקון בתוך ליבו פנימה, אך הוא לא היה מסוגל להקשיב. הוא לא היה מסוגל להבין.

היא לא ידעה שלמעשה הוא בורח ממנה. לא מאהבתה אליו. מאהבתו שלו אליה.

היא ניסתה להגיד לו שהוא משאיר אותה בלי כלום, אבל ידעה שהוא יגיד לה שהוא משחרר אותה. היא לא רצתה לשמוע את המילים האלה.

תחת זאת הבטיחה לו שוב שהיא שלו. שתחכה לו. והוא הבטיח לה שיחזור.

הוא לא ידע אז שאסור להבטיח הבטחות, שהבטחות נועדו לשקר את הלב. שהרי אם הלב איננו פועם יותר לצלילים שילדו את ההבטחה – מה ערך יש לקיומה? וכך, בין אם תתקיים או לא תתקיים ההבטחה - יסודה בשקר ובאשליה.
ואם קצב פעימות הלב לא משתנה אחרי הכל, אלא ממשיך לפעום כמקודם – מה בצע בהבטחות? הלא אז אין בהן עוד כל צורך.

הלב איננו זקוק להבטחות. הלב זקוק למעשים.


"אל תחכי עיניים שלי. אש בדרכים שורפת."


מלחמה פרצה. ועוד מלחמה. קרבות ניטשו כאן ושם. הוא התגייס, תחילה לצבא מקצועי כשכיר חרב, ונלחם במלחמה שאיננה מלחמתו. ואז, כאשר ארצו הסתבכה במלחמה משלה, עקובה מדם, עבר, והוא כבר קצין, לצבא ארצו ונלחם למענו.

הוא ידע שאיננו נלחם למען ארצו. כל מה שהיה קשור לארצו, מלבדהּ, מלבד אהובתו, הזכיר לו אך ימים קשים ואפלים. אבל הוא נלחם, כי הלחימה הרגיעה את השדים שבו. הלחימה העניקה מוצא לכל הכעס והזעם שהיו בתוכו. הוא הרג והרג וקיוה שיקנה קצת שלווה אל ליבו הסוער והמסוכסך. אבל ככל שהרג יותר כך גילה שנפשו נשארה ריקנית וכמהה לה, לזאת שכישפה אותו.

בצבא למד קרוא וכתוב. עשרות פעמים ישב לכתוב לה וקרע הכל. הרי מזמן החליט כבר שהיא אבודה לו.
כפה על עצמו להיזכר שהיו לו יפות ממנה, שופעות ממנה, שידעו לענג גבר כפי שהיא לעולם לא תדע. תמיד היה זוכר באנחה, בסוף, שמעולם לא הרגיש כל כך חזק, כל כך נכון, כל כך בבית כמו איתה.

והרי היא היתה הראשונה.

וליבו נגזר לגזרים כשהיה מוסיף בינו לבין עצמו – היחידה.

מעולם לא היה כה מסוכסך עם עצמו כמו בימי הלחימה האינסופיים והעקובים מדם האלה. המחשבה עליה בזרועות גבר אחר, הציקה לו, סייטה את חלומותיו. ככל שפעם היה מתפלל לשלומה ומבקש עבורה איש ובית ומשפחה - הלכו וגברו בו היום הקנאה בכל גבר שאולי היתה איתו והגעגועים והתשוקה אליה אך התעצמו. אליה. רק אליה.

הוא נואש מהחיים ונלחם בקרב אחר קרב בלא שיידע פחד. הוא שכח פחד מהו. הוא ביקש לפגוש את המות ולרקוד עמו. הוא הפך להיות לוחם ששמו מפחיד את יריביו. הגדוד שלו נשלח למקומות המסוכנים ביותר ואיש לא היה יכול להם.

אֶל זִינְגָּרוֹ קראו לו, "הצועני", ואויביו ניגפו בפניו.

חייו הפכו לקשת ארוכה של קרבות, הרג, הפוגות עמוסות נשים ועוד נשים. הוא ידע מאות אם לא אלפי נשים בחייו הקצרים ולא ידע מהן שובע. ולא מצא בליבו שלווה. ובתוכו היה קול שאמר – וגם לא תדע. ולא תמצא.

ואז, נסתיימו המלחמות.
הוא ידע שלא יהיה בו צורך עוד ועשה את הדבר היחידי שהכיר, שב אל הנדודים. אבל הנדודים כבר לא היו לו בית. בכל מקום הכירו אותו, הוא לא היה יכול עוד ללכת ולהיות סבל בשוק או רכב או סייס. הוא היה אל זינגרו, לוחם הפרשים המהולל של צבא ארצו, וכך, גם בתוך דרך הנדודים שבחר לעצמו הפך להיות גולה.


"טעם שפתייך, חום גופך בגופי,"


כשהתנשקו רצו גיצים בפיותיהם והציתו אותם. הם התבוננו זה בזו ללא בושה. הם הכירו כל כך טוב את גופם. הוא פרש את גלימת עור הכבש שלו והניח אותה עליה בעדינות. כשחדר אליה התכווצה לרגע מהכאב אבל אחר כך השתפכה על פניה ארשת חלומית, כמעט מנותקת כאשר התחברה אל התחושות בגופה. כשידיו חופרות בכתפיה ומכאיבות לה, בעל אותה בעוצמה בקצב הולך וגובר, מעביר רגל אחת מעל רגלה שלה כדי לאפשר לעצמו חדירה יותר עמוקה, כשכל איזור חלציו טובל בשפע הרטיבות שלה. ברגע השיא שלה התכווצו פניה כאילו שריר בלתי נראה ובלתי רצוני קיפל את פניה ואז בא גם הוא כשאנחה עמוקה נעתקת מתוכו וצנח עליה כששניהם נושמים כאילו זה עתה רצו אל העיירה במעלה הגבעה.

הוא ידע, הוא ידע למן הרגע הראשון שיאהב אותה לנצח. כשהיתה בת עשר והוא בן שתים עשרה, באחת מחופשות הקיץ שלו, והוא לקח אותה כדי להניח מלכודות לזאבי המים, היא נראתה ילד, בדיוק כמוהו, עם שערה הקצר ועיניה הבהירות, הנמשים, השן השובבה שקצת רכבה על חברתה וחזה השטוח כחזה של בן. והוא חשב שכן, יש ילדות יפות ממנה, מפותחות ממנה אבל אף אחת מהן לא יודעת מיהו ומהו כמוה. ואף אחת איננה מסתכלת בו במבט הכביכול רציני הזה ואז נוגעת לו באף וצוחקת, ואף אחת לא יפה כמוה כשהיא צוחקת . וכשעברו בקפיצה את הגדר לשדה המרעה וכפיס עץ ארוך נתקע ברגלה והוא שלף אותו החוצה כשהיא פוצעת עד זוב דם את שפתה התחתונה בעודה חושקת את שיניה כדי לא לצעוק מהכאב, נצבט בו ליבו. והוא הביט בדמעות הרותחות שפרצו מתוך עיניה ונשבע לעצמו שתמיד תמיד יהיה קרוב אליה, מספיק קרוב כדי שיוכל להתבונן עמוק אל תוך העיניים שהיו העיניים היחידות ביקום שהעניקו מזור לכאביו ונטעו בו נחמה.

ואחרי חמש שנים של אהבה מטורפת ובלתי פוסקת, כשגופה שוב לא היה נערי, כשהפכה מול עיניו לאישה הכי יפה בעולם הפכה נפשו להר געש של געגוע וכאב אל מחוזות שלא הכיר. הוא הרגיש איך הוא נקרע לגזרים איך חלק מנפשו מושך אותו החוצה, החוצה רחוק, רחוק מכאן בעוד החלק האחר דבק בה וניזון ממנה ומוחם על ידה.


"כלום לא יאבד ממני."


למרות שהיה בור ואנאלפבית ידע דברים. הוא ידע להתארגן, ולהסתדר והיו לו ידי זהב. היה לו מוח חקרני וסקרני ואופן מאוד מדויק לסדר לעצמו דברים בשכלו במעין דרך דידאקטית, מסודרת, ולהסיק מסקנות.

והיו לו עיניים עמוקות שידעו לחדור גם מעבר לבשר ודם.

הוא ראה אותה והוא ראה את עצמו. הוא ידע שהאמת שבלבבו – שהיא האישה של חייו לנצח נצחי הנצחים היא אמת יחסית ומוגבלת. הוא למד שדברים שרצה אתמול יותר מכל דבר אחר בעולם – היום ירד חינם בעיניו ומחר כלל לא יעניינו אותו.

הוא נסמך על הידיעה הזו. משהו בו קיוה שהתחושה הזו – שהיא אהבת חייו - היא שקר. שאם יילך יוכל לשכוח אותה. יוכל לשכוח שהיא הקשר היחידי שלו למשהו שפוי בעולם הזה.
הדם החם של הצוענים בער בעורקיו, יצר השוטטות כילה בו כל חלקה טובה, יצר הרע היינו אומרים, והוא ידע, הוא ידע שהוא נמשך אל הצד האפל שבו, אל החיים שהכיר במחנה הצוענים, אל לילות אפלים עם לחישות חנוקות וצעקות כאב ועונג ששיסעו את לב הלילה, על מסעות ביזה ליליים, על ילדים שעיניהם מבוגרות וחכמות כעיני זקנים, על מכירה וקניה של נשים וילדים, על סאוב ושחיתות המידות.

כן, הוא קיוה שיוכל לשכוח את קיומה כי ידע שאם לא ישכח יהיו חייו גהינום. אין יום שלא יזכור איך דן את האישה שהוא אוהב, את הנפש היחידה בעולם הזה שהוא אוהב, איך הוא דן אותה להיות רחוקה מהנפש האהובה עליה.

כן, הוא קיוה שיתבדה ושיפגוש בדרכו נשים יפות ממנה, חכמות ממנה, עשירות ממנה. היטב הבין את השפעתו על נשים, תמיד שעשעה אותו תגובתן המתרפסת לאדישותו. הוא כעס על הנשים. היה בו חוסר אמון עמוק כלפיהן. עד האחרונה.

כן, הוא קיוה לשכוח אותה.

הוא קיוה לשכוח.

בתוך תוכו ידע שאין שום סיכוי.


"אל תחכי שנים אינספור. פעם אשוב על כנף ציפור."

הם מצאו אותו ביום שבו קיבל ממנה תשובה על המכתב שלו. הוא כתב לה בכתב היד העגול והילדותי שלו שהוא בחיים. שהוא רחוק ממנה (ואמנם, היה רחוק מאוד ממנה) ושהוא רוצה לדעת מה שלומה.

הוא ידע שזה מכתב יבש ושאין בו שום דבר מכל מה שרצה לכתוב לה.
אבל הוא חשש לכתוב ולוּ אות אחת מתרפקת.
שכנע את עצמו שהוא כותב כמו מי שכותב לשכנה לשעבר. שכנה משכבר הימים.

ואז הופיעו השוטרים בחדר המלון שבו התגורר.

שש עשרה שנה חיפשו אותו. לא קישרו אותו, את הזינגרו, אל הנער שהיה פעם חשוד ברצח סבו. איש לא העלה על דעתו שגיבור המלחמה המהולל עשוי להיות מבוקש על ידי המשטרה באשמת רצח.

הוא גיחך ושאל אותם ממתי זה המשטרה מחפשת עשרות שנים אחר רוצח של צועני זקן ולא נחשב. אמרו לו שמשפחת סבו לא הניחה לענין כל השנים. שהתיק נשאר פתוח. הם נשמעו כמעט מתנצלים. פוליטיקה.

הוא משך בכתפיו.

היה יכול לחסל את שניהם בשתי איבחות סכין מהירות והם היו מתים לפני שהיו יודעים מה פגע בהם.
יתירה מזאת – גם הם ידעו זאת. הם פנו אליו מראש וביקשו את רשותו לאזוק אותו. הם הבהירו שאם לא יסכים ילכו משם בשקט ויחזרו אל עירם הרחוקה, הלא היא אותה עיר שאליה בא לפני עשר שנים, ביום שבו עזב את אהובתו.

הם אמרו שהם פונים אל הכבוד שלו כקצין ומבקשים שיבוא איתם. הם אמרו שאין לו מה לדאוג שהרי הוא חף מפשע, אמנם העונש על רצח הוא הוצאה להורג אבל אין להם ספק שיצליח להוכיח את חפותו.
חייך ואמר להם שאיננו חף מפשע. אמנם. הוא זה אשר רצח את סבו. פניהם החוירו. הם התיעצו ביניהם רגע ארוך והודיעו לו שאיננו בחקירה ואין הם מוסמכים לקבל ממנו הודאה.

הוא ישב מולם שעה ארוכה כשידו משתעשעת במכתב שלה. ומחשבותיו טורפות אותו קדימה ואחורה בזמן בשעה שמרכז הכובד הפנימי שלו משך אותו הרחק הרחק מכאן. לשם. אליה.
בימים אחרים היה שוחט אותם בו במקום וממשיך הלאה בנדודיו. די אם יגלח את זקנו ואיש לא יכיר אותו. יחד עם זאת ידע שלעולם שוב לא יגלח את זקנו. נעשה קשה מדי עבורו לראות כל בוקר את פני אמו ניבטים בו מהמראה בעת הגילוח.


"יום עוד יבוא – בין כה וכה, סוף לנדודי יביא איתו."


הוא הודיע לשוטרים שלא ישוב איתם. נקב בשמה של העיירה ואמר להם – בעוד שבועיים מהיום תמצאו אותי אצל הכומר בכנסיה של העיירה. עד אז אסיים את כל עניני בעולם הזה ואפקיד את עצמי בידיכם.

הוסיף ואמר להם שהוא מתחייב לכך בכבודו.
השוטרים חשו בהקלה גדולה שאינם צריכים לעשות שום דבר מיידי. למין הרגע בו זיהו את אסירם חשו שחייהם שווים כקליפת השום. עתה הרגישו שחייהם ניתנו להם במתנה.
בעוד שבועיים כעת חיה יבואו לעיירה ואם יהיה בה - יקחו אותו למשפטו. ואם לא יהיה בה – מה טוב.
גם להם נראה היה מוזר שהגיבור המהולל ייתן את חייו בעבור חיי צועני זקן ומסריח.

הם הלכו והוא גיחך. לא היה בדעתו אפילו להתקרב לבית הכמר כדי ת"ק פרסה בעוד שבועיים.

שב וקרא ושב וקרא במכתבה עד אשר הנייר העבה החל מתפרק בקיפולים והאותיות החל מיטשטשות מרוב מישושים.

בפעם הראשונה בחייו ראה את כתב ידה והבין אותו.
הוא שם לב שגם כתב ידה רעד.

היא כתבה לו שהיא לא נשואה ואין לה משפחה. כתבה לו שהיו לה גברים שבאו והלכו מחייה. כתבה לו שאיננה יודעת מי הם היו וכמה היו לה. שחייה נעצרו באותו יום שהלך, לפני עשר שנים.
כתבה לו שאיננה יודעת אם היא רוצה שיבוא. שאיננה יודעת אם היא רוצה שלא יבוא.
שמעולם לא אהבה גבר אחר. שמעולם לא הכאיבו לה כמו שהכאיב לה והאם יש בדעתו להוסיף ולהכאיב לה רק על מנת שיידעו כמה אהבתם היא בלתי נשברת?

בפעם הראשונה מאז היה ילד אצל סבתו וסבתו, בכה.

כתבה לו על החלומות הטרופים שלה, הטורדניים שהיתה מתעוררת מהם באשמורת שלישית
מזיעה גם אם היה שלג בחוץ.

מאז עזב, במשך עשר שנים ארוכות ולא נגמרות חלמה עליו מדי לילה בלילה. פעם בשבוע היתה קונה חרציות ומשאירה אותן בכד על יד המיטה, סגולה לשינה ללא חלומות.

ללא הועיל. היא היתה חולמת עליו, חורקת בשיניה ופולטת שברי מילים לא ברורים.

והוא שב ובכה.

ואז ישב לכתוב לה.
כתב לה שהוא בא.
כתב לה שיש לו חוב של כבוד שהוא צריך לשלם.
כתב לה שתחכה לו. שיבוא אליה. כתב לה על הפגישה שיעד בכנסיה, עם השוטרים.
כתב לה שאם אהבתם עדיין בחיים – שום דבר לא יגבר עליה.

בפעם הראשונה מזה שנים רבות להט גבו ולהטו כתפיו במקום שבו הולקה בגיל חמש עשרה. הוא הרגיש שאש דולקת על גבו. חמישים מלקות והוא לא הוציא מפיו הגה.

צעקה גדולה ובלתי אנושית הצטברה בתוך בטנו. בעבור כל המלקות של חייו.
הוא נשם עמוק.

לפתע יכול היה לנשום.
הוא נשם לרווחה. לא גינה את עצמו יותר על טיפשותו אז, לפני עשר שנים. על הבריחה. על הפחד.
הוא נשם לרווחה. הוא לא חש עוד את הפחד ההוא הישן והמוכר. ההיפך.
בפיו עמד טעם של בונבוני שקדים עטופים בסוכר לבן נוקשה. או ורוד.

הוא נשם לרווחה.

הוא ידע שהוא נוסע אל החופש.

***

"עיניים שלי"
מילים ולחן: ס. קויומדזיס
ביצוע - ג'ורג'ו דלראס
גירסה עברית: יעקב גלעד
ביצוע - יהודה פוליקר

(הסיפור פורסם לראשונה בסוכנות ארוטיקה של רונן אלון.)