השליח מאיקאה הגיע היום והביא מכל טוב. חיכיתי לבואו כדי לעשות קצת סדר בבית, בעיקר בחדר של הילדים. היא היתה בישיבה ארוכה ואני בינתיים התחלתי להרכיב. הילדים הסתכלו עליי בפליאה, כאילו אבא שלהם הוא איזה גבר שבגברים שמרכיב דברים ולא סתם איזה סיסי כנוע שרק צריך לחזור להתחבר לנשיות שבו ולרדת נמוך, ממש נמוך, שזקוק נואשות שיסחטו לו את הלב ואת הביצים ואולי זה יחזיר את השגרה היפה והטובה.
כשהיא יצאה מההתבודדות בממ"ד הכל כבר היה מורכב ומסודר בחדר של הילדים ובסלון. היא הסתכלה עליי עם עיניים מבריקות מאושר ודפקה לי חיבוק חזק שכבר מלא מלא זמן לא זכיתי לקבל. חיבוק מלא אהבה ותשוקה. היא היתה כלכך שמחה, שמחה הרבה יותר מסתם רהיטים חדשים בבית ושסופסוף נפטרנו מהשידה המקוללת ההיא, זאת היתה שמחה מעומק הנשמה, שמחה אמיתית מכל הלב, בלי מחשבות בלי עבודה לי לחץ, בלי מתח, פשוט שמחה.