אני רוצה שהמבטים שלנו יצטלבו ברחוב, או באמצע הרצאה, או בתור לקופה. שתחייך אלי ואני ארגיש שהבנת אותי, ככה, בלי להחליף מילה.
אני רוצה שתיקח אותי להסתובב על החוף, או שנלך בדיזינגוף ברחוב, ושתחזיק לי את היד. תלך חצי צעד לפני, ואף אחד אחר לא יבין שאתה לוקח אותי איתך.
אני רוצה להכין לך ארוחת ערב, ושתגיד שהיה ממש טוב גם אם יצא לי לא משהו. הרי מה שחשוב זאת החברה. ותמיד אפשר להזמין סושי אם צריך.
אני רוצה שתלמד אותי מה אתה אוהב. שזה יהיה לי כל כך טבעי ונכון שאני אפילו לא אצטרך לחשוב על זה.
לפעמים אני מדמיינת את הסימנים שתשאיר עלי, במקומות שרק שנינו רואים. לפעמים הם אדומים, לפעמים סגולים, אבל זה תמיד הסימן שלך וזה קצת עצוב שבסוף הוא נעלם.
אני חושבת על המיטה שלך, וזה קצת עמום כי זה לא מקום אמיתי עדיין, אבל איכשהו זה יותר נחמד מלחשוב על המיטה הריקה שלי.
אני רוצה את היד שלך עלי. על הבטן, על הירך, על הישבן, על הצוואר. אני רוצה להרדם עם היד שלך בשיער שלי, מלטפת, מרגיעה.
אני רוצה להתלבש בשבילך. אני רוצה להתפשט בשבילך. אני רוצה שתפשיט אותי.
אני רוצה לראות איתך משחקי הכס, ושלא תכעס כשאני אתחיל לקשקש על עובדות לא חשובות מהספרים.
זה הגיוני לרצות לבכות? אבל אני בוכה בכל מקרה, אז אולי זה יהיה יותר מרגיע כשהדמעות שלי יהיו בשבילך.
אני רוצה אותך. ואני יודעת שזה לא באמת משנה מה אני רוצה, כי בסוף אתה זה שתקבע. אבל אולי אם אני ארצה מספיק חזק, אני אוכל להפסיק לרצות, ולהתחיל לחיות.