לפני 6 שנים. 19 ביוני 2018 בשעה 11:25
"תביאי 250 גרם בזיליקום" הוא אומר ודוחף לידי שטר של עשרים שקלים, "אבל שיהיו יפים, לא כמו בפעם הקודמת". אני מחייכת חיוך קלוש ויוצאת לחדר המדרגות, מתפללת שהמעלית נתקעה ולא אוכל לרדת. ואפילו טוב יותר- שהיא תיתקע בדרכי חזרה ולא אצטרך לעלות.
החיים שלנו מתנהלים כמו עוטף עזה ביום שאחרי המלחמה- לבביות מוגזמת. והקלה. אני אוהבת לישון איתו ולהיפרד ממנו, וכל שש השעות שבין לבין אני על קצות האצבעות, משתדלת שלא לעשות רעש חריג שיעיר את הדרקון.
(הרבה זמן לא כתבתי עלייך. כמעט ולא מגיעות לך שתי הפסקאות שהקלדתי בזעם כבוש, באימה נוראית ובהרפייה אין סופית) (תצא לי מהחיים)
(תמיד נדע לזכור שיעבור)