שפני ניסיונות

גיבשתי החלטה. לא לנשואים. למרות שאני נשואה, זה פשוט לא מסתדר לי עם נשואים. כי אי אפשר אצלי ואי אפשר אצלו, וזה מסבך הכל. גם ככה אני מסובכת עם עצמי, אז לפחות שזה יהיה יותר קל. נשארו רווקים, גרושים, ואלמנים שלא נדע.

גם החלטתי לצמצם לגוש דן בלבד. מעבר לגוש דן זה גדול עלי. יש לי לו"ז די עמוס, ונסיעות ולוגיסטיקה פחות בקטע שלי. משהו במרחק מונית. לאו דווקא מונית, הכוונה שיהיה קרוב יחסית. ביחס סביר.

אז נשארו בערך 10% מהאוכלוסיה פה. נשאיר רק גברים והגענו ל-7% בהמצאה גסה. אני מעדיפה גבוהים אז נשארו 2%. ולא לשכוח את טווח הגילאים ההגיוני. ורק שהוא יהיה הטעם שלי, ושאני אהיה הטעם שלו.  וצריך גם כימיה - כי יופי זה לא הכל. ושיהיה גם קצת עסוק ביומיום שלו. ולא סטוץ. טוב נשאר חד קרן.

ואת 2 חדי הקרן הקודמים כבר בזבזתי. מה הסיכוי.

שאלות שיוצרות תוכן. כן, אני עדיין נשואה. אני לא בנאדם של בוקר, אבל העבודה מחייבת. דבר שגורם לי ללכת לישון יחסית מוקדם, אז אני גם לא בנאדם של לילה.

אני לא מאושרת בזוגיות שלי, וגם לא שמחה איתה. אני לא חושבת שיום אחד אהיה אמא טובה שאדע לכוון נכון את הילדים העתידיים שלי. אולי רק לאהוב אותם ולנסות לייעץ בתקוה שיקשיבו יותר לאחרים. לפחות אלמד אותם למי כדאי להקשיב וממי להתעלם. טובה בלהתעלם.

יש סיכוי גבוה, שגם הילדים העתידיים שלי כנראה לא יתחתנו משמחה וככל הנראה יתגרשו יום אחד. כל העולם פועל ככה, קשה לי להאמין שמתחתנים מאהבה הדדית. בוודאות חד צדדית. צד אחד רוצה, והצד השני פשוט מסכים. נורמות. לחץ חברתי. לחץ משפחתי. הצורך בבטחון. הצורך להיות נאהב. "שעון ביולוגי" שהביולוגיה המודרנית מזמן שינתה לו את הקצב.

הצורך הזה בתקופת זוגיות מדומה הוא לא אמיתי. כי זה לא הדדי. אי אפשר לאהוב בחזרה מישהו שכל כך אוהב אותך ולא מתאים לך. הפנטזיה על קשר של אהבה לא יכולה להתקיים היום. אין לי את האופציה לחכות באהבה וכמיהה לבן הזוג שלי ואז פשוט לבלות איתו את הערב. אני עובדת בדיוק כמוהו, חוזרת מותשת בדיוק כמוהו. לשנינו אחרי העבודה מחכה עבודה שנייה בתחזוקת הבית. העולם המודרני וטרנד הפמיניזם הרג את האהבה.

אני מרגישה שהצליחו להחזיר אותנו שנים אחורה- לעבדות, תוך יצירת תדמית שאנחנו מעל ה'פרימיטיביות', בלהפחיד אותנו מחיים 'בלי הישגים'. אבל מי קבע שהטייטל בעבודה שלי יתאר את מנעד ההישגים האפשריים שלי? במקום שאעבוד בנחת ובסיפוק, כדי שיהיו לי את החיים שאני רוצה לחיות, אני חייה כדי לפתח קריירה שהחברה תחשיב אותה כהשגית ומפוארת. רציתי לעבוד במשהו אחר, אבל הוא פחות מפרנס אז וויתרתי. בא לי עולם אחר.

איך עושים פוסט שמח? מה כותבים? הרבה יותר קל לי לבטא את עצמי בכתב כשרע לי. אבל אחרי שבוע קשוח במיוחד, הסופש הולך ונעשה כיף מים ליום... פשוט ככה. הלכתי לישון ממש מאוחר, שזה סימן שהיה גם לילה סופר טוב. התעוררתי ממש מוקדם בגלל משאית זבל שעשתה רעש בדיציבלים של פצצת אטום - ואפילו זה לא הרס לי את ההרגשה הטובה :)

טוב אין לי מושג מה כותבים. אבל התחיל לי סופש שמח. מאחלת גם לכם סופש מושלם.

התעוררתי מחלום. חלמתי שעשו לי דברים נוראים. חלמתי שאני לא יודעת למי לפנות. ובחלום החלטתי ללכת למשטרה, אבל לא מצאתי אותה. שאלתי איפה המשטרה והפנו אותי לאזור כלשהו ולא הייתה שם משטרה. הלכתי ברחובות בוכה. פניתי למישהי אולי היא תדע למי פונים לעזרה. היא אמרה שהיא הכתובת, שבמקום העבודה שלה עוזרים. אבל היא לא אמרה איפה היא עובדת ואיך אפשר לדבר עם מישהו. חוסר אונים. התעוררתי.

בוקר טוב לכולם.

יש לי קושי בזוגיות. אני מודעת שיש לי את הצורך במישהו דומיננטי עם מאפיינים של 'שולט', ומנגד אני יודעת שאולי לא טובה לי זוגיות כזו. כל מי שמכיר אותי תמיד אומר לי למצוא מישהו 'נורמלי' שהוא 'לא שתלטן'. ואולי הם צודקים?! אולי אני תמיד נמשכת למה שאני רוצה ולא למה שנכון לי?!

אז נמצאה האבדה: בחור בגילי, עובד ושאפתן, שתלטן במידה 'נורמלית' (לפי סטנדרט הנורמל העולמי)... והכי חשוב הוא מוכן למות בשבילי, ממש ככה - הוא אוהב אותי כל כך שהוא יעשה הכל בשבילי. חברות שלי עפו עליו מרוב שהוא 'חמוד'. המשפחה שלו ממש אוהבת אותי (חבל שזה לא הדדי). הוא הציע נישואים ואני אמרתי כן. הסטנדרט העולמי קבע שצריך להתחתן לפני גיל 30 כדי להיות מאושרים. אז התחתנתי.

ואז הכל התדרדר. אני לא מצליחה לאהוב אותו. הוא לא הטעם שלי אפילו. והאופציה להתגרש כל כך מהר ממש צובטת לי את הלב , לא בגללי, בגללו. הוא ממש מנסה שזה יצליח. נישואים זה דבר נורא. האמת שכבר הספקתי לבגוד בו. והאמת שהוא גילה את זה. אני לא כל כך טובה בלהסתיר. והוא עדיין נשאר ורוצה שנפתור את זה. אין לי איך לפתור את זה. אני לא מתאהבת באף אחד. ככל שהזמן עובר יש לי יותר סלידה ממנו. גם ככה היו לי תסביכים עם עצמי, מה קשור כל זה עכשיו?!

התוצאה 2:0 לטובת הסטנדרט העולמי. אפס לי.

דיכאון החורף הקבוע שלי הקדים את הגשם.

לפני כחודשיים בערך, בדרך חזרה הביתה, המתינה לידי ברמזור הולכי-רגל אישה חרדית. היא הסתכלה עלי וחייכה. חייכתי חזרה. יצא שהמשכנו לאותו כיוון אז דיברנו מעט, על החיים. שיחה רגילה. ואז כל אחת המשיכה לכיוון שלה. וזהו.

חודש אחר כך נתקלתי בה לגמרי במקרה במקום אחר, והיא אמרה שהיא ממש זוכרת אותי. זוכרת טוב. שהקסמתי אותה... חשבתי לעצמי שאולי בנות חרדיות לא מדברות הרבה אחת עם השניה, ואז נזכרתי שהן מלא בנות בסמינר... אולי הקסמתי אותה בשיחת חולין?! היא ממש התלהבה. היא שאלה מה הכתובת שלי בדואר, שיש לה עלון מעניין שהיא רוצה לשלוח לי. היססתי, כבר דמיינתי את תיבת הדואר שלי מלאה בדברי תורה ובקשת תרומות לקב"ה. אבל לא קרה כלום.

אתמול בערב פתחתי את הדואר והיתה מעטפה לבנה ריקה. אציין ששכחתי לגמרי מאותה בחורה. הראש שלי עסוק מידי בכדי להזכר בדברים שכאלה. במעטפה היה עלון קטן, 2 דפים, שלמען האמת לא הסתכלתי אפילו על מה הוא. אבל על הכריכה היה מודבק מכתב. הוא נכתב על נייר יפה עם איור פרחים בפינה. לא מכתב קצר, אלא דף A4 שלם. בכתב יד יפה. קראתי אותו וממש התרגשתי, פעם ראשונה שכמעט ירדו לי דמעות ממשהו חיובי. בדרך כלל התרגשות ושמחות לא גורמים לי לדמעות. אבל היא פשוט כתבה הרבה דברים, ממש יפים, שלא ציפיתי. לא הבנתי כמה בשיחה הקצרה הזו היא "בחנה" אותי, היא רשמה באמת הרבה, והכל עלי.

כנראה שבשום מקום אחר לא הייתי פוגשת בה, אני כולי חילונית מבית והיא חרדית מבית... מה הסיכוי. רציתי להתקשר להגיד לה תודה, אבל גם השעה היתה מאוחרת, וגם אין לי את המספר שלה, אפילו לא כתובת לשלוח חזרה.

אז אם מישהו מוצא בחורה חרדית שאוהבת אותי, תמסרו לה שגם אני.

ישנתי טוב. לא התעוררתי כל הלילה, כך שזה נקרא לישון טוב. אבל התעוררתי עם מחשבות שליליות, כנראה בעקבות חלומות שחלמתי. כל מחשבה שניסיתי לדפדף בראשי פתחה מקום למחשבה רעה יותר. ניסיתי לחשוב על דברים חיובים וגם זה לא עזר. שקעתי בהרגשה רעה.

מעל 200 הודעות וואטסאפ, ואני לא מגזימה. לא קראתי הודעות כל השבת, ולא כי אני שומרת. החלקתי את כל הקבוצות ואז ראיתי הודעה מאחי. נכנסתי והוא כתב כך: "את מאיצה שלי. סמיילי עם לבבות בעיניים. מתוך ספר שאני קורא. קראתי את זה וישר אמרתי את."

והוא הוסיף תמונה של כמה שורות מהספר: "ישראל הוא עבורי "מאיץ". דמות-מעבר שסייעה לי להתפתח, לגדול, לעבור ממצב תודעתי אחד לאחר. לכל אחד מאיתנו יש "מאיצים" כאלה בחייו, ואפילו "קבוצות מאיצות" שמזרזים תהליכי התפתחות ופריצות דרך תודעתיות, אבל לא כולנו יודעים לזהות אותם, או את התפקיד שהם ממלאים עבורנו. גם אני לא ידעתי את כל זה אז..."

כנראה שהייתי טובה בתור אחות בכורה. יש לי אח מושלם, לא כל אח יכול להיות כמו אח שלי.

בדיוק בזמן הנכון 😄 בסוף, השבוע שלי מתחיל עם מחשבה אחת הכי טובה בעולם - אח שלי.

כולם מאוד פוחדים לצאת פראיירים. מבין כל הפחדים שלי, על זה פסחתי. לא גדלתי על אגו. אין לי צורך בכבוד מדומה. אני, בעיני רבים, מה שמכונה 'פראיירית'. ואין לי בעיה עם זה. בעיני הסובייקטיביות, כל עוד שאני יכולה לעזור, זה מבורך. גם המידתיות אינה פונקציה בעיני בחישוב מדד ה'פראיריות'. אם צריך מתנדבים, ואני יכולה - כנראה שאתנדב, גם אם יצא שזו אני באופן קבוע.

הפרמטר היחיד שבו מדד הפראיריות שלי נפרץ - הינו כאשר אין הערכה. כאשר זה הופך לזילזול ומובן מאליו בצורה שלילית. אתמול זו היתה הפעם השניה שכעסתי מאוד על הצוות שלי בעבודה. כעסתי על כך שהם מנצלים את היותי מגבה אותם בעת הצורך וממש בונים על זה.

אני בכלל לא עצבנית במהות שלי. יש לי ים של סבלנות. על סף האדישות. מאוד קשה לעצבן אותי. גם כשאני מתעצבנת, זה לא בא לידי ביטוי בצעקות או במילים לא מכובדות, גם אז הכל מנוסח למופת. זה בדרך כלל יוצא בצורה של הבעת דעה נחרצת וחפירות. לא ציפו שאעמוד על שלי ואגיד להם את כל אלו, אבל זה בגלל שהם לא מכירים אותי והניחו שאני פראיירית (לפחות לפי מדד האגו והכבוד המדומה שלהם). הם לא מכירים אותי בכלל, הם רק עובדים איתי.

הסתייגות קלה: אני בהחלט סובלת מתסמונת 'לא נעים לי' חריפה שגורמת לי לעיתים להחריש את הרצונות שלי. ולפעמים, אם לדעתי מישהו מצוי בקושי - אהיה 'פראיירית' ואעזור לו, גם אם זה לא יהיה מוערך וגם אם זה יבוא על חשבוני. אבל הכל לפי שיקול הדעת שלי.

הרבה פעמים, אנשים שקרובים אלי אומרים לי שאני צריכה להגיד יותר 'לא'. הם לא מבינים שאני לא פוחדת מזה. הם פשוט לא רואים את העולם כמוני. או שאני מפספסת משהו?!

העולם מתחלק לשניים. אנשים עם בטחון עצמי ואנשים בלי. אני בלי. אין לי נטיות אובדניות, בשום צורה שהיא, כך שהחוסר-בטחון הזה לא מהווה סכנה. עם זאת, שמתי לב שיש לי צורך בחיזוקים חיובים רבים למדי.

כדי להתמודד עם חוסר הבטחון יש לי כל מיני מנגנונים אחרים שחיזקתי כמו עצמאות ועקרונות והם מטשטשים את זה די טוב.

בעבר, כשהייתי ילדה, יתכן שזה גרם לי לתת את עצמי בקלות גם כשלא רציתי, או בלי להגיד כלום. אפשרי שזה נבע מדברים נוספים מוקדמים יותר שעיצבו לי אישיות לא מובנית ומופנמת בהגזמה.

היום אני במצב שונה. אמנם אני פה, אבל אינטימיות לוקחת לי זמן, וגם לא תתקיים עם כל אחד. ולא ממקום שגברים נוטים לחשוב, לא משחקת אותה 'קשה להשגה'. באמת שזה מגיע מעולם פנימי שלי, מנגנון הגנה.

אנשים בקלות רבה מידי מציעים פה סאשנים. מבלי שטרחו לנסות להכיר או להבין עם מי הם מדברים. לא כל מי שפה באה בקלות. וגם אם כן, זה בסדר, פשוט אני לא כזאת. אני לא מצליחה. חוסר הבטחון שלי בעצמי ובבחירות שלי, מחייבים אותי לברר דברים בצורה רצינית יותר. או לפחות קצת להכיר את האדם שמולי ולקוות שיש לו לב טוב. שאוכל להרגיש קצת בנוח. או לפחות לא להרגיש רע מידי עם עצמי אחר כך.

"שניינו חייכנים".

הבוקר קראתי. זה הכה בי. שאני עושה (המון) סמיילים בהתכתבויות, בעיקר בוואצאפ. מי שלא מכיר אותי שוגה לחשוב שאני חייכנית. אני לא. רוב הזמן באמת שלא. באמת שקשה שיצא ממני חיוך. וגם אם יצא... זה לא מרגיש טבעי. בטח גם נראה מאולץ. הלחיים שלי לא מורגלות לקימוט הזה.

טוב, אז מידע פנים חשוב לפרסום הציבור ברחבי העולם, שהסמיילים שלי לא יטעו אף אחד: אני לא חייכנית.

עכשיו כשאני חושבת על זה עם עצמי, לא ברור לי למה כל הסמיילים האלה. בוואצאפ עוד יש להם הבעה והם הכי חמודים שיש, אבל פה?! אולי בגלל שאני לא חייכנית אז בצורה לא מודעת אני עושה הרבה כדי לתקן את עצמי? אמממ... עוד לא הבנתי את זה עם עצמי. סורי. אין לי הסבר הפעם.

*** הרגע הזה שאני רואה שפתאום גם מישהו אחר העלה הבוקר כתיבה לבלוג עם כותרת "החיוך". הייתי חייבת לבדוק אם יש פה מוחות מתואמים. אבל אין קשר 😒 סמיילי עצוב הפעם ***