בטריטוריה שלי

שעת בין ערביים , משחרר את שיניי,
טרף שוכבת על רצפת ביתי, תחת רגליי,
מונחת כחפץ שליו מעוצב מידיי,
גופה מכוסה כולו בחבליי,
נעה הלוך וחזור, נאבקת ללא הצלחה,
מלטף את ראשה , לוחש "שקט ילדה",
כף ידי "מלטפת" עכוזה בחוזקה,
תחת אדום ורותח מלווה בצווחה,
זוחלת אלא אט על רצפה קרה בהירה,
זוחלת אל עבר רגליי אדונה,
שואפת, בולעת, מלקקת את חייתה,
נמשכת ככלי אל בין רגלי אדונה,
קול חנק מפלח שקט מוחלט,
רעד, ריר, רוק יוצא מגופה המיוחד,
חולפות דקות ארוכות ללא אויר ומנוחה,
ובסוף הדרך מסמן מבפנים....את רוחה.
חוסר אונים הופך למבט כה שליו,
שוכבת... לוחשת... "תודה אדון זאב".