כל סופ"ש טל ואני מתראים, לפעמים פעמיים. אנחנו יוצאים לדרינק, בנחלת בנימין, ברוטשילד או בשוק ואז חוזרים. לדירה של חברים שלו, לדירה של חברים שלי. הסופ"ש לטל נשבר והוא החליט לקחת לנו חדר במלון, עד שאעבור חזרה לתל אביב והוא יוכל לעשות לי כפית במצעים שלי.
טל מצלם איתי סלפי לחבר שלו חזרה בבית. אני מצליחה לראות שכתוב "אתה רואה שכשאתה מקשיב לי קורים דברים טובים? " נכתב מהחבר בזמן שטל מכניס את הטלפון לכיס ושם יד על המשענת של הכיסא שלי. הוא שותה קוקטייל שנראה טוב ואני מתבדחת שיש לו טעם טוב. הוא מטה את הראש כלפי, כמצביע, ואומר "רואים."
אנחנו ,במפתיע, מנהלים שיחת עומק. על הצבא, על הפרעת הקשב שלנו, על בעיות השינה שלו מגיל קטן, על התקופה של אחרי ה7.10, על הניתוח שלו בברך, על האח המושלם והאחיינים, על להיות הכבשה השחורה, על חוסר היכולת להגשים, על איך הוא בנה את עצמו שם, על איך היה לגדול בעיירות פיתוח ועכשיו לגור בעיר הגדולה. על זה שהוא חותך מבנות שמנסות להזרים אותו כי הוא רעב יותר מאשר בא לו לזיין ועל זה שהוא לא מוצא אף ישראלית לצאת איתה.
מעציב אותי לשמוע את טל מספר את זה, פתאום אנחנו כל כך דומים. לא משנה איפה אני אחפש – בכלוב, בפייסבוק, בטינדר, בבאמבל, בקיופיד, באוניברסיטה, בסדום, בדאנג'ן ,בסין אתיקס, בקורבו (המיתולוגי, ינוח על משכבו בשלום), בדקה דנס, במכון כושר, בחוף בתל אביב בזמן ריצה, בסטודיו, בדרך לנקודה X – , עוד לא מצאתי את האחד. ומסתבר, בעיניו של טל, שנראות פתאום מחייכות קצת פחות, גם לא בLA. ברור, מה ששלי – שלי, ומה שצריך להגיע אליי – יגיע אליי. למעשה יש לי חברה טובה שמצאה את האחד שלה בגיל שלושים. אבל עד גיל שלושים פתאום נראה לי כ"כ הרבה זמן להיות בלי מישהו, "האחד", שעוד לא פגשתי.
אני מבקשת מטל שיחזיק לי את היד בדרך חזרה למלון. משום מה אני מתמלאת בקצב עצבות יחד עם החרמנות. טל מחזיק לי את היד בזמן שהוא מפלס את הדרך בין ההמון בנחלת בנימין. חוצב לנו את הדרך אבל בעצם הוא קצת הר אדם. כשההמון מתפנה קצת באזור רוטשילד, טל עובר להחזיק אותי מהצוואר, מניח יד על העורף שלי וקצת מעסה אותו. כשאנחנו נכנסים למעלית הוא נצמד אליי מאחור ומחזיק אותי שוב מהצוואר, הפעם מקדימה. יד אחת שלו נשלחת ישר אל הירך שלי, שהוא מכווץ חזק ואז עובר אל הדגדגן, מלטף אותו. הוא מפסיק בדיוק לפני שנפתחת המעלית בקומה 4 ואני מנסה לצאת ממנה בלי לאבד ריכוז.
הקפה הקר שהוא הביא לי בהפתעה (זו מחווה קטנה אבל חמודה) עדיין עומד על השולחן. מי שקרא מזמן בבלוג שלי- מכיר את הרגשות שקפה מעורר בי. אז כזה. קפה קר – אבל המחווה עושה הכי חמים בלב.
טל מנשק אותי ועושה לי ביד. קשה לי להתרכז, אז אני משתדלת לא לגנוח לו בפה יותר מדי. הוא דוחף אותי אחורה ומתחיל לרדת לי. העולם עוצר אצלי מלכת כשגבר יפה יורד לי. אני מלטפת את השיער העדין שלו, את הנמשים. יד אחת שלו בתוכי במקביל – ואת היד השנייה הוא מחזיק לי.
טל קורע עטיפה של קונדום ומלביש אותו את הזין הזקור שלו. קשה לי להוריד עיניים ממנו. הוא ככ מסותת , הcum gutters שלו מתפקדים לי כמו ידיות אחיזה. אני מניחה שהוא חושב את אותו הדבר על הגומות שלי בגב.
כמו שהתחלתי את הסיפור על טל גם אסכם אותו - לטל היה שם משפחה שפותח דלתות ,זין ענק ,ראש מלא שיער שופע, חוש הומור וכסף. אבל מה שהכי הגדיר את טל הייתה הקיבה שלו והאהבה שלו להיכנס אליי עד הסוף ולמתוח אותי מבפנים. אז טל אוחז בגומות שלי בגב ונכנס עד הסוף. הוא מגיע עד סוף הרחם שלי, לכל אורכו – ואז דוחף עוד קצת. אני כואבת ונושמת ונהנית את התחושה. הוא מותח אותי מבפנים. כשאני מעליו אם מניחים את היד קצת מתחת לפופיק – אפשר להרגיש את טל. מפמפם בתוכי. טל מפמפם מעליי במסיונרית וגומר. אני חושבת שזו הפוזיציה האהובה עליי שגבר גומר. גם כי אני רואה את ההנאה שלו – וגם כי זה הכי אינטימי. אולי גם מחמיא לי שהם גומרים בזמן שהם מסתכלים לי על הפנים, ואני לא סתם כוס או חור תחת או פה.
אחריי המקלחת אנחנו נרדמים נקיים. לטל יש בעיות שינה. אולי הוא גמור מעייפות בגלל הג'ט לג, אולי זה משהו אחר – שהוא לא רוצה להודות בו. הטקס עד כה היה כדור שינה, אולי רגל נוגעת ברגל, אולי חיבוק קצר ואז טל היה זז לצד השני של המיטה. הוא אמר לי שהוא שונא לישון עם אנשים, אז פחות אכפת לי. אבל הפעם טל נשכב ועושה לי נעימי בשיער. הוא מסובב אותי ומושך אותי אליו, להיות הכפית הקטנה.
אנחנו קמים כשהוא עוד מחבק אותי מאחורה.
בשדרה, אנחנו מתפצלים לכיוונים שונים. הוא מחבק אותי וקצת מוחץ עם השרירים. בזמן שיד אחת עוד על הגב שלי הוא מרים את המבט שלי אליו מהסנטר ומנשק בעדינות על השפתיים.
"נתראה בספטמבר. הייתי רואה אותך שוב כשאני עוד בארץ, אבל הטיסה מחר בשלוש."
אני לא יודעת אם זה כי טל הרחיב אותי לגודל חדש, או כי אני עוד במסע למצוא את האחד – אבל תחושת הריקנות נותרת.