כרוניקה של מוות ידוע מראש

היום כשהפסיכולוגית החדשה שאלה אותי, כחלק מפגישות ההיכרות הראשונות בנינו, מה חשוב לי בטיפולים פסיכולוגיים. עניתי לה משהו שחזר בשיח שלנו לא מעט - חשוב לי שיתנו ולידציה לרגשות שלי. היא הופתעה למשמע המילה ושאלה מאיפה אני מכירה אותה. היא נשמעת לי די טריוויאלית, כמובן מהמילה באנגלית, אבל מתברר שזה מונח שמשרת בעיקר מטפלים פסיכולוגיים. הייתי בשני טיפולים פסיכולוגיים סך הכל. הראשון לא נגמר טוב. ביטלתי פגישה יום אחד ולא טרחתי לקבוע אחת חדשה, זו הייתה השיטה שלי אז להימנע מדברים - לעשות בשקט, מבלי לדבר ולהסביר, ולהניח לדברים להסתיים בתקווה שהצד השני יבין את הרמז. לא התאים לי שאגיד לה שאני מרגישה שיש לי חרדה חברתית (שהשפיעה לי על החיים, מאוד) והיא תענה ש"בואי נסכים שאת פשוט אדם אנטי חברתי שמעדיף להיות עם עצמו". סבבה, ככל הנראה אני אינטרוברטית. אני מטעינה את האנרגיה שלי באזורים שקטים, מבודדים וניחוחים, ולא במסיבות עם חברים, אבל מחשבות השווא, כל אותם הדברים שנמנעתי לעשות בגלל חרדה, מבלי שאני יכולה להצביע על חשש ספציפי כיוון שכל החששות אינם הגיוניים ואני יודעת זאת. 

לא מתאים לי שיגידו לי שהכל בראש שלי, כיוון שהם מפספסים את הנקודה שהם בעצמם ציינו - זה בראש שלי. וזה קיים שם, זה משפיע עליי וזה לא מתכוון לעזוב בקרוב. לומר לי שהדיכאון הוא רק בראש שלי זה כמו לומר שהסרטן הוא רק בגוף, או הסטרפטוקוק רק בגרון. הרי ברגע שיש לי דלקת שקדים או גרון אני מקבלת אנטיביוטיקה על מנת להיפטר מהחיידקים המזיקים, שבטווח הארוך יכולים להרוג אותי. למה ברגע שיש בעיה בראש שמשתקת אותי, עושה אותי חולה, יכולה - בסופו של דבר - להרוג אותי, אני צריכה לשתוק ולבלוע ולהעמיד פנים כאילו הכל בסדר?  

לא מתאים לי שיגידו לי לחייך. או להפסיק לבכות. או לא להיות עצובה, מתוסכלת, מדוכאת, כועסת, אומללה. הרי אם אני בוחרת להתבוסס ברגשות של עצמי זו הבחירה שלי, או לחילופין - אין לי דעה בדבר, המוח לא שואל אותי כמה סרוטונין לייצר, והלב לא מתייעץ כיצד להרגיש בסיטואציה כזו או אחרת. הרי מה שאני מרגישה זה מה שאני מרגישה, וזה הדבר היחיד עליו לא ניתן להתווכח (אלא אם כמובן יש הדחקה, אבל זה מסבך את העניינים ולכן לא ניכנס לזה). ואם אני עצובה זה מה שמתאים לי עכשיו. ואם אני לא רוצה לחייך אלא לבכות - זה בסדר, וזה מותר, וזה משחרר. אנחנו חייבים להפסיק להדחיק רגשות ולהעמיד פנים שהכל בסדר. אנחנו חייבים להבין שזה בסדר לא להרגיש מאה אחוז כל הזמן. אנחנו חייבים להבין שגם אם אין היגיון ברגש, הוא בכל זאת ישנו, ויש לצאת מנקודת ההנחה הזו כשמחליטים כיצד לדאוג לעצמנו על מנת שנחזור להרגיש טוב.

אם הייתי יכולה להרגיש מאושרת בכל רגע נתון, הייתי בוחרת בזה. אולי העובדה שלא הצלחתי לעשות זאת תקופה כל כך ארוכה היא זו שגורמת לי לא להתרגש כשרע לי, ולחילופין - להתרגש בכל פעם מחדש כשאני מרגישה מעט, ממש מעט אושר. 

אין לי - וגם לא היה מהרגע הראשון - כוח לשמוע את כל הסיפורים הללו שוב ושוב, את כל הביקורות על כל אחד מן הצדדים, את הביקורות על "החברה הקלוקלת שלנו," על הציפיות הבלתי אפשריות שלה מהאישה, אין לי כוח לדעת שגם אתה לא שותקת על זה. לא בא לי. איך מסתתרים מאותם דיונים, אותן דעות שעולים בכל מקום, מגרפיטי שמזכיר נשכחות או אולי מאלץ אותי שלא במודע לדמיין כיצד זה היה מרגיש, הרי זה מה שאני עושה, זה מה שאני עושה עם הספרים הכי מחרידים שאני יכולה לקרוא, עם כל פורנו גבול-של-חצי-מהאתר-פה שיוצא לי לראות, עם הכל. ומה שקרה כבר קרה, ומה שעוד לא קרה יקרה, כי אני זוכרת שכשישבתי באוטובוס יום אחרי, וספרתי ראשים - אחת, שתיים, שלוש, ארבע - התחלתי לבכות שוב, למרות שאני בכלל לא בטוחה אם היה בכלל רגע באותו יום שלא בכיתי. ושמות המקומות פשוט משתנים פעם במספר שנים או חודשים - קיבוץ, או עיר, או אפילו ארץ זרה. ואני רוצה לומר שהכל חוזר על עצמו, כרגיל, ולא למדנו דבר, אז למי אכפת, תפסיקו לדבר על זה, אבל הנה גם אני פה מדברת על זה, או אולי פורקת מחשבות על זה. ופתאום כל מכחישי תרבויות ה- למיניהן קמים ומדברים, ומחפיצי ומטרידי ואלו שעשו את זה לבד, או רק פעם אחת, רוטנים. אני שמחה שאתה מזועזע אבל אתה עשית עליי מניפולציות כשהייתי בת שלוש-עשרה והטרדת אותי מינית, אבל אתה המשכת גם כשאמרתי לך לא, אבל אתה הבטחת שלא יהיה שום דבר מיני והיה בכל זאת, אבל אתה עשית בדיוק את ההפך ממה שביקשתי וסיכנת אותי מכל כך הרבה בחינות והעמדת אותי במצב חסר אונים, אז תשתוק ותעמוד בצד, לא רוצה לשמוע על זה, לא רוצה לדבר על זה, לא רוצה להעלות שום מודעות כי יש כבר המון ממנה ובו בזמן אין לה זכר, וזו לא הדרך לשנות. כי פתאום הקרובים אליי, הסביבה שלי, אומרת דברים שסותרים לחלוטין את מה שאמרו לפני יומיים, ואולי דווקא מתגלה לו השד של היא ככה והיא ככה ואני רק רוצה לומר - ואם אגיד לך שאני הכרתי לפני, ואם אגיד לך שאני ידעתי למה אני נכנסת, ואם אגיד לך שהתפשטתי סוג-של-מרצוני (לא אמרתי לא), ואם אגיד לך שהוא עשה לי דברים, שאני עשיתי לו, אבל פתאום לא רציני אז אמרתי לא, ובכיתי כמו ילדה בת 5 שאבדה בקניון, אבודה ומפחדת וחסרת אונים - אז תגיד שאני ואני ואני כי אני התלבשתי ואני נכנסתי ואני הסכמתי? אבל אני מפחדת לומר כי אני מפחדת שבאמת יאשימו אותי. זה היה הפחד הכי גדול שלי לתקופה כל כך ארוכה, זה היה הדבר הראשון שאמרתי לחברה שלי - "בבקשה אל תאשימי אותי, אבל," זו הייתה הסיבה שלא התקשרתי לאדם היחיד שהיה יכול להתניע את הרכב באותו הרגע ולבוא לקחת אותי. ואת ה"חינוך" שנחשפתי אליו אפשר לזרוק לפח, כי מתוך כל ההרצאות על מיניות, על סמים, על אלכוהול, על כל הדברים שמכינים את הנערים על מנת שלא יכנסו לעולם המבוגרים נרקומנים שיכורים עם עגבת, רק אחד אמר - "ובנים, אם אגלה שעשיתם לבחורה משהו כשהייתה תחת השפעה, אני-" ואני לא זוכרת מה הוא אמר, אבל זה פתאום גרם לי לקלוט שרק הוא אמר משהו כזה, מתוך עשרות ההרצאות שהיו באותן שנות לימוד בהן מנסים לעצב את הילד שיהווה חלק מחברה בטוחה, או סבירה מינוס. וכששאלתי את המדריכה של ההרצאות על מיניות למה מלמדים אותי שהגוף שלי הוא שלי אם אני יודעת את זה מצויין, ולמה מסבירים לבנים למה מלמדים אותם איפה הזין והביצים שלהם כשהם יודעים את זה מצויין, במקום להפוך את הכל וללמד אותם שהגוף שלי הוא שלי, וללמד אותי איפה הזין שלהם, היא עשתה לי פרצוף חמוץ. כל אחד פה הוא צדיק מחורבן כי הבחורה תחתיו לא צעקה לו לא, כי הוא לא תפס אותה כשהייתה ילדה באמצע סמטה חשוכה בלילה, אבל אני לא חושב שאי פעם נוכל לספור את כמות הנשים שאין להן טראומה כזו או אחרת, בשלב כזה או אחר. ולכל אמירה סתמית ומתנערת מאחריות יש קאמבק - רוב הגברים המוטרדים מוטרדים על ידי גברים. גם בתקופה הוויקטוריאנית כשבנות לבשו 40 שכבות ותחתונים בגודל של המכנסיים של סבתא שלי הן נאנסו, גם ילדות בנות 10 וגם תינוקות בני שנתיים שעוד לא התפתח להן דבר בגוף, שחלקם לא יודעים לדבר עדיין או להביע או לדעת כל דבר שהוא על משהו עברו טראומות מחרידות. אז למי אכפת מהקאמבקים האלה. הם ידועים. הם קיימים. גם למי שמכחיש. אכפת לי מאותם הנזכרים-ביום-פרסום-האירוע, אותם אנשים שמעלים פוסט על זה ואז שוכחים וחוזרים לכתוב על כל הכוסיות שנקרו לדרכם, אותן אלו שמביעות את הקול הנשי שלהן ואז חוזרות לשתוק, אלו הטורחים לשנות את תמונת הפרופיל שלהם ולהביע תמיכה, אבל עד הבחירות הבאות, ואז ישנו את תמונת הפרופיל שלהם כדי שתביע תמיכה במפלגה כזו או אחרת. וגם אני כותבת פוסט מתוסכל, וגם אני מתלוננת על כל צד אפשרי, וגם אני לא מתכוונת לעשות כלום בנידון, לא לצאת להפגנות (למרות שקיוויתי ללכת השנה לצעדת השרמוטות עם אחותי, אבל זה היה לפני קונספט המגפה העולמית שכל כך פופולרי עכשיו), לא לעמוד עם שלט מול בית המשפט, לא להחליט שאני מסבה קריירה לדבר כזה או אחר שקשור לזה איכשהו. אבל ההבדל ביני לבינם הוא שאני לא שוכחת את מה שקרה לי, כיוון שבלתי ניתן לשכוח את זה. אני מזועזעת מכל דבר קטן שאני נזכרת בו בכל פעם מחדש, ובכל פעם מבחינה בעוד דבר אבסורדי לחלוטין שלא שמתי לב אליו קודם לכן, כל המניפולציות, כל ההתגוננויות שלי עבורם ש"אולי לא שמע" "אולי לא שם לב" שאני מבינה יותר ויותר כמה הזויות הן, וכמה הזוי זה שזה היה לגיטימי בעיניי, האפשרות הזו בכלל. אני מצטמררת למשמע שמות מוכרים, או סיפורים המצלצלים מוכר על בשרי. אני לא שוכחת על הדברים הקטנים האלה שמספרים לי. על החברה שנאנסה מספר חודשים לפניי, פעמיים, והייתה צריכה להמשיך לגור איתו בבית חודשים אחרי כן, אותה אחת שהוטרדה שנים על גבי שנים על ידי אחיה החורג בתור ילדה, שציטטה לי - "מה שלא יודעים לא כואב", ו"אם זה כואב תגידי, טוב?" שעד היום גורם לי לבכות רק מלהזכר בזה. על הבחורה שהוא סיפר לי שרק ירדה לזרוק את הזבל ונאנסה. על החברה שהוטרדה ונוצלה על ידי מישהי בת 18 כשהיא בעצמה הייתה בת 13. על ההיא הקטינה משנות ה- שכך וכך גברים עשו לה כך וכך, על ההיא הלא קטינה. אני לא מסוגלת לשכוח, אולי מהסיבה האגואיסטית ש"ואם זו הייתה אני", ואולי משום שהנפש שלי התנפצה בתוכי ופצעה לי את כל הגוף חמורות, והידיעה שיש כאלו שעוד לא קמו מזה אפילו קצת, או כאלו שחיו בלי זה ופתאום מגלות איך זה לחיות עם פצעים מדממים מבפנים, בכל הגוף ובעיקר במוח, בעיקר בלב, כואבת לי עד אינסוף, ומעכבת את החלמת הפצעים שלי, ושל כל אחת אחרת קצת יותר. תציגו סטטיסטיקה של ירידה במקרים כאלו ואחרים לאחר שעשו מזה רעש, או שתשתקו.

ספויילר אלרט לסדרה דארק בפסקה השלישית.

אם היה פה כפתור דיסלייק ככל הנראה הייתי תקועה באתר 24/7 ועושה דיסלייק לכל פוסט של כל אידיוט בגיל העמידה שחי בסרט שהוא שולט עחזר. נדמה לי שזו פשוט דרך זריזה יותר לסיים ויכוח מבלי להתחיל אותו, גם ככה הוא היה מסתיים באנחה וקליק אגודל מטה מצדי. נתתי פעם הנחיות מדויקות לחברה שנכנסה לקשר לא טוב (היא ידעה את זה, היא רק הייתה צריכה שמישהו אחר יעמיד לה מראה מול הפנים) כיצד לזהות את הבולשיט - ויש כאן המון ממנו. למה אני בכל זאת כאן? משום שזה מקום לכתוב בו. ומשום שבכל זאת, ישנם בלוגים שאני בהחלט עוקבת אחריהם ולעולם לא אעז לקרוא להם רפש, לעומת רוב מי שנמצא כאן. 

מחר משכורת, ואני מאמינה שזו תהיה תחושת רווחה עצומה. זה לא שאני במינוס. למעשה, לא חסר לי כסף בבנק, בכלל. עבדתי מספיק בשנתיים האחרונות בלי לשלם חשבונות, רוב המיסים ושכר דירה. ככה זה כשאת בת 19 שקיבלה (ברוך השם) תעודת בגרות רק לפני שנה ועדיין גרה עם ההורים. אבל ישנם חודשים שאני מרגישה שאינני מתנהלת טוב עם כסף. כלומר, ההוצאות שלי יותר גבוהות ממה שהייתי רוצה, מבחינת אחוז מהמשכורת שלי. יותר מ30% לעיתים צורם לי, שלא לדבר על 50%, על אף שהרוב מהווה דברים קבועים - תחבורה ציבורית, מנוי סטודיו יוגה ואוכל, בעיקר (וצמחים, על מי אני עובדת, גם צמחים, אבל לא מהעציצים היקרים שלא בצדק מתל אביב, מחירים נורמליים) -אני עדיין מרגישה שלא כך זה אמור להיות. וזה לא שאני חוסכת למשהו ספציפי אז אני תוהה למה זה מעסיק אותי כל כך, אולי כיוון שבקרוב אתחיל לקבל משכורת קצת-יותר-מחייל-למרות-שעושה-משמעותית-פחות ולא רוצה ללכת לאיבוד עם להוציא יותר ממה שאקבל. זה לגמרי לא מקובל עליי. אני לא רוצה למצוא את עצמי במצב כזה. ואולי במקום לתהות ולהישאר מבולבלת, כדאי לי לשאול הורים אחראים למדי לעצתם. איזה כיף לי שיש בידי אפשרות פז שכזו. 

אני לא מבינה את הסדרה שבן הזוג של אחותי המליץ עליה. אני פשוט לא. אולי אני מטומטמת מכדי לקלוט בצפייה ראשונה את כל הלוגיקה והחוטים המתקשרים זה אל זה, אולי אבין רק בפרק האחרון. הוא טוען שזו הסדרה היחידה עם נסיעות בזמן שאין בה חורים - הכל ברור ומוסבר. בינתיים יש לי כל כך הרבה שאלות ובלבול. כל הנושא הזה מבלבל אותי, תמיד בלבל. הרי אם היא חזרה בזמן וראתה את אמא שלה ואמא שלה הבינה ואז התנהגה אליה הקטנה בצורה מוזרה באותו לילה, אז למבוגרת שלה יש את הזיכרון הזה והיא צריכה להבין. אם היא שלחה אותו לעולם מקביל (מה מה מה מה מה איפה נכנס פה עולם מקביל כוסאמאמק כאילו שזה לא היה מסובך גם לפני) והמבוגר שלו מהעולם הראשון טוען שהוא מעולם לא נשלח לשם, אז הוא למעשה לא צריך להתקיים כי הצעיר שלו כן נשלח לשם ולכן העבר שונה ולכן העתיד גם כן. אבל רגע, אם הוא נשלח לעולם מקביל לפתור את הבעיות, וכמובן שיהיה סוף טוב, אז העולם לא אמור מיד לחזור לסדרו? אני כל כך מבולבלת. אני פשוט לא מבינה איך זה עובד. למה שהיא תוציא את בעלה הזקן מבית המשוגעים במקום להציל אותו מהכלא כשהוא היה צעיר, או אפילו יותר טוב, להחזיר את הבן שלה אחורה בזמן ואז הכל יסתדר כי אף אחד לא ילך לחפש אחריו במערה ויחזור בזמן ויעשה בלאגן? ולמה לעזאזל אם היא אמרה לשרמוטה ההיא בגרסתה מהעבר לא להתקרב אליו, אז העתיד לא שונה? הרי אם זה משהו שיחקק בזכרונה היא תחשוב על זה, היא תזהה אותה המבוגרת שאיימה עליה כשהיא תגדל בעצמה, ותדע לא לבגוד עם בעלה, ואז למעשה זכרונות הבגידה לא היו אמורים להיות קיימים. כוסאמק ערס, אני רואה את הפאקר הזה שהמליץ לי על הסדרה רק בשבת. אני חייבת תשובות. לא צוחקת, אם למישהו יש הסברים אשמח לשמוע (אני רק בתחילת העונה השלישית, קחו בחשבון, בלי ספויילרים). בחיי, זה למה כמעט ולא רואה סדרות בשלוש-ארבע השנים האחרונות. אין לי סבלנות לזה בשיט וזה מתסכל אותי, ועדיין אני סקרנית וחייבת לדעת מה קורה. זה תוקע אותי. לפעמים אני נשברת וקוראת את כל התקציר ושוכחת מהעניין. לפעמים אני רוצה לדעת ה-כ-ל, אבל מיד, ואין לי כוח לפרוש צפייה של 25-30 פרקים כשכל אחד שעה פלוס לימים ושבועות ארוכים. כשאני נתקעת במצב כזה אני עושה בינג' כדי לסיים מהר ולהיפטר מהשיט הזה. אולי זה הקושי לא להצליח לסמן דברים בטו-דו ליסט שלי, שהרי זו "משימה" שנמשכת זמן רב. אולי כדאי לי לבדוק למה אני רואה הכל בתור משימות. טוב, זה לא קשור. זה כבר לפסיכולוגית שלי. 

ממש אהבתי שהוא שם את המחשב עליי כשאני עם התחת למעלה וראש למטה והוא עמוק בתוכי פוגע בדיוק בנקודה וזה משגע אותי ואני חייבת עוד, אני לא יכולה עם זה שהזין שלו רק לוחץ שם בעדינות בלי שום שינוי בחיכוך ובתחושה, והוא בכלל עם המחשב על התחת שלי כי הוא צריך לסיים איזה משהו קטן שצץ בעבודה לפני שימשיך לזיין אותי (ויחזור למחשב שוב ואני אתחרפן ואצטרך להתאפק לא לזוז עליו ממש ממש). ואז שהוא החליף לתחת שלי וגמר 😻

לא שנ"צתי כבר חמישה ימים, ונדמה לי שלא עשיתי הפסקה כל כך גדולה משינה בצהריים בשנתיים האחרונות. אני רגילה לישון לפחות פעם אחת בצהריים. שעה וחצי לפחות (אם זה פחות משעה אני רוצה לבכות, אני יודעת שאני אתעורר לא מסופקת בעליל ואם אני מתעוררת אחרי פחות משעה אני כנראה צריכה ללכת לאנשהו וזה קשה כשאתה עדיין עם רגל בחלום) . ומצד אחד זה מתסכל ואני רוצה לישון, אבל מצד שני זה כן מסייע לי להירדם מעט יותר טוב בלילה, משום שאני עייפה, גמורה, מתה. וזה לא שאני ישנה נהדר וקמה והיום שלי כל כך עמוס וכבד שאני נגמרת. אני פשוט ישנה חרא. לרוב. ויש לי חלומות, דפוקים ממש, תמיד. ואני לא מצליחה לישון יותר משבע, אולי שמונה שעות רצוף וזה לא מספיק לי, זה לא מספק אותי. אבל איכשהו אין לי זמן, או לחילופין יש זמן ומוטיבציה לעשות דברים והיא מצליחה איכשהו להתגבר על הרצון לישון. גם אם זה לראות את הסדרה המחורבנת מהפסקה השלישית. אבל גם לעשות דברים קצת יותר יעילים. 

אני מגלה לאחרונה שקל לי יותר להקפיד על דברים לאורך זמן. הייתי לא יציבה בעליל מהבחינה הזו. נדמה לי שאני עדיין ככה. אבל זה משתפר, גם אם קצת. אולי זו פשוט תקופה שאני מרגישה בסדר בה. יש לי מה לעשות מצד אחד ואני עובדת, מצד שני יש לי זמן לראות אחרים, מצד שלישי יש לי זמן לעצמי. כמו הרמוניה מושלמת, אבל לא הרמוניה ורחוק מלהיות מושלמת. אבל משהו במינון של הכל קצת יותר נכון לי. אני מקבלת נשיקות וחיבוקים לפחות פעמיים בשבוע, מתעצבנת על לקוחות בערך ארבע, ומצליחה לעשות כביסה, להחליף מצעים, לתלות הכל ולקפל לפני שהסל מתמלא באופן מדאיג ואני מוצאת את עצמי ללא בגדים שהולמים את חום הקיץ בסביבות הפעם בשבוע, שבוע וחצי במקרה הרע. זה אידאלי עבורי כרגע, אולי משום שאני לא מכירה אלטרנטיבה טובה יותר. אני מכירה אלטרנטיבות גרועות יותר, אני מכירה המון גרסאות שלהן, מניסיון. זו הטובה ביותר. 

אמרתי היום למישהי שאני מעדיפה לחלום סיוט כל לילה, כפי שקורה היום, ולא לחזור לסיוט שחייתי בו במציאות לפני תופעות הלוואי הללו. ופתאום אני מבינה איזו תקופה טובה זו. אני קצת מפחדת לאבד, אבל לפחות אז אדע מה לחפש שנית. ואולי במקום לחשוש לאבד, להתמקד בלשמר ולשפר. 

וואו, המוח שלי היה צריך את הפורקן המילולי המחריד הזה.

מדי פעם, לעיתים רחוקות למדי, אני מצליחה להגיע לספר ששמו נמצא ברשימת הספרים הדמיונית בראשי כבר שנים. ואני טוענת שלעיתים רחוקות - כיוון שהנטייה למצוא עוד ספרים, עוד סופרים, ולרצות לקרוא את הכל חזקה ממני. אני חושבת שהתחלתי לקרוא באמת רק לאחרונה, לפני בערך ארבע שנים, וגם אז את הספרים הראשונים אני מאמינה שלא הבנתי כמו שצריך. אולי גם כיום אני לא מבינה ספרים כמו שצריך. האם בכלל יש דרך בה צריך להבין ספרים? אני לא חושבת. אני מאמינה חזקה בפרספקטיבה אישית לכל אדם, באפשרויות ניתוח רבות לכל יצירה, במספר פתרונות לבעיה. בסופו של דבר, כמו שמורה שהייתה לי נהגה לומר, ניתוח היא יצירה בפני עצמה. והיא צודקת, לדעתי. כל אחד לוקח משהו אחר, כל אחד רואה דברים אחרים, דברים שמדברים אליו, דברים שהיו או יש או יהיו לו. דברים שהוא רוצה. דברים שהוא מפחד מהם. אולי ניתוח יצירה זה קצת כמו חלום, כמו תת המודע שמנסה לספר לי משהו שאני לא יודעת. הרבה זמן חשבתי שניתוח חלומות זו שטות גמורה, אבל ככל שהתקדמתי עם הטיפול הפסיכולוגי הבנתי שיש בחלומות המון. במיוחד כשהם כל כך מובהקים, בהירים, ברורים, ובעיקר איומים. החלומות שלי כמעט תמיד כוללים את האנשים המשמעותיים בחיי לאותה תקופה, ואני תמיד חסרת אונים בהם. בורחת, או מכניסה את עצמי למצב שאין מוצא ממנו - טועה, או אולי נמצאת בסיטואציה נוראית מלכתחילה, ואין לי הרבה ברירות אלא להישאר בה. גם כאשר קורה משהו טוב סוף סוף, משהו שרציתי זמן רב בחיים האמיתיים, זה לא בדיוק זה, זה משתבש, זה לא מושלם. 

לפני מספר ימים היה לי סיוט עצמתי כל כך שהחלום הפך להיות די צלול. ההורים שלי לא היו מי שהם, אבל הם היו הוריי. הם התעללו בי - מאוד. פיזית, מינית, נפשית. בכל דרך אפשרית. אני זוכרת שניסיתי לברוח, כל הזמן. אני זוכרת שהייתי אומללה. שפחדתי, בעיקר פחדתי - זה היה הרגש הדומיננטי - פחד וחוסר אונים. אני זוכרת שפניתי לרשויות. לאגודות. ביקשתי עזרה, אבל אף אחד לא עזר, גם כשהייתי קרובה להצלה, שיוציאו אותי מהבית, זה לא קרה בסוף. הייתי לבד. אני זוכרת שבחלום הרגשתי שהחיים הללו נמשכים כחודשיים בערך. אני זוכרת שיצאנו מהרכב ואבי עשה משהו - אני לא זוכרת מה, אבל זה היה משהו רע - ואני ברחתי למעלית. התחלתי לתהות האם זה חלום. התחלתי לבדוק צלקות ונקודות חן על הידיים, לוודא שהכל במקום. אני מבינה בדיעבד שמשהו שם לא היה תקין, אבל כעיקרון הכל היה במקומו. אולי אני מכירה את הגוף שלי טוב מדי. בכל מקרה, רגע לפני שהם הגיעו למעלית, נכנסתי לאתר וראיתי שמשתמש הגיב להודעה שקיבלתי בהודעות פרטיות - מה שכידוע לכולנו לא הגיוני בעליל - והתעוררתי. בבעתה. המתנתי רבע שעה עד שחזרתי לישון. תחילה פחדתי, אחר כך החלטתי שאם אחכה מספיק זמן החלום לא יופיע שוב, כפי שחלומות נוהגים להופיע שנית ולהמשיך אם אני מתעוררת ומיד אחרי כן חוזרת לישון. 

זה גורם לי לתהות על היחסים שלי עם ההורים בעבר. הם לא התעללו בי. לא פיזית, בטח שלא מינית. נפשית - אני חושבת שהם לא הבינו אותי. הם אוהבים אותי. הם לא ירצו לפגוע בי, אבל אין צל של ספק שהם עשו מעט נזק. אבל בכנות, איזה הורה, אוהב ודואג, לא עשה מעט נזק לילד שלו, שלא בכוונה תחילה? הערכים הסובייטים הקלוקלים שלהם התנגשו עם המצב הנפשי שלי ועד הרגע שבו קיבלתי עזרה, והם הבינו פתאום כמה הייתי זקוקה לה ובאיזה מקום נמוך הייתי בחיים, הם לא הבינו בשביל מה לי. ואני קצת רוצה לכעוס עליהם, לשאול אותם איזה מן אדם נורמלי עובד כמו משוגע ולא משאיר לעצמו זמן לכלום, אבל ברגע שיש לו זמן הוא שוכב במיטה ובוהה בתקרה כל היום? איזה מן אדם מזניח את כל הדברים שעשו לו טוב בעבר? איך הם לא ראו את זה? אבל אני יודעת למה הם לא ראו - לא שיתפתי אותם. הסתרתי. לא שיתפתי אותם בכלום, לא הרגשתי קרובה, רציתי אבל פחדתי, ובמקומות מסויימים אני עדיין פוחדת מהקרבה הזו, היא מעט זרה לי, לא רק כשזה מגיע אליהם אלא גם לאחותי, למשפחה המורחבת, ואפילו לחלק מהחברים שהיו לי בעבר - שיתפתי, אבל לא שיתפתי באמת. או שלא שתפתי כלל. לא באמת ולא בכאילו. 

ואני תוהה מה גרם לזה, לחשש הזה מאינטימיות, להתנתקות הרגשית כשזה מגיע לאדם שמולי. למה אני לא מסוגלת לומר לאמא שלי שאני אוהבת אותה? למה אני לא מסוגלת להודות בפני עצמי כשהרגשתי שאהבתי בני זוג? אני תוהה אם הניתוק היה אוטומטי, מהבית. שהרי מצד אחד בגיל שלוש עשרה התחלתי לשוטט באינטרנט ולדבר עם פדופילים ודומיהם, ולא שיתפתי את ההורים, אולי כיוון שחששתי, אבל נדמה לי שבעיקר משום שהייתי סקרנית. אולם מצד שני, אני זוכרת איך בגיל אחת עשרה, בכיתה ה', מצאתי את עצמי בלי חברים, הייתי יושבת מאחורי הדלת בהפסקות ולפעמים בוכה מעט וטובעת ברחמים עצמיים מעלי גיחוך, אבל לא שיתפתי את ההורים. כוסאמק, למה, מה גרם לי לקושי הזה, אני מנסה להבין ולהיזכר ואני לא מצליחה. אני לא חושבת שאלו הם. אני לא רוצה להאשים אותם. אני חוששת להאשים אותם. היחסים בנינו השתפרו פלאים בחודשים האחרונים, אין סודות, הם יודעים והם תומכים, עוזרים ומייעצים בצורה אכפתית. גם כשיש ריב, גם כשיש ויכוח, זה נובע מדאגה או מחיי היומיום ומרגישים את זה. מרגישים שאין מתח. שאין חשש שיבואו אליי בטענות או ישפטו אותי. אתמול לקחתי כמות כפולה של תרופה ממה שהייתי צריכה לקחת. נכנסתי קצת לפאניקה, פחדתי כיצד זה ישפיע עליי. אמרתי לאמא. עם חשש קל, שהתפוגג בן רגע כשאמרה לי שלא קרה כלום, ושהכל בסדר, ושאולי תופעות הלוואי יהיו מעט חזקות יותר. מאוחר יותר באותו יום, כשלא הייתי בבית, היא שאלה לשלומי בהודעה, והאם אני מרגישה הבדל כלשהו בנוגע לתרופות. זה קצת גרם לי לרצות לבכות. ואני בהחלט בוכה עכשיו, כמו .. תינוקת שהייתה חסרה לה האהבה הזו, קרבת ודאגת הורים להעריך. אני חושבת שלהורים שלי גם היה קשה עם קרבה, עם אינטימיות, עם רגשות, וכולנו עשינו שיפור מטורף יחד. 

בכלל רציתי לכתוב על ספר שאני יודעת שישבור את לבי. במקום זאת כתבתי על דברים אחרים שרסקו את לבי. אבל אלו דברי העבר, דברים שאינם רלוונטיים יותר, ומהמחשבה על ההווה והעתיד, הלב שלי מתאחה עוד ועוד, ורק לשנייה אחת, באמת רק לרגע, אני מרגישה שאין מאושרת ממני. 

אין ספק שהיתרון הניכר של העיר הזו על פני כל שאר ערי הארץ, הוא מזג האוויר. אין דרך להתעלם מאותה בריזה קרירה שממלאת את אוויר הבוקר, יחסית מעט אנשים ברחוב, שמש חמימה עוטפת את הגוף בעוד שמנגד האוויר קריר. לאחרונה את היוגה נאלצנו לעשות בחוץ עקב התקנות, ואמנם הרעש, הזבובים והממטרות מתסכלים אותי בכל פעם מחדש, אין כל ספק שלאוויר הצח אין כל תחליף. 

פתחתי בפני הפסיכולוגית דברים שקצת פחדתי לפתוח, ועשיתי זאת בצורה די טבעית ודי בקלות. 

המנוי שישות כלובית אנונימית החליטה לקנות לי מסתיים עוד יומיים ואני לא מאמינה שיתחדש ע"י ישות כלובית אנונימית אחרת, לכן החלטתי לפוצץ קצת בתמונות. אין תחת, סורי. 

החלטתי שלא הכנתי פנקייקים יותר מדי זמן.

וכמובן, צמחים.

דיברתי איתה על זה שאני משקיעה יותר מדי בעבודה המחורבנת שלי ושקשה לי לסרב לבקשות של הרגע האחרון מהמנהל, או כשהוא מבקש שאני אעבוד ביום שאני לא יכולה לעבוד בו, וכו' וכו', אבל המחשבות שלי היו בכלל במקום אחר. שדיברנו על ריצוי, ועל הקושי הזה לסרב, על הצורך להגדיל ראש כי לא נעים לי לשמוע אותו מתבאס, למרות שאני אומרת שעל הזין שלי אם הוא מתבאס, ועל הזין שלי העבודה הזו כי גם ככה עוד חודש וחצי אני כבר כמעט ולא שם, אולי פעמיים בחודש גג. ושיש לי חיים מחוץ לעבודה וזה בסדר, ושאני צריכה לקבל את החשש הזה ולהכיר ברגשות שגואים בי כשאני צריכה להתמודד ביני לבין עצמי וביני ולבינו, אבל לא לתת להם להפעיל אותי, ולהפסיק לעשות הר מעכבר, או לפחות להבין שההר שאני מתארת בדמיוני הוא עכבר. אבל בכלל חשבתי על משהו אחר לחלוטין. ושגם כשאני אומרת לו לא אני לא אומרת את זה במפורש, אלא "אני אראה מה אני יכולה לעשות" או "אני אבדוק ואעדכן אותך" גם אם אני לא תמיד בודקת, ולרוב אני כן, ולפעמים אני מוצאת את עצמי בסיטואציות שלא כל כך נוחות לי מבחינת לוח זמנים או שסתם אין לי כוח לעבוד ואני רוצה קצת זמן לעצמי כדי לוודא שאני לא מתפרקת תחת חוסר השגרה שבעבודה חסרת השגרה הזו. והייתי רוצה שהוא גם יבין, ויבין את המאמץ, וינסה לעשות מאמץ משלו לפעמים כי אני לא תמיד יכולה למצוא פתרונות להכל וזה אפילו לא התפקיד שלי, ואני מזיזה המון דברים בלו"ז שלי ומנסה לעשות ג'אגלינג בין מיליון דברים וזה ממש קשה לי, קשה לי כשאין סדר מופתי בלו"ז שלי, וקשה לי לתפקד בצורה בריאה נפשית בלי שגרה מסודרת, ואני בכל זאת עושה את זה כי אכפת לי וכי חשוב לי, וטיפה הכרה, וטיפה מאמץ מצדו, וקצת הדדיות, אני לא חושבת שזה הרבה לבקש. זה מרגיש כמו הרבה לבקש אבל בראש שלי אני יודעת שזה לגיטימי לבקש, ואולי אני לא רואה את המאמץ שכן קיים ואני פשוט לא מודעת אליו, אבל כך או כך מה שאני מרגישה זה מה שאני מרגישה וזה לא בשליטתי ואני לא בוחרת ואני חושבת שמגיע לי שיכירו ברגשות שלי.

רגע, זה בכלל לא על המנהל שלי.

תמונות של החברים שלי בשביל צומי. 

מתברר שזה מה שקורה כשנותנים לנשלטת שליטה על החבלים. 

לאחרונה נכנסתי חזק לקטע הזה של מקרמה. אני לא כזו שונה ומיוחדת, כשקניתי בחנות טבעות עץ נכנסה מישהי לבקש חבלים למקרמה. אבל זו לא הנקודה. זה מעביר את הזמן, אפשר ליצור דברים מגניבים כמו מתלה לצמח וכיסוי לשטיח יוגה, ויחסית למה שזה נראה - זה פשוט למדי. כלומר, זה תלוי בקשר, ובשעה ביום וכמה אני מרוכזת, בגודל העציץ ובניסיון. אבל שני האמצעים לקח לי בסביבות העשר דקות לכל אחד והפשטות אך בו בזמן הצורה המגניבה והפרקטית שנוצרה עוררו בי שמחה עצומה. גם הבחור שהכנתי את זה בשבילו התלהב. ותכלס, רק רציתי לתלות עציץ משתרך מתחת למדף שלי. זה קצת יצא משליטה מאז. אה כן, ולמדתי איך עושים קשר של חבל תלייה. יכולת שימושית לחיים (או למוות). 

חלק מן הצמחים מלבלבים ומאושרים כפי שלא היו מזה תקופה ארוכה, וחלקם האחר הפסיק לצמוח בקצב מסחרר כמו פעם משום מה, אבל בסך הכל הם שמחים, ירוקים ויפיפיים, מודים לי בהשתרכות מתמשכת, יצירת עלים חדשים ואף פריחה מחודשת. לא פינקתי אותם בדשן כבר תקופה, אני שוכחת בכל פעם. בזיליקום, מרווה חדשים שזרעתי נבטו תוך פחות משבוע, כשבפעם שעברה נבטו בודדים בלבד והעניין לקח סביבות השבועיים. חלק מהעגבניות מתחילות להאדים, חלקן האחר ממשיך לצמוח והצמח בכללי כבר עקף אותי בגובה וממשיך לפרוח ולהוציא פרי. אין תלונות, לחלוטין לא. 

אלו היו שתי הפסקאות הכי משעממות שכתבתי בחיי. אני ממש אוהבת אנאלי. צ'ירז.

שלב 1: רואה את הדבר הכי סוטה, ביזארי, חולני, גס, וולגרי, דוחה, מוזר ולא מקובל שיש ומתחרמנת בטירוף.

שלב 2: גומרת (אם יש מזל).

שלב 3: "מה זה החרא הזה לעזאזל למה אני רואה את זה איך זה יכול לחרמן מישהו בכלל" וסוגרת הכל. 

זה בסדר, עובר לי אחרי כמה דקות ואני חוזרת לעצמי הסוטה והמטורללת.

אין מנוי ואין תמונה. תמותו.

פעם ב- עדיין תוקפת אותי תחושת דראליזציה (דה-ראליזציה) בלתי נסבלת. כמו היום. לפעמים יש טריגרים למצב הזה, לפעמים זה פשוט קורה. כמו היום. אולי זה משהו בריח מסויים שהרחתי בזמן שהכנתי מתלה מקרמה מחוטי כותנה עבור עציץ. עמדתי ליד החלון, הרחתי ריח מוזר ולא הצלחתי להבין את מקורו, אבל הוא הרגיש לי מוכר וזה שיגע אותי - מאיפה הוא מוכר לי? לא יודעת, לא הצלחתי לעלות על זה. ובכלל אמרו לי שלא מריחים כלום. אבל כבר אז התחושה הייתה מוזרה. אני רוצה לומר שזה מהנסיעה אבל כבר אז הכל הרגיש מוזר ומנוכר. מהרגע שהתעוררתי? שעה אחרי? שעתיים? שלוש? אני לא יודעת, זה קצת משגע אותי. על מי אני עובדת, זה משגע אותי לחלוטין. כמעט כמו התחושה עצמה, הזרות הזו, כאילו הכל חלום ואין רגש מלבד בלבול וחרדה. ולאחרונה אני נמנעת מלמצוא את עצמי במצבים פגיעים בפני אנשים. אני תוהה מדוע, כיצד יוצרים קשרים עמוקים אחרת? אני בכלל לא בטוחה אם זה משנה, אבל אני יודעת שכרגע שום דבר לא מרגיש חשוב, אז זו לא חכמה. 

ובספר הזה על דיכאון שקראתי לפני שנתיים שלא עזר לי אני עדיין זוכרת שהוא כותב ששום דבר טוב לא יוצא מלהישאר ער עד שלוש לפנות בוקר, אבל מה אם זה קורה לי רק כששום דבר לא טוב מלכתחילה? מה אמורים לעשות אז, כשאין תחושת זמן או אפילו הוויה של הקיום. זה נשמע דרמטי, אבל איך אפשר לתאר תחושה של בלבול בין חלום למציאות בצורה שאיננה דרמטית? אני יודעת שבחלומות שלי, גם אם אפקפק, לעולם לא אשקול את האפשרות של חלום. זו אמנם לא דרך טובה ליצור חלומות צלולים, אבל זו דרך נהדרת להפריד בין המציאות לכל השאר. 

מעולם לא ידעתי איך להתמודד עם התחושה הזו. כלומר, להתמודד עמה בכוחות עצמי. הרי אני יודעת שזה עובר, אולי אפילו מחר. האפיזודות קצרות למדי, עכשיו כשאין טריגר ממשי שאני מודעת אליו. אחרי האונס חוויתי חודש שלם של השיט הזה, ועוד כמה חודשים אחרי כן עליזה-מסוממת מהתחת מהעלאה במינון, עד שירדתי חזרה אחרי שהבנתי שזה מטמטם אותי לחלוטין. והתחושה הזו של הלבד, והריחוק, ו... 

לעזאזל עם זה. 

התחדשתי בצמחים השבוע. המון, למעשה. שני סוקולנטים שהחליפו את הקודמים שגססו, ארבעה משתרכים, זוג תבלינים ועוד אחד יפיוף. נדמה לי שביליתי שעתיים בהעברתם לאדניות ייעודיות, ניקוי, השקייה ראשונית ומיקום. זה היה תענוג. יצא שהוצאתי אותם ואת שאר הצמחים שיש לי מעט לשמש, במרפסת, ונדמה לי שהשילוב של זה עם השקיה סדירה יותר - עכשיו כשקניתי משפך שאני לא מפחדת להשתמש בו רק מלהביט בו מרוב שהוא כל כך גרוע - והמון אהבה וטיפוח ותלישת עלים יבשים גורם להם לצמוח יותר. ואולי סתם לא שמתי לב, אני לא יודעת. אבל פתאום כולם - הדרצנה, הפותוס, הקיסוס, הדקל, ההיפואסטס ואפילו ארבעה מן החדשים - צמחו כהרף עין. ועד כמה שזה רוחני-דוגמתי, אני באמת מאמינה שזו האהבה. הרי בזכותה ישנו טיפול, דאגה, השקיה, דישון. הספטיפיליון מתחיל לפרוח שנית. אני זוכרת שהוא פרח גם בתחילת קיץ שעבר. ובמרפסת - הבזיליקום ממשיך לצמוח לו, המנטה נובטת עוד ועוד, והנבטים הקיימים הולכים וגדלים. והעגבניות - וואו, העגבניות. בקרוב יעברו את הגובה שלי, כמות הפרחים והעגבניות בהתהוות ממשיכה להפתיע. זה עושה אותי שמחה. אני לא חושבת שיש דרך לבטא את ההתרגשות שלי מירוקת הטבע הזו, מלבד לראות אותי גרה בינות צמחיה ומסבה את תשומת לבם של מי שאוכל אל צמחים יפים שאני רואה ברחוב. 

אני נדהמת מהעובדה שאני נהנית מכל השירים בספוטיפיי ואז נזכרת שאני בכלל באלבום של האהובים. אני עדיין תוהה לגבי דיאלוג קצרצר שהיה בין שתי דמויות מסדרה מטופשת למדי שהתחלתי לראות בעקבות המלצות רבות מדי. אני לרוב חסרת סבלנות לסדרות, אבל כשכל פרק הוא עשרים דקות זה הופך את העניין לפשוט יותר. בכל מקרה, היא אומרת לו "כשאין לך מערכת יחסים אתה רוצה אחת, וכשיש לך אתה מפחד שהיא תיעלם," והוא אמר לה משהו בסגנון ליהנות מהרגע, אני לא זוכרת בדיוק. אבל מנגנון ההגנה הפנימי הזה שלה דיבר אליי, מאוד. ראיתי את עצמי בה. למעשה, יום לפני כן דיברתי על כך עם הפסיכולוגית שלי. של הימנעות להכיר באהבה או חיבה או להודות ברגשות או להביע עניין. כמו שאמרתי לפסיכולוגית שלי - זה תמיד השתבש. בסוף איכשהו תמיד נפגעתי, או שהוא יצא אידיוט, לרוב שניהם ביחד. ואני שונאת פרידות, ואני לא רוצה לחשוב עליהן ואני יודעת שאני צריכה "ליהנות מהרגע" אבל זה קצת כמו להיכנס לבית קפה עם עכבישים על התקרה, ואולי מגישים שם קפה טוב, אבל לכי תדעי אם ומתי העכבישים יקפצו עלייך. אני חושבת שעכבישים עדיפים. הם די חמודים כשהם לא מתכוונים לפגוע או גדולים מדי או פרוותיים. אני קצת בררנית בעכבישים שלי. גם בבני הזוגוה, ככל הנראה. 

אז התחלנו לדבר על החשש הזה מפרידות, וההלקאה העצמית על כך שאני לא מספיק או לא בוגרת מספיק. וזה התחיל כשבני 30+ ציפו מילדה בת 14 להיות בוגרת, עם כל הדברים שמבוגרים עושים. כלומר, עושים לכאורה. רוב המבוגרים סתם אידיוטים - הרי אם אתה אידיוט בתור ילד, או שתשתפר עם הזמן, או שלחילופין הבעיות שלך יצמחו יחד איתך, והן יהפכו לגדולות כמוך. ואם הסתירו ממני שאני יותר מדי להתמודד איתו ואז בחרו ללכת בלי לומר דבר, איך אני יכולה לסמוך על מילה של מישהו? אני רוצה לומר שרק הזמן יגיד, אבל זה לא נכון, זו בעיה שצריך לטפל בה. ועד אז באמת להתמקד במה שטוב עכשיו. הרי אנחנו לא שולטים בעתיד. כן, זהו, זה מה שהוא עונה לה, שאנחנו שולטים רק על ההווה - לא על העבר ולא על העתיד. זה מזכיר לי את התרשים שמתאר בעיה, ואם יש לי שליטה עליה אז אין לי מה לדאוג כיוון שאני יכולה לפתור אותה, ואם אין לי שליטה עליה אז אין לי מה לדאוג כיוון שגם ככה אין לי מה לעשות עם זה. 

לנושא אחר, קראתי את "אין לקולונל מי שיכתוב אליו" ואני מאוד מזדהה. אם נשווה את הגורמים השונים - אני הוא הקולונל, המועצה היא ביטוח לאומי והפנסיה היא דמי האבטלה המחורבנים שלי. כל השאר מדוייק למדי - המתנה של חמש עשרה שנה לכסף (ככה זה מרגיש, סתמו) ובדיקה שבועית של התקדמויות למיניהן. יומיים לא יכולתי להוציא מהראש שלי את השיר המחורבן שלהם. ברגעים החשובים של החיים, עלאק. אולי אם אפסיק לשלם ביטוח לאומי הם אשכרה ישימו עליי. הייתי שוקלת את זה כפתרון אם העבודה לא הייתה משלמת אוטומטית בשבילי. אה, רגע, אין לי עבודה. שזה נכון, אבל קצת לא, כיוון שהמנהל התקשר ואמר לי לצאת מחל"ת ביום שני הקרוב. בשעה טובה. קבעתי שיעור יוגה בסטודיו חדש ששמעתי עליו, אני מתקשרת ושולחת מיילים לכל העולם ואשתו בקשר למיליון דברים שונים ואני מרגישה, ממש ממש טיפונת, שדברים קצת מסתדרים. רק טיפה. אני עדיין צריכה להתקשר ליותר מדי מקומות. 

הבזיליקום נובט לאטו, כך גם הנענע והרוקט ששתלתי לפני מספר שבועות. אולי שבועיים. גם גרעיני השסק שלקחתי מפרי קנוי ושתלתי נבטו, סוף כל סוף. הבצל הירוק משגשג ושתלתי שאריות בצל נוספות - הם צומחים במים אולם באדמה הם נהנים יותר. על ידו על העגבניות צצים ניצנים קטנטנים של פרחים ואני לא יכולה לתאר את ההתרגשות. רוברט ספולסקי צדק, ההנאה הגדולה ביותר - הפרשת הדופמין הגבוהה ביותר במוח - היא כאשר אנו מצפים לפרס כלשהו, והיא גדולה ככל שהסיכוי לפרס מתקרב ל50%. או בראייה הדו-מימדית-בדיחת-אבא שלי - 50% שהצמחים ינבטו, 50% שלא. ובכלל, לראות את הילדים הירוקים הקטנים שלך גדלים אחרי שאתה משקה אותם, מפנק אותם בדשן אצות ושמש ומלטף אותם בעדינות, זה נהדר. אולי אחד הדברים הכי נהדרים בעולם. אני חושבת שהשיגעון שלי לצמחים התחיל לפני כשנה. או בעצם, התחיל די הרבה לפני, אבל ההחלטה להתחיל להגשים אותו החלה לפני שנה. קניתי באימפולסיביות שתיל בזיליקום שראיתי ברחוב והבאתיו הביתה. כיום יש לי חמישה עשר עציצים, ועוד שמונה עציצים או מיכלים או אדניות של גידולים טעימים ושימושיים למיניהם במרפסת. אני רוצה לומר "אופסי דופסי" מצד אחד, ומנגד אני רוצה עוד. יש לי רשימה של צמחים שהולכת וגדלה עם הזמן, סוגים וזנים ספציפיים ומפורטים יותר בכל פעם, וגם הידע והניסיון גדולים. לקח לי הרבה זמן להבין ש"צמחים" יכול להיחשב לתחביב. או תשוקה. או פשוט חלק גדול מהחיים. אני הולכת ברחוב ותשומת לבי מוסבת ללא הפסקה לצמחייה שסביבי ואני לא יכולה לתאר את ההנאה. אלו שאיתי נאלצים לשים לב לכל הצמחים והפרחים שכן אני מפנה את תשומת לבם אליהם. אבל זה לא מזיק, לראות ורד או חרצית יפה בין הדשא, לראות סדרה של קקטוסים באיזה משרד, ואולי כמה מטפסים במעלה קיר ברחוב. זה מוסיף קצת יותר טעם, או יותר נכון ריח וצבע לחיים.