מתחת לפרווה

אם הטיפול שלנו היה כוכב רוק הוא היה מת היום.

בשליש השלישי של הפגישה דיברנו על תשומת הלב המינית שתהום לא כל כך היתה מעניקה לי כשעוד היינו עושות סקס, ומשם זה התפתח לכמה תובנות חדשות ומענייניות.

״תהום יודעת מה הדיוק של העוררות המינית שלך?״

״מהמ, היא יודעת הכי טוב בעולם״.

״אוקיי, זו תשובה נורא משמעותית. לך יש את כל הכלים מבחינתו, את פשוט בוחרת לא להשתמש בהם. הוא צריך אותך מושקעת במיניות שלו. אין לו שום בעיה להיות מושקע במיניות שלך״.

תהום אמרה: ״אני חושבת שלפעמים אולי המעברים האלה קצת חדים מדי, כי אני צריכה אולי איזו פאוזה, ואז..״

המטפלת חקרה: ״בין מה למה את צריכה פאוזה?״

״נגיד דן עכשיו הגמיר אותי ועינג אותי ועשה לי הכי מדהים בעולם, ואז אני צריכה רגע שניה, אפילו כמה דקות, קצת גם להתמלא באנרגיה מינית מחודשת.״

״למה את צריכה להתמלא באנרגיה מינית מחודשת בשביל לענג את דן? זה בשבילו! את חושבת שכשאמא מחתלת את התינוק או מלטפת אותו אחרי אמבטיה היא עושה את זה רק כשיש לה אנרגיה? אני מנסה להבין את הנוסחה שאת כרגע פתאום מעלה לנו. במה את צריכה להיטען בשביל רגע להתפנות עכשיו לפרטנר שלך, שהיה כל כולו איתך… את הרגשת אותו כל כולו איתך?״

״לפעמים יש איזה ענין שאני חושבת שהסקס לא מספיק מדויק לי״.

״זה נורא משמעותי. זה נורא משמעותי. לדעתי יש לכם איזה נוסחאות שאתם מכירים מפעם אבל אני לא יודעת כמה זה נכון לכם.״

״נגיד, נורא קל לי להמחיש את זה כי רוב האורגזמות שלי קורות כשאני על דן ומגמירה את עצמי עם ההיטאצ׳י, המג׳יק וונד. ואם הייתי מדרגת את כמות העונג של זה, אז זה 6 או 7. ה8-9 מגיע מחדירה או ממין אוראלי שדן עושה. פעם הייתי גומרת מזה אבל בשנים האחרונות לא״.

״למה? כי משהו השתנה בצורת האורגזמה שאת מגיעה אליה? (׳כן׳) ומצאתם את הפתרון על ידי המכשיר? (׳נכון׳). 

המכשירים האלה מזרזים, הם עוקפים את כל התהליכים. זה עושה גירוי עצבי מסויים מאוד שאת בכלל לא מבינה שאת גומרת. זה עושה איזה טוטוטוטוטו שאת בכלל לא… המוח לא גומר. זה כאילו משהו השתלט לפתע על הגוף אבל המוח לא מגיע לאורגזמה. לא סתם את אומרת שזה 6-7. זה שונה מהאורגזמה האוראלית או הפנימית שפעם היתה באמצעות דן, היא היתה 8-10, 8-9 (׳שמונה עשר׳ דייקה תהום, ׳וגם כמה פעמים באקט׳). את הדבר הזה למשל לא ידעת להביא לשיח ביניכם. שמשהו קרה לאורגזמה שאני אוהבת. היא הלכה לי לאיבוד, ומצאתי איזשהו פתרון, אבל אני לא אוהבת אותו. הוא לא מספיק לי.״

המטפלת חזרה לנושא ממנו התחלנו והסבירה: ״אנחנו בשלב העוררות, ואז בשלב הפלאטו, ואז בשלב האורגזמה. שלב הפלאטו זה השלב של המשחק. כל זוג עושה משהו בשלב הזה. זה שלב העונג. מה *הוא* אוהב בשלב הזה? איפה העונג?״

מניתי כמה פעילויות כמו לזיין אותה, כשהיא מעליי משפילה אותי ומכאיבה לי, כשהיא מזייינת אותי עם הסטראפון, וכשהיא מסשנת אותי ומתעללת בי בכל מיני דרכים. תהום אמרה שהיא זוכרת את שלב הפלאטו מפעם, אבל לא מהזמן האחרון.

״הזמן האחרון זה תקופת ההקשרות שלנו, זה את ודן מאז שהתחתנתם פחות או יותר. מאז שהפכתם להיות ספקי צרכי ההיקשרות אחד של השני. שם התחילו הבאגים. בתקופה ינקותית זמן משחק זה שיש בעיקר אחד שמשחק. התינוק נהנה בצורה מאוד אוטיסטית, פסיבית. הוא נהנה מזה שהוא רגוע, הגוף שלו מתרווח. הוא עושה כל מיני קולות של תינוקות… סליחה, שאני לא אהרוס לכם את המין אבל זה שלב הפלאטו״.

״זה בסדר, הוא כבר הרוס״ התבדחתי.

״אנחנו צריכים לעצור, אני מציעה שהמטרה של המפגש המיני תהיה לא אורגזמה בסוף. האורגזמה תקרה. להתמסר לתחושה הגופנית הכיפית שכרגע קורית. זה דבר שאולי הלך לכם לאיבוד במין שלכם״.

תהום סיכמה: ״אני חושבת שקיצרתי לי אותו לעצמי משמעותית, ואז גם כאילו אם אני לא צריכה את זה יותר מדי אז אני גם לא צריכה לתת את זה יותר מדי״.

כשחזרנו שאלתי את תהום אם היא רוצה לאפסן את הרוטטים שלה. היא ריכזה את כל הארסנל, הנחתי אותם בשקית עבה בתוך קופסת קרטון יפה והגליתי אותם למעמקי הבוידעם.

למחרת הניתוח כבר חזרתי לעבוד ולהשלים את העיבודים למופעי האמפי (פתיחה ונעילה) של פסטיבל כרמיאל שמתחיל מחרתיים. (ריטה עוד אמורה להגיע הערב אם לא תבריז). עבדתי רק עם יד שמאל ודמיינתי שאני איניגו מונטויה שמוכרח להילחם ביד החלשה כדי להרגיש מאותגר ומסופק.

קיוויתי שאוכל לשמור על שגרת אימונים מוגבלת בגיטרה, אבל אפילו הרמת כפית עם יוגורט ביד ימין גרמה לכאבים וזרמים, ומנגד גם יד וכתף שמאל כאבו מכל המשימות החדשות שנדרשו מהן.

היום בחלוף עשרה ימים מהניתוח חזרתי להתייחד עם אהובתי הורודה.

Hi Tom Hess

Thank you for revisiting my evaluation form, and for all your guidance and caring.

If I remember correctly, While filling out my original form I answered a question about why I’d like to improve my playing with: “I’m not sure”.

Back then my wife just broke her leg on what was our first nature hike after a long lockdown. We waited eagerly for it, and planned to hike and scuba dive a lot. 

So I needed to find something to keep me relatively sane, and something drew me back to the guitar.

Now when I’m facing my own injury and listening to Steve Vai’s latest album, unable to pick up my pink Ibanez PIA and shred,

It’s clear to me that there is an essential desire in me to play rock and metal guitar, and it has been there since I was very young. 

I have improved so much since I started the lessons with you, and I thank you deeply for it.

My goal is to continue conquering this road, continue to improve and find new ways to express my ever burning desire and heartache, my craving for euphoria while being drenched in melancholia. 

Thanks for everything and looking forward to returning to form and rocking on,

Dan.  ❤️‍🩹  🎸 🔥

יצאתי מהפגישה אמש בתחושה שהיא היתה סתמית, נטולת תובנות, לא מחדשת ולא אפקטיבית עבורי.

סיפרתי על ההתרחשויות והתחושות שתיארתי בפוסטים האחרונים, תהום אישרה שהיא אכן היתה מאוד שקועה בגילויים החדשים על ילדותה ובתחושות שהם מציפים בה, ושהיא התרכזה יותר בלדאוג לאוכל ובעניינים טכנים (טופס 17, מימוש אחריות על אוזניות שנשרפו בזמן ההטענה) ופחות בעניינים רגשיים.

היא ציינה שאתמול בבוקר היא מאוד דאגה כשהתעוררה ולא מצאה אותי בבית (למרות שגם בבוקר הניתוח התעוררתי מוקדם ויצאתי להליכה, ובימים כתיקונם אני יוצא לג׳ים בשעות כאלו באופן שגרתי) ודיברנו על האם דאגה זו הבעת אהבה בעיניי ואמרתי שבשבילי כדי שיהיה לאהבה ערך היא צריכה להיטיב איתי, וכשדואגים לי ללא סיבה זה לא עוזר לי בכלום.

הסתובבנו סביב השיחים האלה זמן רב והמטפלת סיכמה: 

״אני מבקשת שנלמד לקחת אחריות על הדברים הנקודתיים האלה גם אם יש להם הסבר מספיק הגיוני ומובן. יש את המוח הקורטיקלי ויש את המוח הזוחלי. המוח הקורטיקלי מבין שאת עוסקת בעבודה נורא חשובה למענכם, מעבר לזה שהוא רוצה שתהי שלמה בתוכך, שיהיה לך טוב והוא אוהב אותך ואת חשובה לו, הוא גם מבין שיש לזה הד לזוגיות ולמיניות שלכם. יחד עם זאת אני חייבת שנבין שבמקביל מתקיים ערוץ נוסף של המוח הזוחלי, ועד שניתן לו מספיק מקום הוא מתקיים במקביל ואומר ׳אבל עדיין אתמול הייתי צריך להיות לבד, עם יד לא מתפקדת, כואב לי, לא התקלחתי, רציתי, ציפיתי׳…״

ציינתי שכל מה שהיה חסר זה כמה מילים בטלפון בדרך לסבתא שלה של הבעת עניין כנה ברגשות ובהתמודדות שלי, או אם היא כל כך דאגה לי אז לבוא ולקיים איתי את החיבוק היומי כשנכנסתי בדלת ולא לתת לזמן רב לעבור עד שלבסוף הייתי צריך לבקש אותו. לא ציפיתי ולא רציתי שתבטל תכניות או תזנח את החקירות שבכלל התחילו ביוזמתי, ושאני מלווה בתמיכה ובתשומת לב רבה. כל מה שהיה נדרש זה דקה של תשומת לב ואיכפתיות ביום ראשון אחה״צ, ועוד דקה ביום שני בבוקר.

המטפלת שאלה איפה במיניות קורה המצב הזה. 

תהום תיארה מצבים שאחרי סשנים גדולים עם תכניות עתידיות לא היתה המשכיות אחר כך.

המטפלת אמרה: ״המרחב המיני שאני רואה כשאני מקשיבה לכם הוא שיש שם עוד כל מיני גברים נוספים ודברים שאת רוצה, אבל גם דן שם, והוא תיאר סיטואציות שהפניות שלך להיות עם הויברטור הנוסף הזה אבל לצאת רגע אליו, לראות מה שלומו, לתת לו נשיקה, לתת לו משהו, כל מה שאת מחליטה אבל להתייחס גם אליו ולחזור למרחב שלך לא היתה קיימת. את עסוקה שם במשהו, אבל דן יושב בצד, ורוצה שתכניסי אותו לתוך הנפש שלך, שלא תתרוקני לגמרי מלהיות בת הזוג שלו ותהי מרוכזת רק בעצמך ובצרכים שלך.

אני שומעת את זה נורא ברור, את היכולות והפונקציות ההוריות של דן כלפייך שמספק הכלה, תמיכה, עידוד, נחמה. פונקציות הוריות נפשיות. הפונקציות ההוריות שלך כלפיו הן פונקציונליות יותר. הכנת אוכל, לחתוך אבטיח… אלו דברים חשובים אבל הם לא נותנים את ההחזקה הנפשית״.

תהום אמרה ברגש רב: ״לי לא היה את שניהם. את הרגשי אני רק לומדת עכשיו איך להתמודד עם זה אבל את הטכני אני יודעת לעשות מאוד טוב. אני זוכרת את עצמי כילדה רעבה. חוזרת מבצפר ואין לי אוכל. אני זוכרת כאבים פה. (בבטן). וזה לא דבר שאני מסוגלת לחשוב עליו היום. אני לא מוכנה שמי שאני אוהבת יחווה את זה. אז אני קודם כל מטפלת בזה, שלא יהיה את הכאב הזה כאן״.

המטפלת אמרה שאנחנו צריכים לעצור ושאלה את תהום מה היא רואה במבט שלה. 

״איזושהי הבנה עמוקה. שאולי משהו יותר ברור בנפש שלי עכשיו״.

״אני רואה צער בפנים שלך״, אמרתי. ״את מצטערת בשבילה״.

״המיניות שלכם אמרה לי הרבה דברים עוד לפני שידעתי את התוכן הינקותי. חיבורים שניתקת אותם מתחילים להתהוות. את מחברת אותם לראשונה בחייך. החיבור למיניות נעשה פעם בצורה לא מודעת״.

״כן, חשבתי על זה שמעולם לא ליטפו אותי, וכמו שדן אמר, על חיבוק עם אמא שלי אני לא יכולה לחשוב בכלל, לא קיים אצלי דבר כזה. רק כשהגעתי לסקס בגיל 14 גיליתי שאני יכולה לקבל מגע שנעים לי״.

המטפלת אמרה בעצב: ״ כן, סקס הוא משמעותי. אני רק חושבת כמה זה קשה לך שאין לך סקס עם דן״.

אתמול היה עבורי יום עבודה קשה ומלא התמודדות עם יד אחת בלבד שמתפעלת את העכבר והמקלדת ומנגנת על הפסנתר החשמלי לסירוגין. (מאתגרים במיוחד המצבים בהם יש פקודה שמשלבת לחיצה על מקשים במקלדת יחד עם פעולה של העכבר).

תהום לא שאלה אותי איך אני מרגיש או מסתדר אפילו פעם אחת. אחרי העבודה היא נסעה ישירות לסבתא שלה להמשיך את החקירות בנוגע לתקופה הינקותית שלה, וחזרה רק אחרי שכבר הלכתי לישון. הייתי חייב להתקלח אחרי יומיים שלא, אז ניילנתי לעצמי את היד.

אחרי לילה לא שקט, התעוררתי סופית ב3:33. עם אור ראשון יצאתי להליכה בים והיו צבעים מאוד יפים ורגעים קטנים של טבע וציפורים שהצליחו לשחרר ממני קצת בכי. כשחזרתי תהום סיפרה על גילוייה מאמש ועדיין לא שאלה לשלומי, וגם הייתי צריך לבקש את החיבוק היומי. אני מבין אותה, איך אפשר לצפות ממנה לתת אהבה והתמדה כשזה משו שמעולם לא קיבלה כילדה? ההבנה עושה אותי פחות כועס, אבל לא פחות בודד.

זרם המטלות הנוספות לפסטיבל לא פוסק, ועל כל אחת שאני משלים צצות שתיים חדשות. יש גם דו״ח מס שנתי שחייב לקרות השבוע. רוב הלקוחות פשוט מתעלמים ממצבי, ואולי זה עדיף כי אלו שלא מסגבירים לי למה אני לא צריך להיות עצוב או מנסים לעודד בצורה שמשתמע ממנה שהעיקר זה שאני יכול להמשיך לספק להם את הסחורה.

לא יודע למה זה כל כך מסובך לאנשים להפגין אמפתיה. אני לא צריך שיעודדו אותי, בטח שלא צריך עצות ופתרונות. רק שישאלו לשלומי ויקשיבו לתשובה, יתנו לי תחושה שרואים אותי ואת הקושי שלי, יאפשרו לי להתבטא ולנקז קצת מהלב הכבד, יצחקו איתי קצת בהומור שחור, יזכירו לי שאוהבים ומעריכים אותי... זה הכל. 

מאז הניתוח חוויתי ירידה בדירוג בתרגילי המוח. זה היה צפוי כי עברתי לתפעל את כל המשחקים ביד שמאל, וגם בגלל משככי הכאבים. אתמול אפילו ירדתי אלפיון (ל99.4) אבל הבוקר חזרתי, מה שמהווה נחמה קטנה. 

היד המגובסת כבדה ומסורבלת ויש לי כאבים וזרמים בה אם אני מנסה לעשות איתה משהו (כמו להחזיק כפית יוגורט).
יד שמאל כואבת מכל תפקידיה החדשים, השתדלתי לנוח מכל פעילות בסופ״ש.
בנוסף מערכת העיכול עדיין משתוללת מההרדמה המלאה ומאוד לא טוב לי בבטן. ישנתי גרוע ממש. (הלילה בלי משככים כדי שאוכל לתפקד בצלילות היום).

הפסטיבל בשבוע הבא, הצלחתי להשלים את רוב העבודה לפני הניתוח אבל יש עוד ארבעה נאמברים שצריך ליצור ועוד כל מיני בקשות וגחמות חדשות שמגיעות במיילים חסרי רגישות ובצלצולי טלפון טורדניים. האתגר האמיתי יהיה להישאר מתון בתגובות.

אני יודע שתמיד יש את כל הסיבות המוצדקות להתייאש ובכל זאת כל כך הרבה יותר אמיץ וסקסי להאמין ולנסות נגד כל הסיכויים.

צילמתי וכתבתי למייק פיליפוב שמאמן אותי בגיטרה כשהיד עוד כנראה היתה רדומה קצת מהניתוח וחשבתי שאוכל לפרוט אם כי בצורה מוגבלת:

Hi Mike,

I hope you’re enjoying the live events and all the Pizza that goes with it.

A plate shattered in my hands on Sunday, making a cut near the base of the middle finger of my picking hand, and tearing a nerve there which left the finger numb, yet movable.

Yesterday i’ve undergone surgery to repair the damaged nerve. I’m gonna be in a cast for three weeks.

I was wondering if you’d have some advice on how to practice in the meantime, besides the obvious ear training, music theory, video watching etc.

Here’s a short video showing what i’m able to do now:

מייק ענה כעבור יממה וחצי:

Hey Dan,
 
Sorry about your hand injury - hope the cast comes off soon and you make a full recovery!

One thing you can work on easily is fretboard knowledge. Practice creating scale sequences (with a clean tone, since you can't palm mute), finding the scale degrees inside scale shapes (for example, play the 7 shapes of the major scale and pay attention to where scale degree 1 happens in each of the 7 shapes.) For example, accent the 1 harder with the pick.
 
Then, do the same thing and find all the spots where the 2 scale degree is (accenting it harder with the pick). Then do the same for scale degree 3, etc.
 
This way you'll train your musical memory of knowing where the specific scale degrees fall inside each scale shape.
 
Another thing to do is work on your legato, slides, bending, phrasing and vibrato (since you can use your fretting hand).
 
You can ask Tom Hess for a lesson specifically on variations involving these techniques. Then take a 3-4 note lick and practice squeezing as much emotion as you can out of those notes, using just the above phrasing elements.
 
Give that a try (on top of the other things you mentioned) and it should keep you busy - making you a better player for when the cast comes off.

בינתיים גיליתי שבערך כל פעולה עם יד ימין כרוכה בכאב ושעדיף לתת לה לנוח, וגם שיד שמאל עייפה וכאובה מכל העומס הפתאומי שנחת עליה ומוטב לתת לה לנוח גם. כתבתי וצילמתי לטום הס, המורה שלי:

Hi Tom Hess,

I hope you’re enjoying the live events, It certainly looks like a blast from the pics on FB.

A plate shattered in my hands on Sunday, making a 3 cm cut near the base of the middle finger of my picking hand, and tearing a nerve there which left the finger numb, yet movable.

On Wednesday I’ve undergone surgery to repair the damaged nerve. I’m gonna be in a cast for three weeks.

At first I thought I could still pick to some extent as my thumb and index finger are out of the cast, but turns out even holding a spoon full of yogurt causes some neural pain, like an electric current, so it’s probably best to just let the hand be at the moment.

I’ve got a new lesson coming up in a couple of days and would appreciate it if it would include mainly theoretical stuff I can practice without the guitar. 

Thanks,

Dan 🎸 🖤

אימוני הגיטרה היו *ה* דבר שעשיתי למען עצמי כל התקופה הזו, בנוסף כמובן לטיפול המיני הזוגי. 

כשטראמפ נבחר חלקתי את הזעזוע שלי עם שני חברי הקרובים. אז עוד הייתי קצת תמים וחשבתי שיש לי חברים. הם לא התרגשו וטענו שטראמפ הוא איש עסקים ויעשה מה שטוב לאמריקה.

היום שופטי העליון המגעילים שהוא מינה שללו את זכות האישה על גופה. שלילת זכויות נוספות בדרך, אין שום ספק. הפטריארכיה הישנה והרעה חזרה במלוא עוצמתה. 

העולם מקצין ומקדיר ונהיה אלים, ציני וכוחני. הטראומה ממלחמות העולם של המאה העשרים הולכת ונשכחת, כשיותר ויותר אנשים שחוו אותה בזמן אמת מזדקנים ומתים. 

הישגי המהפכה ההיפית והפמיניסטית של שנות ה60 שבאה בעקבות הטראומה ע״י הבומרז שגדלו ללא אבא שמת במלחמה הולכים ונסוגים. 

המלחמה המחרידה באוקראינה זה רק המתאבן. העתיד הלא רחוק הוא מלחמות עולם גרעיניות, פליטים, רעידות אדמה, שטפונות, בצורות. שריפות. מגיפות. משטר צבאי. רעב וצמא. אלימות. דתיות ומלחמות דת. צורך מתמיד בנדודים למציאת מזון, מים, ותנאים מאפשרי מחייה. 

אלו ימי פומפיי האחרונים, הטבע הרצחני והמטומטם שלנו לא יכול אחרת. 

בהתאוששות כולן.ם היו חביבים, אנושיים ובדחניים. (חוץ מהמתנדב המבוגר שניגש לתהום שעיינה בתיק וסגר לה אותו. היא הרימה את קולה ואמרה שהיא לא באה פה ללמוד רפואה אבל אף אחד כולל המנתח לא בא אליה להסביר לה מה עשו לבעלה והיא רוצה לדעת). בשעות הארוכות של ההמתנה בלובי של המחלקה כמעט לא היתה לי אינטראקציה עם הצוות אבל המעט שהיה היה חמוד ולבבי.

בחדר הניתוח הם התייחסו אלי כמו אל חבילה של זבל, משכו לי את הגפיים בגסות בשביל לקשור את הידיים ולחבר משו לרגל, קשרו לי חוסם עורקים ליד שמאל כל כך חזק וכואב שפחדתי שהיד עומדת להיתלש, תקעו לי על הפה והאף חמצן עקום עד שנפל ואז זרקו אותו עלי בחזרה, וכל העת צעקו אחד אל השני ברוסית מעליי כאילו אני לא שם. תקעו לי בזרוע את המחט של האינפוזיה כל כך כואב שצעקתי ואז עוד איזה פעמיים עד שמצאו את המקום, וכל זה כשעוד הייתי ער. אפשר רק לדמיין ואולי עדיף שלא מה הלך שם כשכבר הייתי מחוסר הכרה.

עכשיו אני תקוע עם העבודה שלהם עלי ובתוכי, ולנוכח הזרמים העצביים שמדי פעם מזמרים להם ביד ימין, הכאב בגרון מהצינורות והרעיעות המופגנת של כל הקונסטרוקציה, אני תוהה אם לא הייתי צריך לצרוח עליהם שישחררו אותי וללכת משם במקום להרגיע את עצמי במדטיציה ובשאיפות של החמצן ולייחל שהמרדימה המגעילה תעשה טעות שתרדים אותי לנצח.

תהום הלכה לפגישה לבדה כי הייתי בהמתנה לניתוח. היא רצתה לבוא לחכות איתי אבל היה לי חשוב שתלך לטיפול, לא היה לה במילא מה לעשות איתי כל היום בביה״ח (היא הגיעה בערב כשהייתי בחדר הניתוח חמושה בחיוך, אסרטיביות ופינוקים), ובעקבות השיחה הטובה שהיתה לנו בשישי בערב והרשימה שהכינה ידעתי שתהיה תועלת רבה לפגישה עם המטפלת גם בהיעדרי.

האזנתי עכשיו להקלטה מהפגישה, שכללה הרבה בכי. אני לא מרגיש נוח לצטט הרבה מפגישה שלא נכחתי בה, אז אתאר רק בקווים כלליים:

תהום סיפרה שאמרתי לה שבעוד שאצלי זה ברור איך ולמה הגעתי לבדסם, במקרה שלה אנחנו לא יודעות ולא מבינות למה היא כפי שהיא. תהום תיארה ילדה קטנה שראתה באוטובוס לפני כמה ימים, שגרמה לה לבכות כי הזכירה לה תמימות שהיתה בה ונלקחה ממנה.

היא לא זכרה ולא ידעה להגיד מה, אבל התחילה לבכות כשניסתה להיזכר. 

״את יודעת שיש שם משהו שקבור בקופסה כלשהי, את לא מצליחה לדעת בראש מה יש שם בקופסה אבל הנפש יודעת ובגלל זה הבכי.״

הן דיברו גם על הסיבה שבגללה תהום בחרה שלא להיות אמא עד עכשיו, שמתוך אהבת אמת לא אגוצנטרית היא רוצה להגן על ילדיה מהפגיעות שהיא חוותה.

עלה הנושא של הנשיכות בגן בגיל שנתיים, הריטלין שקיבלה בגיל מאוד צעיר בגלל חולמניות, הטיפול הפסיכולוגי בגיל 5 שהיא לא זוכרת למה נשלחה אליו, ועלתה התובנה שהמסגרת שהיתה אמורה לשמור עליה פגעה בה.

המטפלת שאלה מה הכי מחרמן את תהום בבדסם והיא ענתה: ״להכאיב, לשמוע את הצעקה, לנשוך. שאז החיה מקבלת את מה שהיא לא יכולה לקבל״. תהום סיפרה שבגיל העשרה קראה הרבה ספרי ערפדים, ובספר שאהבה במיוחד תואר משולש רומנטי (שני גברים ואישה) שמאוד הדליק אותה ודיבר אליה ושהיא חושבת שמשם הגיעה התשוקה שלה לשלישיות.

המטפלת אמרה: ״כשאנחנו עושים משהו במין שבתקופה ינקותית חווינו את זה וזה היה עיקר המגע שקיבלנו, זה הופך להיות משהו שמיוחס לקשר יקר לליבי״. היא ציינה שמכל הדברים שתהום סיפרה, הנושא של השלישיות הכי מדאיג אותה, לא כי היא נגד שלישיות אלא בגלל מה שזה עשוי להסביר על המקור הינקותי של הפנטזיה.

אני מאוד מאוד גאה בתהום על האומץ האדיר בלחקור ולפתוח את הקופסה הנעולה והמוצפנת הזו, ומרגיש שזה מפשיר אותי מולה.