זה אחד הזיכרונות שתקועים לי בראש ומציקים לי, ממש מטריד אותי, עדיין מטריד אותי ואני מתבייש בו, עד עצם היום הזה. קשה לי לכתוב על זה, קושי אמיתי, עמוק, אני מרגיש מחנק בכל פעם שאני נזכר באירוע הזה.
אני חושב שהייתי חייל, בחופשה, זה היה בחורף, כי לבשתי מעיל שחור ארוך כזה. נסעתי חזרה הביתה ובמהלך הנסיעה, התיישבה נערה לצידי. היא התיישבה על קצה המעיל שלי וזה הציק לי, זה העיר איזו הפרעת קשב או משהו כזה. בשלב מסוים, במקום לבקש ממנה לקום ולסדר את המעיל, משכתי אותו והיא נבהלה.
היא ככל הנראה חשבה שנגעתי בה או משהו כזה והיא התחילה לצעוק עליי וכל נוסעי האוטובוס היו מרוכזים בי. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי ומה לעשות. התנצלתי וניסיתי להסביר והיא לא הקשיבה ורק צעקה עליי, אנשים נעמדו והתקרבו. פחדתי, התביישתי. הנהג עצר בתחנה הקרובה, ולפני שהוא הספיק להגיע אלינו, ירדתי מהאוטובוס וברחתי משם.
אני זוכר, שחזרתי הביתה, ברגל, בדרך הכי ארוכה שיכולתי לחשוב עליה, שחס וחלילה, לא אהייה בקרבת המסלול של האוטובוס. מעולם לא סיפרתי לאיש, על המקרה הזה. מאז השתדלתי, לא לשבת ליד נשים בתחבורה ציבורית, או לעמוד קרוב מדי במעלית או בכל הזדמנות אחרת, שיכולה לעורר חשד למגע לא ראוי.
אני יודע שלא עשיתי משהו חמור, לא אנסתי, לא נגעתי ועדיין זה יושב לי על הנשמה, זה מטריד אותי כגבר, כאבא. זה עצר אותי הרבה מאוד פעמים, מלנסות להתקרב לנשים, זה ברור כשמש.
אם יש כאן מישהי, שהסיפור הזה, נשמע לה מוכר, אני מצטער ומבקש סליחה, באמת שלא היתה לי שום כוונה זדונית, לא אז ובטח לא היום. סליחה ומחילה. אולי יום אחד, אני אצליח לסלוח לעצמי.
