האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת

הכל ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך
זה לשלם בכאב
אהוב יקר
זה לא אתה שמשתנה לי

זה היה השיר שלך, עוד הרבה לפני שהיתה לזה ממש הצדקה.
זוכר?

אני זוכרת. זוכרת ששמעתי אותו ברדיו, וחשבתי עליך, ודמעתי בלב ואולי גם על הלחי (לא זוכרת את הדקויות אבל את השריטה בהחלט כן. היא עוד פועמת, חרישית).
בכל מקרה, כנראה שהלב ידע. הוא ידע מיד. בעצם, ידע עוד קודם. ידע מראש.
כי הוא לא התכוון לוותר. לא אז, ואולי לא אף פעם.
והוא ידע שדווקא פה תהיה רק דרך אחת אהובי. רק דרך אחת וזו לא דרכינו. ופה שוב מתגלגלת ונושרת (הדמעה).

אתה זוכר?
סיפרתי לך עוד אז שזה השיר שלך. ולא הבנת. איך יכולת להבין?
כי הלב רצה לשכוח. אבל הוא עיקש, לב פרד. הלב לא ויתר והוא לא מוותר וכנראה שהוא לא יכול לוותר, לב חזק ואמיץ ופחדן ועיקש.

כנראה, אולי, שידעתי תמיד.
ואולי זה הכל אשליית מלאך הנוסטלגיה. כך זה תמיד נראה בדיעבדים, ינשופת מינרווה?

אבל זה תמיד היה השיר שלך, אהוב יקר.
ואתה תמיד אהוב, יקר שלי. 

* ומנומר. וחישוק. ושניים באחד. אייייי

אני זוכרת את היד של סבתא שלי. יד ענוגה, וצחה, לבנה, ורכה. אני זוכרת את חדות הציפורניים המטופחות שהיא אהבה, ואת המגע שלהן, את כובד המשקל שלהן- ברזל עטוף במשי.

אני לא זוכרת שראיתי פעם אחת סמרטוט בין הידיים שלה. היא לא שטפה כלים, ולא בישלה או ניקתה. היא בראה, ויצרה, והמציאה והניעה ועשתה- את מה שהיא רק חלמה ורצתה. היא לא נתנה למכשולים ולקשיים לעצור אותה. היא לרגע לא חשבה שזאת אפשרות בכלל.

סבתא שלי בנתה את חייה בעצמה. החיים לא הקלו עליה, ולא פעם אתגרו אותה והקשו עליה, והיא מצידה - החזירה להם באותה מטבע. היא לא נכנעה, היתה לי סבתא לוחמת.

אני זוכרת את עצמי מתכווצת מעט כי היא שוב התחילה לדבר עם זר שאמר משהו שלא הולם את תפיסתה, ואני לא יודעת האם זה ייגמר בחיוך רחב ובטפיחה אמיצה על הזרוע או בריב חריף. אני זוכרת את עצמי מתנצלת בשמה, למרות שהיא בכלל לא התכוונה להתנצל.
סבתא שלי אמרה את דעותיה. לטוב ולרע. היו לה עמדות ומחשבות, והיא לא היתה נוחה לזוז מהן. היא אהבה לשוחח עליהן, ולחדד, ולהבין, וכשהיא השתכנעה היא גם לא חששה להכריז: "שכנעת אותי" - והיתה מרוצה מזה לא פחות מכשניצחה בויכוח. היא עוררה באנשים לא אחת הערכה, וכעס. אפשר היה לרצות להיות בקרבתה או לזעום עליה. לא ניתן היה להישאר אדישים לקיומה.

כשאני חושבת על זה עולים הרבה ניגודים. מצד אחד יחס של כבוד ושמירה איתנה על הגבולות שבינה לבין האחר, חוסר רצון להיות לנטל או לטרחה, לצד נוכחות עצומה, חוצת גבולות ובלתי מתפשרת.

סבתא שלי אהבה ילדים. היא הוקסמה מהם. היא שמחה ללמוד מהם ולהידבק בסקרנותם ובחדווה שלהם כלפי העולם. היא אהבה לראות את העולם בעיניהם. היא אהבה לראות סרטים, והופעות תיאטרון, וגלידה ובירה.

סבתא שלי תמיד הסתכלה על סביבתה. היה בה חוש צדק ואחריות ואהבה למדינה ולחברה, והיא פעלה כל חייה בשביל ליצור עולם טוב יותר.

סבתא שלי לא היתה אישה רכה. אבל היתה בה הרבה הרבה אהבה. אהבה פשוטה ומתפרצת. סבתא שלי חיה. היא חיה בכל מאודה.

סבתא שלי היא אריה. היא אש. היא עוצמה. היא אחד האנשים הכי חזקים שהכרתי. היה בה תמהיל נדיר מאוד של כח ופגיעות. פגיעות שמעטים זכו לראות. למזלי- אני הייתי ביניהם. הכח שלה היה גם החולשה שלה. תמיד עם גו זקוף. עם הרבה גאווה ועם הרבה כבוד.

היתה בה גאווה עצומה, ולפעמים שתוקה, על כל נכדיה. היא נשאה אותנו, כולנו, בליבה תמיד תמיד- גם אם לא תמיד הראתה זאת.

היתה לה החכמה והאומץ גם להשתנות. ללמוד. לשנות דרכיה. סבתא שלי בעבורי היתה האישה שהכי הצליחה להשתנות. והכי להישאר עיקשת וקשת עורף בדיוק כמו שהיא. היא היתה מחנכת, בעצם היותה. חינכה אותי לאהבה, לאחריות, ליופי. לעמוד על שלך. לא לפחד. לנכוח. לגדול.  לאהוב. היא הראתה לי שגם בגיל מבוגר אפשר להשתנות, אפשר ללמוד להיות אחרת, אפשר להיות אמיצים וחזקים ולאהוב.

והכי מצחיק זה שהיא היתה קוראת לי "אריה", בגלל הרעמה האהובה עליה כל כך. 

סבתא שלי היתה אישה שלא חששה ממחלוקת, ואהובה מאוד.

היא היתה חדה עד הסוף. חיה את חייה במלואם- כל עוד הם היו ראויים ומכבדים כפי שהיא תפסה אותם. היא היתה אישה גדולה מהחיים.

סבתא- אני אגיד לך שוב מה שאמרתי לך לפני שנה וחצי: תודה על הזכות שהיתה לי להכיר אותך, ללמוד ממך, לחוות את האהבה שלך ולתת לך משלי. על ההשפעה שלך עלי ועל מה שהשפעתי אני עליך. לא עובר יום שאני לא חושבת עליך. המשפט הקבוע שלך בשבילי חקוק בי. 

קדיש חילוני חדש מאת נרדי גרין

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ בֶּן הָאָדָם עַל שֶׁיָּדַע כִּי מִן הֶעָפָר הוּא וְאֶל הֶעָפָר יָשׁוּב, וְעַל אַף זֹאת בָּחַר בַּחַיִּים וְשָׂמַח, וְעָלַץ, וְרָגַשׁ, וְאָהַב.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח בֶּן הָאָדָם אֲשֶׁר מִן הַחֹמֶר בָּא וְאֶל הַחֹמֶר שָׁב, וְעַל אַף שֶׁיּוֹדֵעַ הוּא כִּי סְפוּרִים יָמָיו עַל הָאֲדָמָה, הָיָה חַי וְשׁוֹקֵק, תְּאֵב דַּעַת וְשִׂמְחָה, צוֹחֵק וְדוֹמֵעַ, רוֹגֵז וּמַרְגִּיז, אוֹהֵב וְאָהוּב עַל כִּי אָדָם הוּא.
יִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם בֶּן הָאָדָם עַל כִּי יָדַע שֶׁעָמֹק הַבּוֹר הוּא וְרָחָב וְלֹא יִמְתְּקוּ לוֹ שָׁם הָרְגָבִים. עַל כִּי יָדַע שֶׁאֵין בִּפְנֵי מִי וְאֵין עַל מָה לָתֵת אֶת הַדִּין כִּי אֵין אַחֲרִית בַּשַּׁחַת. רִיק וַאֲבַדּוֹן יִשְׁכְּנוּ שָׁם לְעוֹלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
וְעַל אַף זֹאת דָּבַק בַּחַיִּים, וְלָחַם עֲלֵיהֶם בְּפִכָּחוֹן, בְּאֹמֶץ, בִּגְבוּרָה, וּלְלֹא מוֹרָא.
יִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר בֶּן הָאָדָם עַל כִּי יָדַע כִּי רַק בּוֹ מְצוּיָה מִדַּת הָרַחֲמִים. עַל כִּי קִוָּה, הֶאֱמִין, וְשָׁאַף לָשִׁית שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ בְּיוֹדְעוֹ שֶׁרַק עָלָיו וְעַל שֶׁכְּמוֹתוֹ מוּטֶלֶת מִצְוָה זוֹ וְאֵין אַחֵר זוּלָתָם שֶׁיָּשִׂימוּ שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ וְעַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ.
עַל כָּל אֵלֶּה וְעוֹד תתְגַּדַּל וְתתְקַדַּשׁ, תתְבָּרַךְ וְתשְׁתַּבַּח, תתְנַשֵּׂא וְתתְהַדָּר, וְתִתְעַלֶּה בת הָאָדָם- סבתא אהובתי. לוּ נִמְצָא — בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב — מָעוֹן נָאוֹת לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת הַזִּכָּרוֹן. לְנֶצַח נְצָחִים, לְעוֹלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. לוּ נִמְצָא וניצור לנו- מְנוּחָה נְכוֹנָה  לַגַּעְגּוּעַ.

ביקשתם-קיבלתם:

אומרים שהעיניים הן המפתח לכוס, או משהו כזה.... 

מסתבר שיש לי נמש גם בעין 🤷

מי ידע 

הם אלו שמתחת לחזה שלי. חמודים. 

יאללה, נסגור סריה. 
יש לכם עד יום ראשון (לקראת סיום המוזהב) להחליט האם התמונה הסוגרת את הרצף תהיה: 

1. תחת
2. רגליים
3. אחר

ואחרי זה - חזל"ש.
חוזרים למילים ⁦✌️⁩

שבת של שלום

רציתי לכתוב מחשבות על אינטימיות, היקשרות ומחויבות. אבל גם ביקורת לק זה אחלה, לא? 

*לק של נסיכות ✨

אני רוצה את החופש ה(כמעט) מוחלט להיות מי שאני. לכל העומקים והסיבובים והספירלות שיש בי.
לא רוצה לצמצם ולהכחיד חלקים שיש בי.
רוצה גם את הביטחון המוחלט (כמעט) לעשות זאת. ביטחון בתוך קשר, זוגיות, אהבה.
אנשים חושבים שחופש זה היעדר מחויבות, היעדר היקשרות, היעדר ביטחון.
אני מבינה את זה הפוך לגמרי!
חופש זה המקום לבחור להיקשר באופן כל כך עמוק למישהו או למשהו, כי אנחנו רוצים ממש לגמרי להיות עצמנו המלאים איתו.
בידיעה ברורה ונוכחת שזה תלוי בחירה לחלוטין. זה יכול להיגמר מחר בבוקר או עוד שעה, כי ככה נחליט.

האם חייתי ככה? כן, בהחלט.

זה כואב מאוד? כן, מאוד.

זה גם חי כל כך כל כך.
לא במובן הרומנטי. לסבל כשלעצמו אין ערך. ממש לא. אבל לאהבה, לעומק, לעושר, לנראות, להיקשרות, ולאישור- להם כן. בהחלט כן.
סך החוויות האלה יחד, הכאב, והאהבה שנותנת מקום לכל- זה אושר.

אז אני רוצה זוגיות. כן. אבל בעולם היום המילה הזו מקפלת בתוכה באופן אינהרנטי, כמעט, ויתורים על העצמי. ויתורים שצרובים לי בדם ובעור ומסעירים לי את הכבד ועוד כמה איברים פנימיים (ולא, לא סערה מדליקה וחיובית כזאת). שנים שהתנגדתי התנגדות עמוקה לרצון הזה כי לא הצלחתי לראות מעבר לוויתורים, ולמסגרת ולקיבעון ולעוד דברים שעוד מעוררים בי בחילה ושהנוגדנים עוד מתרוצצים לי בדם ומונעים ממני מלרצות ממש לרצות.
עד שהצלחתי לראות בעצמי גם רצון בקשר, ובאהבה ובמחויבות עמוקה מרצון (התמסרות מודעת, נבחרת). ועוד כמה שנים עד שפיתחתי דימוי לכיצד אפשר לנוע על המתחים האלה מבלי לקרוס לאחד מהם. ל- "או/או" השנוא והמחניק כל כך.

אלוהים, גם כשאני מנסה לכתוב על מה כן יוצא לי כל כך הרבה מהלא.

אני רוצה מקום כזה שהוא ביטחון אמיתי ועמוק ומלא. לא הבטחה עקרה לעתיד, שאינו ידוע לאף אחד מאיתנו, ושלמעשה, גם ברמה הרגשית הוא נזיל מאוד מאוד. אבל מקום שהוא ביטחון הוא מקום גמיש, שיש שם רצון כן לראות אחת את השניה, ולהיות יחד.
הוא מקום שיודע ולומד לשנות ולהשתנות, כי היחד מספיק חשוב. ולא דורש לוותר על חלקים של כל אחת, להיפך. להרחיב אותם. להגביר. להביא אותם אל היחד. ליצור מהם, או אפילו רק לראות אותם. וזה בסדר.
זה חופש. וזה ביטחון. והם כן הולכים יחד.
וזו בחירה. בחירה של איך להיות. בחירה של מי רוצים להיות בשביל האחר.
זה לאהוב. באמת ועמוק את כל מי שאני ולרצות לאהוב ככה (בלי פשרות) את מי שמולי.

(וזה בלי פשרות ביחס לאהבה עצמה. ליחס אל האחר.
זה כמובן דורש גמישות ביחס ליכולת לראות רצונות מורכבים. יש לי דוגמאות לפשרות. דווקא כאלה שמבטאות רצונות מורכבים, לא ויתורים וקורבנות.)

דינמיט המהממת, נתנה לי השראה ומילים: 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=878876&blog_id=65541

"לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמיים"

אבא שלי מיוחד.
כי הילדה מיוחדת.

הילדה הזאת לא רעה.
היא כולה אור.
גם כשהיא שובבה, או רוצה לפגוע, או להזיק, או להכאיב.
הכל הוא יקבל. באהבה.
כי זה שלה. וכי *היא* רוצה.
דאדי שם לקבל ולתת.
לאהוב ולראות ולהיות.
להיות מופעל ולהתמסר.
גם האבא הוא טוב.
לילדה הטובה.
כי הוא אוהב ודואג ושומר ומטפח ונותן ומתמסר.
ולמה הוא אבא? כי הוא רק שלה.
יותר מ"רק" הוא "כולו".
הוא לא מחנך.
תמצא דרך טובה יותר לבטא את הדעות והמחשבות שלך.
זה לא אומר שאין לו גבולות.
יש.
אחרת, זה לא מעניין.
את חלקם... הוא יחצה.
ולפעמים.... לפעמים-לפעמים, הוא מבין- שגם הילדה צריכה קצת גבולות. אז הוא עוזר לה.
יכול להיות שהוא ייתן סטירה קטנה.
או מכה בתחת.
או צביטה בפיטמה.
אבל הוא לא מחנך אותה.
לא. תודה.
אין בזה צורך פה.
הוא רק עוזר לה להירגע ולחזור לעצמה.
כי הילדה הזאת, היא כבר יודעת.
כי רק בגללי הוא האבא שלי.

ילדה ואבא, שרועים על הספה. הילדה בשיכול רגליים, ראש על הכתף של אבא שלה.

"דאדיייייייי"
"כן קטנה?"
"דאאאדייייייייייייייייי"
"כן יפה?"
"דאדי בא לי לשחק!"
"במה בא לך לשחק, יפה שלי?"
"עם הצעצוע שלי דאדי!"
היא יודעת להשיג מה שהיא רוצה, החמודה הקטנה הזאת.
"איזה צעצוע, קטנה שלי?"
הילדונת מצביעה קלות לכיוון הזין של דאדי, חיוך קטן, כמעט מבויש על שפתיה.
"בטח קטנה שלי. זה שלך. תעשי מה. שאת. רוצה."
הילדה קופצת על ברכיה מול דאדי, משעינה שתי ידיים עליו, בזרועות נעולות, כל כובד משקלה על שני צידי מפשעתו, מקפצת קלות מעלה מטה.
"כן דאדי? מותר? מותר?"
חיוך ענק ושובבי חושף שיניים על פניה, עיניה מתכווצות בהנאה מופגנת.
אבא כבר התקשח.
"כן, ילדה. מה שאת רוצה. הכל שלך."
דאדי שולח יד רכה ומניח על ראשה: "את יכולה", חיוך נוסך ביטחון בעיניו.
הילדה נוזלת תחתיו, תוקעת את עיניה בעיניו, פרצוף ממזרי על פניה.
ספק קטן מתגנב ללב של אבא. הוא מכיר את הפרצוף הזה, ויודע שהקטנה הממזרה זוממת משהו.
אנחה קלה נמלטת מפיו מהמחשבה, ומיד הוא נושם חזרה נשימה קצרה להשלים את שהחסיר. הוא מסתכל על הילדה היפה שלו מחייכת למרגלותיו והוא יודע שהוא יתן לה מה שהיא תרצה, מה שהיא צריכה.
הילדה מסיטה את המכנס ושולפת את הזין של אבא החוצה. הזין הזקור מנתר למעלה.
הילדה צוחקת צחוק מתגלגל שמתגבר בזמן שהיא מנחיתה הצלפה מדויקת באצבעותיה הקטנות ישירות על אשכיו.
אבא משתנק קלות אבל הילדה לא עוצרת. היא ממלאה את פיה בזין העומד של אבא, מלקקת, מריירת, מוצצת.
אבא מרגיש את החום שלה, את הלשון שלה נעה עליו, עוטפת אותו. הוא מתמסר ללהיטות שלה, נשען אחורה, לתוך הספה.
לאט לאט החום גובר בו, והוא מתחיל לחוש עיקצוצים בזין.
נמלים נמלים מתרוצצות עליו.
"מה זה? קטנה, מה עשית??"
הילדה נועצת ציפורניה עמוק בבשרו, בירכיו ומצמידה את אבא לספה, לרגע לא משחררת את הזין שממלא את חלל פיה.
היא מציצה למעלה, לראות את אבא, גונח ונאנק, עטוף בנעימות שלה ובעיקצוץ השורף שהוא חש.
היא מוציאה את הזין רק לרגע ואומרת: "מה, אבא? כואב לך? אתה מסכן?"
הטון המזלזל-מתיילד שלה מעלה לאבא את הזין עוד קצת, מותח אותו לקצה.
"מה עשית קטנה שובבה?"
"כלום דאדי", מנענעת קלות את שיערה המתולתל ואת ישבנה המלא.
"מממ..אולי... אכלתי קצת פלפל חריף קודם?" טופחת קלות באצבעה קרוב לפיה, לשונה עוברת על שפתיה.
הילדה צוהלת צחוק קטן של אושר ומיד צוללת שנית למצוץ את כולו פנימה.
אבא מופתע, ומתרגש לקראתה, מקדם את אגנו אליה, ונותן לה את כולו. מתמסר לחום, נעים, רטוב שורף שהיא עושה לו. הוא מניח יד קלילה על ראשה, מבלי להפריע, כאילו לסמן לה, שהוא שלה. הוא משעין ראשו אחורה ועוצם את עיניו.
הילדה עולה עד לקצה הזין, נותנת שלושה ליקוקים ארוכים לכיפה, מוצצת אותו אליה, משמיעה קולות חזקים של מציצה. היא נעמדת באחת, ומעיפה את ידה בחוזקה על הזין של דאדי.
"דאדי קום!"
דאדי מכווץ עיניו בכאב, שותה אוויר, ומתיישר.
"משעמם לי דאדי. אני רוצה לקשט את הצעצוע שלי, שיהיה יפה יפה."
דאדי, מעורפל עוד מהעונג ומהכאב שהיא נתנה לו קודם מהנהן פעם אחת רפה בראשו, בשקט.
הילדה שולפת את הלק שלה, וורוד פוקסיה עם נצנצים.
היא מנערת אותו באקסטזה מול הזין העומד של דאדי וצועקת: "תראה דאדי! תראה!
נצנצים!"
"יופי חמודה.
מקסים."
הוא מרים את כף רגלו השמאלית מכנית, מניח על הספה להקל על הקטנה שלו לצייר עליו.
היא מציירת על הבוהן הגדולה, לא בכישרון רב. חלק קטן מהציפורן וגדול למדי מהבוהן מתמלא בנצנוצים ורודים, בגוון פוקסיה.
"אופסי דאדי", הקטנה מצביעה על השוק של אבא, שחרוט בה לאורכה קו עקמומי של ג'ל ורוד מנצנץ ונוטף.
היא תופסת את הזין של דאדי באגרופה, מציצה הישר לחור הקטן שמביט עליה, ומתחילה לצבוע סביבו במכחולה הקטן. בורוד. עם נצנצים.
"תראה אבא!
תראה!"
אבא מופתע, מסתכל על הזין שלו בידה, חש את קרירות הג'ל כנגד השריפה שעוד קצת בוערת בו משאריות החריף שהיא משחה עליו קודם לכן.
"אוי.... קטנה...
כמה בלאגן את עושה"
"די דאדי!
דאדי רע!"
"לא קטנה, לא. דאדי אוהב אותך. הוא יעשה כל מה שאתה רוצה, ילדונת."
"הכל?"
"הכל"
"יפה.
תסתובב דאדי."
הילדה כבר לא כל כך משועשעת כשהיא מורה לאבא להסתובב, פניו אל הקיר, ידיים פרוסות כנגד, תחת בולט החוצה.
דאדי יודע כבר מה עומד לבוא, הוא בעצם מכיר את הוורוד, פוקסיה, מנצנץ הזה. הוא בולע את רוקו שהצטבר לו, ושהתנוחה המנמיכה הזו מגבירה בפיו. הוא נושם עמוק, נחוש לתת לילדה שלו הכל. כל מה שתרצה.
"תראה דאדי". הילדה עכשיו לא עולצת, היא צריכה.
היא מציגה בפניו את הזין שלה, הוורוד קשיח ארוך וחזק שלה. היא מלטפת עם הקצה שלה את לחיו בעדינות, "אל תדאג דאדי. זה לא יכאב כל כך. אני אוהבת אותך, נכון דאדי?"
"כן קטנה שלי"
"ואני רוצה דאדי, נכון?"
"כן קטנה שלי
מותר לך. הכל."
היא מתמקמת מאחוריו, מרימה את ירך ימין שלו על הספה ומשאירה את כפתה בדיוק בחיבור שבין לחיו לירכו, פותחת וחושפת קלות את החור שלו. ידה השמאלית אוחזת באגנו, ממצבת אותו אליה.
היא חודרת אליו לאט לאט, ורוד פוקסיה עם נצנצים נבלע בתוכו.
היא נעה לאיטה בתוכו, קדימה ואחורה, מרגישה את חומו עליה, לופתת אותו מאחוריו.
"את יכולה קטנה, כן. כן. את טובה".
היא מתקרבת אליו עוד, גבה שפוף, שדיה הכבדים נחים על גבו, כל כולה בתוכו, צמודה לאחוריו. החום עולה בה והיא נעה במהירות עכשיו, שתי ידיה אוחזות באגנו, מקרבות אותו בחוזקה, ממצבות אותה לחדור אותו, לבעול אותו.
היא טובעת בחום שעולה בתוכה, פיה מתמקם בגבו, שיניים ננעצות, שפתיים מוצצות אותו אליה, והוא מתמסר אליה מתמסרת לעונג.
היא גומרת, באנחה כבדה ועמוקה, עייפות הגוף יורדת עליה.
ליטוף קל בפלח ימין, סטירה. היא מתרחקת קלות ושולפת עצמה ממנו. מפשיטה מעצמה את הזין שנוחת עם כל רצועותיו למרגלות אבא, הכפוף לקיר עוד. ראשו שמוט, כתפיו רפויות.
היא פונה ללכת ממנו, קלילה ומשוחררת.
היא לא משלימה את הצעד השני שלה ממנו כשהיא מרגישה משיכה חזקה בידה השמאלית ויוצאת משיווי משקל.
לפני שהיא מבינה בכלל מה קרה היא עטופה בחוזקה על ידי דאדי מאחוריה.
הוא זורק אותה איתו על הספה ומניח את ראשה בתוך חזו. היא מכורבלת בתוכו, ודאדי עוטף אותה חזק.

*נכתב בעקבות שרשור מחכים ומעניין שפתחה מטפורה הגאונה 

https://thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=40562&start=0&postdays=0&postorder=asc&highlight=

לכו תראו איך משתפים בנושאים מפרים, ואיך דיון מעניין יכול להראות. 

** וסליחה. יצא לא מבושל 😆

בירה. אבטיח. חול. שמש. רעש של ים.

אני יושבת על כיסא נמוך, רגליים מחופרות בחול. מרגישה את הגרגרים הרכים נדחפים בין האצבעות, משלימים את החללים.
שמש בעורי הנצרב, זיעה קלה מבצבצת, מתערבבת עם טיפות מי הים המתאדה וטיפות המים המלוחות הנוטפות משיערי הכבד.
הטיפות גולשות לאט מצווארי, לחזי, בין שדי.
אני עוצמת עיני ומתמסרת לתחושות, משעינה ראש אחורה ונותנת לשמש לשטוף את כולי. כולי בוערת.

אתה. גור. יפה.
מלכתחילה ידעתי שתהיה רך. כל הניסיונות שלך לנהום ולהתקשח לא גרעו מגוריותך. ובינינו, שנינו יודעים שאני גדולה עליך.

אתה מתקרב אלי מאחורה, מתכופף אלי, מקרב את שפתיך לעורפי, מפשק אותן קלות. אני מרגישה את הבל פיך החם עלי וצמרמורת עוברת בכולי.
אני מחייכת, מבלי לפתוח עיניים. אתה מצמיד את שינייך ונושך אותי קלות בעורף. הצמרמורת הופכת לרטיבות מתוקה, כזאת שלא נובעת מהים המלוח.
אתה ממשיך עם שפתייך הרכות, המלאות לצווארי, מסיט את שיערי ומעביר את הלשון שלך לאורך תנוך האוזן. השפתיים שלך מתקדמות מטה, לאורך הצוואר, והלשון שלך נצמדת ועולה. אני גונחת קלות, הרטיבות כבר מורגשת למטה.
אני לרגע מהרהרת בשאלה איך המחזה נראה בעיניי השוהים בחוף, אבל המלח על שפתי, ותחושת פיך עלי מהר מאוד מסלקות כל מחשבה ממני.
אני לרגע אוחזת בשיער ראשך, מצמידה אותך אלי, מושכת קלות, ומשחררת.
אתה מנצל את ההפוגה להתמקם מולי, על ברכיך. אני פותחת עיניים, מתמקדת ביופי שלך. אתה מצמצם את המרחק בין השפתיים שלנו לאט, ועוצר סנטימטרים ספורים לפני שפתי. כל סנטימטר שנגמע בינינו מגביר את הציפייה שלי למגע שלך, והעצירה הבוטה שלך משעשעת אותי. אני נועצת בך מבט, חושקת, אבל מחזיקה את עצמי מולך. אני מעבירה את לשוני לאט על שפתי, מלקקת את המלח הנותר עליהן. אני רואה את עיניך מתכווצות, וגניחה קטנה ולא רצונית משתחררת מבין שפתיך. ניצחתי את הסבב הזה. אתה משלים את המרחק הנותר, נושך את שפתי התחתונה, לשניה אחת חזק מדי, ומיד מוצץ אותה ומעסה בלשונך. אתה מצמיד את השפתיים שלך לשלי ומנשק ברכות. הלשונות שלנו מתערבבות, מלטפות אחת את השנייה, מחליקות, נמצצות. אנחנו אוחזים זה בזו, מנסים לאזן את כל האנרגיה הזאת אחת מול השני. אתה לרגע מתנתק, מכופף את ראשך מטה ומצמיד את פיך לחזה שלי, בקו המחשוף של בגד הים הנדיב.
אני כבר לא מרגישה את השמש, אבל הדם שלי רותח. אני מושכת אותך חזרה אל פי, ואתה נענה מיד, שולח יד לעטוף את הפיטמה היפה שלי.

אני מתגעגעת למשהו שאף פעם לא היה לי