כרוניקה של מוות ידוע מראש

יתכן ואקבל שצף קללות ורטינות על הפוסט הזה, אז ברצוני להזכיר שני דברים - נשים, חלק מהדברים שאני אומרת תקפים לגביי בלבד (חלקם מאוד ספציפיים), לחלקם כל אישה צריכה לשים לב לדעתי, כך או כך זו הבחירה שלכן (ואתן מוזמנות להוסיף סעיפים משלכן בתגובות או בהודעה פרטית אליי, כמובן). גברים, מי שהאגו הגברי השברירי שלו נפגע כתוצאה מהפוסט, פשוט תצאו לי מהבלוג, אל תעניקו לי את התענוג שבמספר צפיות גבוה; ואם משהו מזה נוגע לכם, כל שעליכם לעשות הוא להסתכל במראה ופשוט לא לטרוח להתחיל איתי אי פעם. הערות אחרונות - אין לי כוונה לתקוף שום מגדר וגם לא אנשים ספציפיים, הדברים שאני כותבת הם מניסיון אישי בלבד (לא ניסיון לכאורה של אחרות ולא השערות גסות ומצוצות מהאצבע). הדברים הבדס"מיים שפה נוגעים אליי ואליי בלבד - כל אחד ומה שעושה לו את זה. אין שום חשיבות לסדר הסעיפים. בזאת אתחיל. 

1. אם על כל דעה פמיניסטית (כלומר, שוויון מגדרי) או הערה על תרבות האונס/ציפיות לא ראליות של החברה מנשים, הוא חש את הצורך להתגונן, למסכן את בני מינו ולהפוך את זה לתחרות; אם הוא טוען שתרבות האונס לא קיימת, השוויון המגדרי חוגג, פמיניזם זו מילה גסה וכל בחורה שמגדירה את עצמה ככזו היא רדיקלית משוגעת שרוצה להפוך את כל הגברים לעפר לרגליה. הסטטיסטיקות מדברות בעד עצמן, היחס שאני וחברותיי מרגישות באופן אישי מהחברה, הדברים הקטנים שנאמרים מבלי לחשוב פעמיים ומהווים טריגרים למחלות כמו הפרעות אכילה והורסים חיים שלמים, דברים שככל הנראה לא היו נאמרים אם היה מדובר בגבר ולא באישה. ואם מישהו רוצה להתלונן על גישת החברה כלפי בני מינו, שיעשה זאת בלי קשר לנושא - זו לא תחרות, אבל אם מישהו מולי יבחר להפוך את הנושא לתחרות, אני אוודא שאני אנצח. כי אני ילדה קטנה ותחרותית.

2. אם כשאני מתבכיינת לו על זה שאני קרובה למשקל יעד שלי (בעוד שהמטרה היא עלייה במשקל) ואני מפחדת שאראה שמנה מדי, הוא אומר לי שהוא יכריח אותי לעשות ספורט כדי להרזות, במקום לומר לי שאראה יפה גם עם שלושה קילו מעל משקל היעד. הפרעות אכילה מבחינה מעשית מעולם לא הגיעו אצלי למצבי קיצון, אבל הקולות הרעים היו ויישארו בראש שלי לתמיד, ואמנם למדתי עם הזמן כיצד להתמודד עמם יותר טוב, אני צריכה את הסטירה-מחמאה שאני בסדר, ולא את ההצעה להכריח אותי להרזות אם אהיה קצת שמנמנה. (לאנשים שעדיין לא מבינים מה הבעיה - אני שוקלת 44.5, אני 163 ס"מ, את סגר הקורונה התחלתי עם 42 ק"ג ואני ממש לא צריכה שיכניסו אותי לסרטים שאהיה שמנה ומכוערת אי פעם). ובכלל - אם הוא גורם לי להרגיש לא יפה, עם פגמים כלשהם.

3. אם הוא קנאי אליי בהגזמה, מתעצבן רק מלשמוע שמות של גברים אחרים או כועס עליי על זה שהתחילו איתי (כאילו שאני הולכת ברחוב ועושה עיניים לכל מי שעובר לידי). אם הוא מבקש לקרוא הודעות ששלחו לי, שאינן בשליטתי, ואז מתעצבן מהן (אל תקרא אותן אם אתה מתעצבן???). אם הוא מבקש שאהיה אקסקלוסיבית אליו עד שנבין מה קורה בנינו, גם אם יצאנו רק איזה שבועיים, ואז זה לגיטימי בעיניו ללכת ולשכב עם בחורות אחרות. ובכלל, אם הוא דורש מונוגמיות מצדי אבל אין לו בעיה וזה לגיטימי מבחינתו ללכת לנהל מערכות יחסים במקביל לזו עמי. 

4. אם יש לו התפרצויות זעם שהוא מפנה כלפיי, בעיקר אם אינני אחראית עליהן בשום צורה שהיא, ואני מוצאת את עצמי מותקפת מילולית, פיזית או מנטאלית. 

5. אם הוא בוחר לנתח כל דבר קטן שאני אומרת וכל תנועה קטנה שאני עושה כמשהו שנעשה נגדו, משהו שמעיד שלא אכפת לי ממנו. אם במקום לנסות להבין את שורש הבעיה ולהבין כיצד אנחנו מטפלים בתחושות הללו יחדיו הוא בוחר להביע את אותן תחושות בצורה ארסית, פסיבית אגרסיבית, ע"י ציניות שגורמת לי להרגיש קטנה ועלובה ואפילו להעניש אותי באופן בדס"מי. אל תפילו את הבעיות הנפשיות הפרוידיאניות שלכם על התחת שלי, דברו עם פסיכולוג. 

6. אם אני לא מרגישה בנוח להיות עצמי איתו, אם אני מרגישה שהוא שופט אותי על כל דבר קטן שאני עושה או אומרת, אם אני צריכה לבטל יותר מדי חלקים ממני עבור הנוחות שלו עמי. אם אני מרגישה שהוא לוקח את התשוקות והתחביבים שלי ומקמט אותם כמו חתיכת נייר, אם הוא אומר דברים כמו "אין לי בעיה שתעשי את אלו, אבל אל תכניסי אותי לזה". כמובן, אני לא מדברת על לבוא איתי לשירותים כשאני עושה קקי, אבל אחת האינטרקציות האנושיות החשובות לדעתי היא לשתף זה את זו בתחביבים ובתשוקות אחד של השנייה, ואם אני לא יכולה להביע בפניו את מי שאני, מה זה שווה?

7. אם הדבר הראשון שהוא אומר אחרי מציצה זה "בסדר. לא להיט אבל בסדר." סיפור אמיתי. 

8. אם יש לו איזה 7 שקיות זבל תלויות במטבח שמחכות כבר מלא זמן שיפנו אותן (כן כן, גם זה סיפור אמיתי), וכל הדירה שלו זבל ובלאגן, והרבה פעמים הוא לא שומר גם על ההיגיינה והבריאות של עצמו - אדם שלא אכפת לו מהסביבה שלו ומעצמו, איך יהיה לו אכפת מבת הזוג שלו? אם הוא לא טורח לטפח את הסביבה שלו ואת עצמו, כיצד יטפח את הקשרים שלו עם אחרים? 

9. אם קשה לו להודות שאני צודקת, אם הוא חייב לנצח בוויכוח בכל צורה מגעילה שהיא, אם הוא סותר את דבריו, אם הוא מזלזל ומקטין את דבריי. אם הוא מדבר בצורה ישירה מכוערת ותקיפה אבל כשאני בוחרת לומר את האמת בצורה עדינה ומכבדת הוא יוצא עליי על 200. 

10. אם הוא לא יודע לקבל את המילה "לא" בצורה מכבדת וקורא לזה להרוס את כל הכיף או "למה את לא זורמת זו רק פנטזיה". סבבה, קודם פנטזיה אחר כך מציאות. לא עושה לי לזרום עם הפנטזיות שלך. אם למישהו מוריד מדם, למה שהוא ישתף פעולה עם פנטזיה על דם? ובלי קינק שיימינג, אבל אם יש לו קינקים שבעיניי מוזרים וקרינג'יים מדי. אני לא אציין אותם כאן על מנת לא לבייש אף אחד. כל אחד יודע מה עושה לו ומה מוריד לו וזה מה שחשוב. 

11. אם כשאני מבקשת שישים קונדום כשהוא כבר התחיל לזיין אותי והוא הופך את זה למשחק של "תתחנני". כאילו, מה??? לא מותק, תתפלל שאין לי עגבת, או תקווה שלא תצטרך לשלם מזונות. אם אני מבקשת ממנו לא לעשות שום דבר בלי קונדום, הוא שם ואני מסכימה שיזיין אותי ואז באמצע הוא מוריד אותו וממשיך (אכן, סיפור אמיתי). אם אני מסרבת לפתוח קונדום ולשים עליו כי הבהרתי לו שאני לא רוצה סקס איתו אז הוא מתחיל להצליף בי כדי שאפתח אותו (כן, גם זה סיפור אמיתי). אם הוא ממשיך לבקש ממני בלי קונדום אחרי שאמרתי לו מיליון פעם לא. ובכלל, אם הוא ממשיך לבקש משהו אחרי שאמרתי לו לא. 

12. אם שגיאות הכתיב שלו והניקוד הקלוקל שלו יוצאים מגדר הסביר וסביל. 

13. אם הוא גורם לי להרגיש נחותה ע"י דברים כמו "את לא שימושית", "מה את שווה", "אולי אני אמצא מישהי אחרת". אז לך ותמצא מישהי אחרת, בהצלחה.

14. אם הוא קורא לי במילים מלוכלכות ובו בזמן אלים איתי, אם הוא מוריד אותי לאפס וגורם לי להרגיש שאני אפס או אם הוא מערב הורים ("בת זונה" לא מחרמן אותי, סורי). אני היי-מייטננס כפי שציינתי בפוסט הקודם. אני צריכה חום ואהבה ולהרגיש שווה משהו וטובה, כי לא הרגשתי כך שנים וקל לי ליפול למקום הזה מחדש, ואני מאמינה שמגיע לי ולכל אחת להרגיש שווה. אז או שתקרא לי זונה ותלטף אותי, או שתקרא לי ילדה טובה וחתולה יפה ותרביץ לי. זה שאני במקום הכי נמוך בעולם לא אומר שאני צריכה להרגיש כמו האדם הכי עלוב בעולם. 

15. אם הוא משייך אותי אליו מהר מדי, אם הוא קורא לי שלו כשהוא רק סטוץ או יזיז, אם זה לגיטימי מבחינתו לשים עליי קולר ולגרום לי "להיכנע" לו כאילו הוא השולט-עחזר שלי. 

16. אם הוא משווה אותי לנשים אחרות במובן של "למה את לא יכולה להיות כמוה", "האקסית שלי הייתה מוכנה לעשות כך וכך" וכו'. אם מישהו רוצה שאהיה כמו מישהי אחרת, אז שילך להזדיין עם המישהי האחרת ההיא. אני זו אני. 

17. אם הוא לא מכבד את הגבולות שלי. לא מקשיב או אפילו לא שומע את הבקשות שלי. משפיל אותי מול אחרים כשזה לא מתאים. מסיבת סאדו - מילא. בציבור הונילי - לא ולא. לא פיזית, לא מילולית, לא מנטאלית. לא עניינו של הציבור, מבחינתי.

18. אם אנחנו קובעים להיפגש כדי לדבר ובסוף שותקים ובוהים בחתולים ברחוב ובמקביל השתיקה איתו מרגישה לא נכונה (סיפור אמיתי). אם אני מרגישה שאני מתביישת לדבר איתו או בפניו ולהיות עצמי.

19. אם הוא לא מוכן לרדת לי אבל מצפה שארד לו. בכלל - אם הוא מצפה ממני לדברים שאיננו מוכן לבצע בעצמו (ולא במובן הבדס"מי, כמובן, לא מצפה מסאדיסט שיהיה מוכן שארביץ לו, וגם אין לי עניין בזה). 

20. אם יש לו ש'. אני יודעת, זה מטומטם, אבל כפי שאמרתי הכל מתבסס על ניסיון. אני לא יכולה לתאר כמה זה הוריד לי כש"שולט עחזר" אמר לי "יפה סלי," הרגשתי את כל הסאב ספייס בורח לפתח ביוב הקרוב. 

21. אם הוא אף פעם לא יוזם שיחות או פגישות. אם הוא לא מוכן להגיע אליי או לפחות להיפגש באמצע (במיוחד אם יש לו רכב ורישיון ולי אין) וגורם לי לנסוע שעתיים עד אליו בכל פעם (טוב נו, מטעויות לומדים, גם אני יצאתי קצת מטומטמת פה). אם הוא שוכח שקבענו כי זה לא חשוב לו מספיק ואנחנו יוצאים כבר יותר מחודש וחצי, אם הוא לא מבין אם קבענו או לא ובמקום לטרוח לברר הוא פשוט משער שלא קבענו וגורם לי להתייבש בעיר זרה מלא זמן ואחר כך גם לא טורח לבטל את הלאונן לבד בבית ולבוא. אם הוא מבריז.

22. אם הוא משקר. במיוחד אם כשאני שואלת אותו מה הוא עשה היום (בקטע מנומס) הוא משקר במקום לומר שהיה עם מישהי אחרת, כשעדיין אין בנינו מחויבות או כשאנחנו פוליאמוריים. מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד קלילה ותומכת בכל התחום הזה, וגם הייתי בקשר פוליאמורי בעצמי. אם אין בנינו מחויבות אני אתמוך במה שהצד השני עושה עם אחרים/ות, והשאלה הראשונה שאשאל אותו תהיה "כוסית?" או "חמודה?" אם הוא משקר עכשיו, למה שלא ישקר כשכן תהיה מחויבות? מתכון לאסון, מתכון לבגידות, בין אם מיניות ובין אם פשוט בגידות באמון שלי.

23. אם הוא לא יכול להזדיין באור. 

24. אם הוא רוצה שנזדיין על ההתחלה, אם הוא מבקש מיד שאבוא אליו, אם הוא רוצה שהדייט הראשון יהיה אצלו, אם הוא מנסה ללחוץ עליי לסקס במיוחד אם אני שיכורה למות. אם הוא מחזיר אותי הביתה באמצע הלילה כשאני כל כך שיכורה שאני לא מסוגלת להחזיק כוס של פאקינג מים רק כי לא הסכמתי להזדיין איתו (סיפור אמיתי, ואגב בבוקר הקאתי את הנשמה בעבודה בגלל החרא הקטן הזה). 

25. אם הוא חי בסרט שכל הבנות חיות בסרט. שכל אחד יקח מהמשפט הזה את מה שהוא מבין.

26. אם הוא חי בסרט שהוא גאון עולם שיודע הכל וכל השאר טועים, ומתנהל בראש מאוד סגור שגורם לי להרגיש כאילו אני מדברת אל קיר. אם הוא "בוחן אותי לבדוק אם אני יכולה להיות הנשלטת שלו". סע לי מהפרצוף. כאילו, עכשיו.

27. אם הוא נזכר לשלוח הודעה רק כשהוא חרמן. אם הוא קוטע אותי באמצע הדברים כל הזמן בצורה לא אכפתית של "מה שיש לך לומר לא חשוב לי". אני לא מדברת על קטיעה שנובעת מתוך איזו תשוקה להוסיף משהו כי הנושא מרתק אותו, בזה גם אני חוטאת לפעמים. רק זכרו לוודא שהצד השני טרח לומר את כל מה שהיה ברצונו לומר, אחרת יכולה לנחות עליו תחושת דיכוי לא נעימה.

28. אם הוא קורא לי מטומטמת, טיפשה, דפוקה, סתומה, נעל. 

29. אם הוא מפנה כל דבר כלפיו, הופך את הכל לקשור אליו, הופך עצמו לקרבן ומתמסכן. סיפור אמיתי - אמר לי "ההתמסכנות הזו לא תעבוד עליי, היית מקבלת חיבוק אם היית נפגשת איתי כשהצעתי לך" אחרי ששלח הודעה כמה שעות אחרי שנאנסתי וטרחתי לספר לו שנאנסתי לפני כמה שעות ואני לא רוצה כלום חוץ מחיבוק. סליחה באמת, פעם הבאה שיאנסו אותי אני אשתדל לא להתמסכן ולהיפגש עם עוד זקנים שיאנסו אותי, כמוך. צודק.

30. אם הוא עוקב אחריי - היכן אני, לאיזו מדיה אני מחוברת, ואז מפנה את זה כלפיי ש"מדוע אני מחוברת לכאן ולכאן אבל לא עונה לו". אחי... אחי. אחי. בוא. אחי.

31. אם כל דבר שאני עושה שאיננו לטעמו או נכון הוא מפיל על האבחנות הפסיכיאטריות שלי. יש דברים שאני מאמינה בהם שאינם נפוצים כל כך, זה שהם מוזרים בעיניך לא אומר שהם הדרך שלי לפגוע בעצמי וכו'.

אלה חלק מהנורות האדומות מבחינתי ומהניסיון שלי. אלו דברים שהעידו על אופי של אדם מבחינתי, ודברים שבסופו של דבר הורידו לי מקשרים מסויימים. זה כמובן תלוי במקום ובזמן, אני בחרתי להתייחס למצבים בהם קיימת אינטרקציה אישית כבר זמן מה, בין אם וירטואלית בלבד ובין אם כבר נפגשנו. זו לא מתקפה אישית על אף אחד, וזו דעתי בלבד. אם יש לכם משהו משלכם וחשוב לכם שלא יתפספס, מוזמנים להוסיף בתגובות.

חפרתי.

אני לא יודעת, אני שלא מצליחה לכתוב, גם עכשיו כשיש מסך גדול יותר ומקלדת נוחה יותר מהסמארטפון. אני רוצה לכתוב על הלב שלי שנשבר בכל פעם קצת יותר כשאני רואה את אחת החולדות שלנו (חולדת מחמד, כמו חתול מחמד) גוססת לאיטה בכל יום מחדש, ואיך שהיא כל הזמן רוצה לידיים ומבקשת ליטופים, וכשמחזירים אותה לכלוב היא פותחת אותו עם השיניים על מנת לצאת ולבקש עוד. כל מי שיש לו די חמלה ליצורים חיים, ואולי גם כמה משלו, יבין את הכיווץ הכואב הזה בחזה כשאתה רואה את היצור החמוד בעולם סובל ואין לך איך לעזור לו, ולא משנה כמה תשומת לב תתן לו זה לא יספיק. היא כל כך קטנה ורזה ושברירית, חלק מהשיער נושר והרגליים כחולות – זאת בשל פעילות לקויה של הלב. וכשהיא תמות, אני תוהה מה יקרה עם החולדה השנייה. האחת הלא חברותית, שבקושי מוכנה לצאת מהכלוב ובטח שלא לעלות לידיים. אולי היא תהיה בודדה ותרגיש צורך בחיבה אנושית, לכו תדעו.

אני כותבת פה על פאקינג חולדה, עם פאקינג גידול בחזה. מעט פתטי, אבל גם מוות של חתול או כלב או כבשה או תרנגולת שוברים לבבות. את הלב שלי, לפחות. עכשיו כשאני חושבת על הסיטואציה, אני מבינה שזו אחת שבה אני בשליטה בתאוריה אבל בסופו של דבר המצב איננו בשליטתי. כלומר, אני המבוגר האחראי חסר האונים. וכמובן שזה מתקשר לי עם בדס"מ וההקלה בלהיות חסרת אונים אבל גם חסרת אחריות. וזה מזכיר את הפעם ההיא שמישהו אמר שהוא מרגיש חסר אונים כיוון שיש לי הרבה מה לומר אבל אני בוחרת שלא לתקשר, ושזה בכלל התפקיד שלי להיות חסרת אונים. והדברים שנאמרו לאחר מכן עצבנו אותי מעט, אבל זה בגלל הפרספקטיבה הלקויה שלי, או אולי האחיזה הנואשת בכבוד המועט שנותר בי כלפי עצמי, בפני אחרים ובפני עצמי. אני תוהה אם אני בכלל רוצה בו, בייחוד בסיטואציות כאלו. אולי אני רוצה שייקחו אותו ממני, אבל לטובתי. קצת יכריחו וקצת ישפילו וקצת יכאיבו. אולי הרבה. אבל גם את זה צריך לעשות בצורה מכובדת; כמובן. הדברים הקטנים ביותר יכולים להוות מכה אכזרית לחזה, ולא מהסוג הטוב אלא מהסוג שמותיר אותי חסרת נשימה ועם דמעות אכזבה בעיניים. אני חושבת שאכזבה היא בין הרגשות הבודדים שניתן לתאר בהקשר לבדס"מ ויהיה ברור שאין שום רצון בהם.

מעניין שאני העדינה, הפגועה, הכואבת, החרדה, מעדיפה קשרים עם סיכונים שכאלו, יש שיקראו להם אכזריים. אבל סיכונים יש בהחלט. כל כך קל לגרום לתחושה של חוסר שייכות וחוסר עניין בי. אני באמת high maintenance כפי שאמרו עליי בעבר. ואולי זה הבורדרליין הזה – כמה נוח כשיש שם לדבר הזה. אני יכולה לתאר את כל השריטות באופי שלי במילה אחת. יש לי תשובה ישירה וברורה לכל מי שטוען, "מה יכול להיות רע בך?" כל שיחה מתחילה היטב. ובכל תחילת שיחה אני מזכירה, לעצמי ואולי גם לצד השני – אליה וקוץ בה. או אולי לא כל הנוצץ זהב. אולי לא כל הנוצץ קוץ בו. לא, רגע. לפחות אפשר לומר שניסיתי. 

ובקצרה – התחדשתי בעציצים חדשים, אני קוראת ספר שחלקו מרתק אותי ומעורר בי השראה, וחלק האחר מעורר בי זלזול וחלחלה גמורה לכל הדוגלים והמאמינים באיורוודה. באמא שלי שיש שם מלא שטויות שקרעו אותי מצחוק. התגעגעתי לשבת ולקרוא בשקט, לצפות במשהו עד לפנות בוקר, לנשק ולחבק, להרגיש את השיער שלי נעים אחרי חפיפה בשמפו שהתרגלתי אליו סוף כל סוף. אני לא יכולה להפסיק להעביר אצבעות בשיער שלי. אני גם קצת מכריחה את כולם סביבי למשש אותו ולהתלהב איתי.

וחם היום. אל תשכחו לשתות מים. 

החלטתי שיש יותר מדי מוזיקה להקשיב לה, ולכן לא אלך לישון עד שארגיש מסופקת דיו או לחילופין עייפה מכדי להמשיך. בדיוק היום אבי הזכיר איזו טענה של שפנהאואר על מה הופך משהו מצחיק למצחיק, ואמרתי לו שזה מזכיר לי את הניסיונות שלי להבין מה הופך מוזיקה טובה לדעתי לטובה - שהרי אני שומעת ונהנית משירים מכל סוג וז'אנר. יצא לנו לשוחח על זה מעט. לא הפשטות ולא החזרתיות מורידות מערכן של יצירות מופלאות, ונותרתי תוהה. על אף שאני יכולה להעיד על סוגי אקורדים שאני אוהבת במיוחד, שינויים ווקליים מפתיעים אבל במובן הטוב, שינויי מקצבים. רק שיהיה מעניין. מעניין ובו בזמן זורם. להפתיע אך באותה נשימה להמשיך בדיוק באותו הכיוון אליו הלחן זרם. לא יודעת, מסובך, כל השיט הזה. 

עכשיו כשחלו הקלות משמעותיות על הסגר המחורבן ויצאתי החוצה לעולם כאדם חדש באותו גוף ועם אותם הרגלים מגונים, נהניתי מכל דקת אינטראקציה אנושית, בערך. או לכל הפחות - התגעגעתי למי שאינו המשפחה והמוכר במכולת. התגעגעתי וחיוכים וחיבוקים ונשיקות ולהתכרבל וביחד. זה לא חדש, ידעתי שהתגעגעתי מהרגע שראיתי מיני סדרה והייתה שם סצינת כמעט-סקס, והבנתי שאפילו הדברים הכי קטנים שבאינטרקציה אינטימית או אוהבת (או שניהם, למה לא שניהם) חסרו לי. וזה מעט מוזר, לחזור ככה לחיים. אני רוצה לצאת ונזכרת שהכל סגור ואז נזכרת שדווקא עכשיו עסקים מתחילים להיפתח. וכמו שהחברה חוזרת מעט לעצמה כך גם אני, עם ההרגלים המחורבנים שלי. אני תמיד חוזרת לתחתית, איכשהו, גם אם יחסית לתחתית הקודמת היא נמצאת גבוה למדי. אני כבר לא יודעת, לקבל את זה או להמשיך להילחם, קצת לשווא, על מנת לשנות את עצמי לטובתי.

זה מזכיר לי איך יצא לי לדבר לא מזמן עם מישהו שטען כי תשע בבוקר זו שעה מאוחרת מדי להתעורר בה, שכן ככל שיש יותר יום כך ניתן לתפקד יותר, על פי החברה. יצא לי לחשוב על זה הרבה. נזכרתי באותה מדריכה סטודנטית שהייתה לי בעבר שלמדה החל מעשר בלילה, כיוון שהמוח שלה עבד כך טוב יותר. או בכל הפעמים שסידרתי וניקיתי ועשיתי וכתבתי וקראתי וניגנתי בלילה, כאשר דווקא אז מצאתי את הכוחות. ובכלל עוד לא החלטתי אם אני בן אדם של בוקר או לילה. אני בן אדם של שקט, זה בטוח. אני אוהבת בקרים איטיים ושקטים, ואני אוהבת את הלילות החשוכים והדוממים. זה משרה עליי כל כך הרבה שלווה, בזמנים שונים סוגים שונים של שלווה. בשני פרקי היממה הללו אני חשה לעיתים מעין תקווה פתית ליום הקרוב, ואני נהנית ממוזיקה יותר, ויש לי חשק לעשות יותר. אבל בלי הפרעות, עם חברת אדם מצומצמת ככל הניתן, לאחד מלבדי ותו לא, כל עוד לא יפריע ליום או ללילה לזרום כראוי. 

הרי שנאתי להתעורר בשש בבוקר, לפעמים אף מוקדם יותר בימי שישי. זה תמיד היה אחרי אלכוהול, או אחרי שחזרתי הביתה מאוחר בלילה, ויש לי שלוש-ארבע שעות לכל היותר. תמיד הייתי שפוכה וידעתי שמחכות לי שלוש שעות שאין להן סוף. אבל אהבתי את העדיין-חושך הזה, את העובדה שאין אף נפש חיה סביבי לא בבית ולא ברחוב. הייתי כמעט ולבדי באוטובוסים ויכולתי לקרוא ברוגע בנסיעה. כמעט תמיד בחזור הייתי נוסעת תחנה אחת יותר על מנת ללוות חברה לתחנת האוטובוס שלה ולקנות פרחים הביתה. תמיד הייתי מקווה לחמניות, ואם לא היו הייתי קונה משהו צבעוני וזוהר לא פחות. אני קצת מצטערת שאני לא יכולה לגדל פרחים כראוי בתוך הבית. אין די אור עבורם, רק במרפסת. לא הייתי מתנגדת לסיגליות אפריקאיות. אני לרוב מעדיפה פרחים שונים לחלוטין אבל יש באלו משהו ממש מתוק. יאללה כוסאוחתו שהספטיפיליום שלי יפרח שוב. גם כן, לא יכול בחורף. מפונק זה. 

אני אסע השבוע למשתלה ואקנה עוד שטויות, עוד אדמה, כמה עציצים גדולים יותר לצמחים ששורשיהם בולטים מחורי הניקוז של העציצים הנוכחיים, כמה צמחים לעציצים קטנים שיש לי, אולי זרעים, אולי תבלינים. אולי אולי אולי. אגיע לשם ואראה. העיקר שאהנה.

החלטתי שיש יותר מדי מוזיקה להקשיב לה, ולכן לא אלך לישון עד שארגיש מסופקת דיו או לחילופין עייפה מכדי להמשיך. בדיוק היום אבי הזכיר איזו טענה של שפנהאואר על מה הופך משהו מצחיק למצחיק, ואמרתי לו שזה מזכיר לי את הניסיונות שלי להבין מה הופך מוזיקה טובה לדעתי לטובה - שהרי אני שומעת ונהנית משירים מכל סוג וז'אנר. יצא לנו לשוחח על זה מעט. לא הפשטות ולא החזרתיות מורידות מערכן של יצירות מופלאות, ונותרתי תוהה. על אף שאני יכולה להעיד על סוגי אקורדים שאני אוהבת במיוחד, שינויים ווקליים מפתיעים אבל במובן הטוב, שינויי מקצבים. רק שיהיה מעניין. מעניין ובו בזמן זורם. להפתיע אך באותה נשימה להמשיך בדיוק באותו הכיוון אליו הלחן זרם. לא יודעת, מסובך, כל השיט הזה. 

עכשיו כשחלו הקלות משמעותיות על הסגר המחורבן ויצאתי החוצה לעולם כאדם חדש באותו גוף ועם אותם הרגלים מגונים, נהניתי מכל דקת אינטראקציה אנושית, בערך. או לכל הפחות - התגעגעתי למי שאינו המשפחה והמוכר במכולת. התגעגעתי וחיוכים וחיבוקים ונשיקות ולהתכרבל וביחד. זה לא חדש, ידעתי שהתגעגעתי מהרגע שראיתי מיני סדרה והייתה שם סצינת כמעט-סקס, והבנתי שאפילו הדברים הכי קטנים שבאינטרקציה אינטימית או אוהבת (או שניהם, למה לא שניהם) חסרו לי. וזה מעט מוזר, לחזור ככה לחיים. אני רוצה לצאת ונזכרת שהכל סגור ואז נזכרת שדווקא עכשיו עסקים מתחילים להיפתח. וכמו שהחברה חוזרת מעט לעצמה כך גם אני, עם ההרגלים המחורבנים שלי. אני תמיד חוזרת לתחתית, איכשהו, גם אם יחסית לתחתית הקודמת היא נמצאת גבוה למדי. אני כבר לא יודעת, לקבל את זה או להמשיך להילחם, קצת לשווא, על מנת לשנות את עצמי לטובתי.

זה מזכיר לי איך יצא לי לדבר לא מזמן עם מישהו שטען כי תשע בבוקר זו שעה מאוחרת מדי להתעורר בה, שכן ככל שיש יותר יום כך ניתן לתפקד יותר, על פי החברה. יצא לי לחשוב על זה הרבה. נזכרתי באותה מדריכה סטודנטית שהייתה לי בעבר שלמדה החל מעשר בלילה, כיוון שהמוח שלה עבד כך טוב יותר. או בכל הפעמים שסידרתי וניקיתי ועשיתי וכתבתי וקראתי וניגנתי בלילה, כאשר דווקא אז מצאתי את הכוחות. ובכלל עוד לא החלטתי אם אני בן אדם של בוקר או לילה. אני בן אדם של שקט, זה בטוח. אני אוהבת בקרים איטיים ושקטים, ואני אוהבת את הלילות החשוכים והדוממים. זה משרה עליי כל כך הרבה שלווה, בזמנים שונים סוגים שונים של שלווה. בשני פרקי היממה הללו אני חשה לעיתים מעין תקווה פתית ליום הקרוב, ואני נהנית ממוזיקה יותר, ויש לי חשק לעשות יותר. אבל בלי הפרעות, עם חברת אדם מצומצמת ככל הניתן, לאחד מלבדי ותו לא, כל עוד לא יפריע ליום או ללילה לזרום כראוי. 

הרי שנאתי להתעורר בשש בבוקר, לפעמים אף מוקדם יותר בימי שישי. זה תמיד היה אחרי אלכוהול, או אחרי שחזרתי הביתה מאוחר בלילה, ויש לי שלוש-ארבע שעות לכל היותר. תמיד הייתי שפוכה וידעתי שמחכות לי שלוש שעות שאין להן סוף. אבל אהבתי את העדיין-חושך הזה, את העובדה שאין אף נפש חיה סביבי לא בבית ולא ברחוב. הייתי כמעט ולבדי באוטובוסים ויכולתי לקרוא ברוגע בנסיעה. כמעט תמיד בחזור הייתי נוסעת תחנה אחת יותר על מנת ללוות חברה לתחנת האוטובוס שלה ולקנות פרחים הביתה. תמיד הייתי מקווה לחמניות, ואם לא היו הייתי קונה משהו צבעוני וזוהר לא פחות. אני קצת מצטערת שאני לא יכולה לגדל פרחים כראוי בתוך הבית. אין די אור עבורם, רק במרפסת. לא הייתי מתנגדת לסיגליות אפריקאיות. אני לרוב מעדיפה פרחים שונים לחלוטין אבל יש באלו משהו ממש מתוק. יאללה כוסאוחתו שהספטיפיליום שלי יפרח שוב. גם כן, לא יכול בחורף. מפונק זה. 

אני אסע השבוע למשתלה ואקנה עוד שטויות, עוד אדמה, כמה עציצים גדולים יותר לצמחים ששורשיהם בולטים מחורי הניקוז של העציצים הנוכחיים, כמה צמחים לעציצים קטנים שיש לי, אולי זרעים, אולי תבלינים. אולי אולי אולי. אגיע לשם ואראה. העיקר שאהנה.

אני כבר שבוע מנסה לכתוב פוסט ולא מצליחה להוציא את המילים כמו שצריך. 

אז החלטתי שפאק איט, אסכם את זה במשפט אחד. 

התחדשתי באבחנה נוספת מטעם פסיכיאטר בן זונה חד הבחנה (ואבחנה). יאללה, הפרעת אישיות גבולית, פסיכית עם תעודות. פעם זה היה תעודה, ביחיד.

אבל השקעתי היום בצמחים - השקיתי עם דשן, תלשתי את העלים היבשים, ניקיתי קצת אבק מן העלים. לפחות זה. עוד לא החלטתי אם להשקיע בצמחים זה להשקיע גם בעצמי.

זה אולי הפוסט הרביעי או החמישי במספרו שאני מנסה לכתוב. נדמה לי כי שניים מצאו את עצמם לא גמורים ובטיוטות, ועוד אחד או שניים אבדו לעד. לא שכואב לי עליהם, הרי אני כותבת בשביל לפרוק את הרעש בראש, די משעמם ומלא בשטויות. לא אבדה גדולה. לש"י עגנון היו אבדות גדולות מאלו. קצת אין לי כוח, וזה מבאס. אני רוצה לכתוב, אבל אני לא מצליחה. לא ככה, לפחות. המחברת שלי רואה אור יום מהרגיל לאחרונה, הדפים מתמלאים בתכיפות, הדיו הצבעוני בעטים מתרוקן. אני מדפדפת אחורנית וקצת צוחקת לעצמי, או על עצמי, או אפילו נוזפת בעצמי על טעויות שעשיתי עם אחרים. על טעויות שהם עשו עמי, שלא טרחתי לתקן. אבל חוויה -  טובה או רעה שלא למדנו ממנה, היא חוויה מבוזבזת. נכון? אני חושבת שזה נכון. שמעתי את המשפט הזה לפני כמעט שנה ועדיין הוא לא יצא לי מהראש. אני תוהה אם זה באמת משום שהוא השפיע עליי, או בגלל שזו הייתה תקופת סימום (חוקי) מוזרה ששינתה בי הרבה. אני חושבת שזה השילוב. דברים כאלו התחילו להשפיע עליי יותר, אבל התחלתי גם לשלב אותם בחיי בפועל. אני לא חושבת שהייתי יכולה להתמודד עם כל הטעויות שעשיתי אילו לא הייתי משתמשת בהן כדי ללמוד וכך רואה את הצד החיובי. איך הייתי יכולה לסלוח לעצמי על האונס, למשל, אם לא הייתי לומדת דרך החוויה המחרידה הזו שאני חייבת, חייבת חייבת להיות אסרטיבית יותר. וכן, אני יודעת, זו לא אשמתי וכל זה, ועדיין, אם לא הייתי משתמשת בזה לטובתי, היה לי הרבה יותר קשה לישון בלילות. 

כשאמרתי לפסיכולוגית שאני בי מוטיבציה, ותיארתי לה את זה, היא הצליחה להשתמש במילה המתאימה את מה שניסיתי לבטא - זה לא חוסר מוטיבציה, אלא התנגדות כלשהי לפרודקטיביות. כי מוטיבציה אפשר למצוא בעזרת שיטות ידועות למדי. הן בעיקר כוללות חוסר התחייבות וחוסר חשיבה - מאוד פשוט. אבל כדי לעשות המון צעדים צריך להתחיל לפחות מאחד, ואם אין חשק לעשות אפילו את אותו צעד קטן ולא מחייב? אז היא קראה לזה התנגדות, וזה הרגיש נכון יותר. והיא אמרה - אולי את מתאבלת על הקשר האחרון שלך? ועצרתי לרגע. שהרי, כבר קיבלתי את סיומו. זה לא היה פשוט, אבל זה קרה בעל כורחי, והבנתי שאני צריכה לקבל את זה. ואני בסדר עכשיו, נדמה לי. דבר אחד מסתיים, דבר אחר מתחיל. ואולי משהו יתחיל באמת, הפעם כמו שצריך, כשהסגר הזה יסתיים, והחיבוק שהובטח לי יגיע. אבל אז אמרתי לה - "את יודעת, בדיוק לפני כמה ימים דיברתי על זה עם מישהו," לא רציתי לומר לה מי זה במישהו הזה, משום מה אני נמנעת מלדבר איתה על מערכות יחסים עד שהן נהיות חלק משמעותי מדי מחיי. "אמרתי לו שעוד לא הורדתי את השרשרת שקיבלתי. לא הורדתי אותה כבר כמה חודשים רצופים, מאז שקיבלתי אותה." קראתי לזה קולר, אין מצב שאני קוראת לזה ככה בפניה. גם ככה מוזר לי לתאר את כל השיט הבדס"מי שאני כן מעיזה לומר לה. והיא שאלה למה. או שהיא לא שאלה, אבל כך או כך עניתי על השאלה הזו - זה מוזר. זה מוזר לי, להוריד פתאום, זה הופך את הכל לממשי פתאום. זה לא קיים שם פתאום, כי גם הקשר לא קיים שם פתאום, ואין משהו, מישהו שמלווה אותי בכל מצב, בכל מקום. אהבתי את הקונספט, וגם את התכשיט עצמו. ואני יודעת, אני יודעת שזה הסתיים. מזמן. אבל עדיין, זה עליי מספיק זמן כדי שיהיה לו מוזר לא להרגיש אותו לצווארי, לראות אותו עליי גם כשאני עירומה לחלוטין. יהיה מוזר להראות את עצמי מול אחרים ללא השרשרת. חלקם יודעים מה היא מסמלת, חלקם לא. ואלה דברים שאני לא רוצה להציף בפני אחרים, לא בשיח ולא במחשבותיהם. אני אראה בעיניים שלהם שהם מבינים או חושבים על זה, ואני לא רוצה שהם יחשבו על זה. זה שלי. זה רק שלי, של העבר שלי. וזה לא שסיפרתי להם מיוזמתי, אז זו לא בעיה שלי. זו קצת כן, אבל תמיד יש לי לפחות חלק באשמה, זה מנמיך ציפיות והנמכת ציפיות זו אסטרטגיה הרסנית שעובדת נפלא. 

אז מה מבטא בי כל כך הרבה התנגדות לתפקוד השבוע? הרי זה לא עושה לי טוב למצב הרוח שלי, אני רואה את השינוי בו, ולתפקד זה הרבה יותר כיף. אולי אני צריכה לחזור לעבודה, אולי בקרוב, אבל אני לא בטוחה אם זה יגרום לי להרגיש בעלת משמעות. וכשאני חושבת על זה עכשיו, האם יש משהו שיגרום לי להרגיש בעלת תכלית? כי אמרו לי פעם, בהקשר הבדס"מי, "משתמשים בך, אז יש לך תכלית," אבל זה פשוט לא הרגיש לי ככה מעולם, לא עם האנשים שהייתי איתם, בין אם זה היה בדס"מי או לא. קיים דבר כזה, עבודה שממלאת אותך במשמעות? בוודאי בלונדי, בוודאי שקיימת, מה יש לך. אבל אני לא מצליחה לראות כרגע מצב שבו יש לי תכלית, אני מרגישה משמעות. אני תוהה אם זה חשוב בכלל. אם ללהרגיש משמעות יש משמעות, וללהרגיש תכלית יש תכלית. אירוני. 

זו מחשבה מוזרה, ככל שמתעמקים בה יותר. עולות יותר שאלות ותשובות אין. זה מסוכן. אני הרי אדם רוחני, אני לא רואה את הכל בצורה פרקטית ביולוגית פשוטה - נועדתי להתרבות ולשרוד. זה מעניין לי את התחת, נועדתי להרבה דברים שאני לא עושה ואני עושה הרבה דברים שלא נועדו להיעשות בטבע, אז זה לא משנה לי. והתכלית מקבלת משמעות עמוקה יותר, הופכת למדרון חלקלק. מהפעמים הללו שלא צריך לחשוב, צריך לפעול. אחרת מגלים ששום דבר לא שווה כלום, וכלום לא שווה שום דבר, ואין משמעות לכלום, ומה זה משנה אם אני כבר בחיים? מזרון עם מה שיש. לא תמיד חייבים לחשוב. צריך גם לדעת מתי לכבות, ופשוט לעשות. לפעמים זה בסדר לכבות.

החשק שלי להיפראקטיביות ופרודוקטיביות גדל משמעותית דווקא בלילה. אני רוצה לישון ביום, אני רוצה לעבוד בלילה, כשהכל שקט, כשהזמן נדמה נצחי, איננו. אני זוכרת שהלכתי לישון פעם בחמש אחר הצהריים. שמתי שעון מעורר לאחת בלילה, סידרתי וכתבתי עבודה עד ארבע וחזרתי לישון. הבנתי שאני בחיים לא אוכל לעשות את זה יותר. להפוך את הלילה ליום ואת היום ללילה זה בכל זאת סיוט פסיכולוגי שמפעיל בשעון הביולוגי הגם-ככה-קלוקל שלי אזעקות מרובות. אולי אני מנסה להילחם במוסכמות החברתיות שנחשבות להרגלים בקרב אנשים מצליחים - להתעורר בבוקר, לעבוד באור, לישון כשמחשיך. וכן, נכון, אני מבינה, אבל כמה מדהים זה יהיה לעשות יוגה עכשיו בפארק, עם הטל המצטבר סביב, רחישת חרקים על הדשא ובאוויר, ואף נפש חיה? אני מאמינה שדי מדהים. אפשר גם לעשות את זה בחמש בבוקר, או בארבע, נכון. אבל... לא יודעת. אחר כך אנשים מתחילים לצוץ מכל עבר. הרי גם את הבקרים המוקדמים אהבתי נורא, כשהייתי מתעוררת בחמש, חמש וחצי בבוקר. הייתי מתארגנת, עושה את מה שצריך וחוזרת לישון עד שהייתי צריכה לצאת מהבית. זה היה פתרון נאה למדי, אבל שינה לא סדירה שכזו תהרוג אותי בסופו של דבר. 

אני חייבת, חייבת חייבת לישון בצהריים. אני מבינה את זה עכשיו. אני פשוט נרדמת, קורסת, גם אחרי 9-10 שעות שינה. האוכל מתיש אותי, ממש. אני אוכלת ואחרי כן מוצאת את עצמי נאבקת בעיניים שלי, הדורשות להיעצם, בעוד שאני רוצה להמשיך לקרוא את נפלאות מילותיו (המתורגמות) של גרסייה מארקס. ואיכשהו גם כשאני מתאפקת הכי הרבה שאני יכולה, החשכה יורדת והשמש נעלמת, ועמה גם העייפות שלי. מה לא בסדר בי? עניין של הרגל? אולי אני פשוט בן אדם שצריך לישון צהריים, אמרתי היום למישהו. אמא שלי שידלה אותי לנמנם שעה קלה כשראתה אותי עם פרצוף גוסס, מכורבלת במיטה ומתאפקת לא להירדם, כיוון שלא הייתה לי האנרגיה לקום ולעשות עם עצמי משהו. ותמיד אחרי שינה שכזו אני מתעוררת וקמה לנקות, ללמוד, לקרוא, לעשות משהו עם החיים - ודאי, הרי כעת יש לי די כוח וערנות לפעול. ומילא אם הייתי גרה לבד, אבל יש לי את הזמן לעצמי רק בשעות הלילה כשכל השפויים ישנים בנחת. בקרים לבד הם מדהימים. אור השמש מהחלון ושקט, שקט, שקט. כמה שקט. אבל זה עדיין שקט שונה מהלילה, לאו דווקא לרעה. לכל אחד הקסם שלו. אני אוהבת את השמש והן את הירח. את הכוכבים לא רואים תחת תאורת העיר בכל מקרה. ודי חבל, שכן אני זוכרת את הפעם ההיא במצפה רמון כשעצרנו בחור חשוך באמצע הכביש, כלום לימיני ושום דבר לשמאלי, לאורך קילומטרים. וכאשר הרמתי את מבטי, נגלו אליי אלפי כוכבים, אפילו שביל החלב בכבודו ובעצמו. הכל היה זרוע כוכבים, כחול אשר על שפת הים, כפי שאומרים. 

זה מזכיר לי את השאיפה שלי לעשות קמפינג, עדיפות להרי אילת, מתישהו השנה, ואת החשש שלא אעשה זאת, או לא יהיה עם מי, או איך. לא לבד, זין על זה. מעניין איך זה יהיה לעשות סקס סביב ההרים הנמתחים מעלה ומעלה ולצדדים, תחת כיפת שמיים עמוסת כוכבים. גוף אל גוף, מתחממים יחד מפני קור המדבר.

לפחות אין לי אינסומניה כמו לפני מספר חודשים. אכזרי ביותר - הלאות הבלתי נגמרת ולעומתה חוסר היכולת להירדם. אתה רוצה להתעלף ולא מצליח. השינה העמוקה מסרבת להגיע. גם לא השינה הלא עמוקה, בעצם. זה עינוי. לשכב במיטה בייאוש עד חמש לפנות בוקר, במשך שש שעות, וגם ביום לא להצליח לישון הרבה או כמו שצריך. לשכב ולעצום עיניים שעות על גבי שעות ולא להגיע לתוצאה כלל. ה"מנוחה" הזו הייתה רק מעייפת יותר. 

אבל אין. נגמר. נותרו רק חלומות הזויים מהתחת שאת חלקם אני זוכרת ואת חלקם לא. בחלקם אני נזכרת במהלך הימים שאחרי, במעומעם או מדוייק. רובם לא נעימים במיוחד. וחסר לי חיבוק קטן. או נשיקת לילה טוב. אני זונת תשומת לב, ואני חושבת שלא קיבלתי או הרגשתי בנוח לקבל תשומת לב כבר יותר מדי זמן בשביל זונת תשומי עם תעודות. High maintenance כבר אמרתי? אם הייתי צריכה להגדיר את עצמי, אז צמד המילים המתיש הזה היה משרת אותי כהלכה. אך בינתיים הימים מרגישים חסרי תכלית בצורה כואבת מהרגיל. כל יום הוא אתגר  בו צריך לחכות עד שיעבור ויגיע היום הבא - שגם הוא אתגר כזה, ואיכשהו בכל זה אני מרגישה לבד. זה מתסכל. מה אני עושה, לעזאזל?

הולכת לישון, כנראה. זו התחלה טובה. בכל זאת צריך שיגיע היום הבא. הבוקר. הלילה הנפלא ועמו ההשראה לנגן ולמדוט ולסדר. 

השעות הקטנות של הלילה, שהן למעשה לאו דווקא כאלו קטנות, ולא הקיצון הקיצוני החשוך של הלילה, מוציאות ממני איזה גוש שתקוע בחזה, בגרון. אבל מהסוג הלא נעים, מהסוג שלא רוצים שם - כזה שרוצים להקיא, אולי אפילו לדחוף משהו ולהקיא. לא על מנת להתרוקן, למרות שכשאני נזכרת בפעמים הבודדות שעשיתי דברים בזויים כאלו נגד גופי בכוונה תחילה אני מתמלאת חרדה, אולי אפילו פאניקה. אולי לא מהאקט עצמו, הוא לא היה נעים אבל גם לא כל כך נורא. קצת רוק, דמעות, קיא ונזלת וזה נגמר. אם להוסיף שתן לכל הסיפור זה יכול להישמע כמו תוצאה של סשן לא רע בכלל. אבל הסיבה שמאחורי זה מעוררת בי חלחלה. או שמא זה זיכרון התחושה שלה? אולי ההיגיון שמאחוריה? לסיבות יש תחושות - אשמה, חשש, קבס. מה היה שלי? ככל הנראה שילוב של השלושה. האשמה על משהו שעשיתי שהיה רע בעיניי. החשש מפני השפעת זוטרות של אותו מעשה על העתיד. תחושת הקבס הפיזית, ובעקבות כך גם המנטאלית, על איך שהגוף מרגיש עכשיו. ובשנאה עצמית מוחלטת ורצון לקטון ולקטון עד שאעלם, צורך מזוכיסטי נואש לקבל מכות חזקות, מכות כואבות של דאגה, אני זוכרת איך רכנתי מול האסלה וחיפשתי את הנקודה המדויקת שתעלה בי רפלקס. זה היה אקט של שנאה ופגיעה עצמית יותר מאשר התבטאות מעשית של הפרעות אכילה שהיו בעיקר בראש שלי. שעדיין בראש שלי, תמיד תהיינה שם - השאלה היא כמה מקום אתן להן בחיי. יש ימים שיותר, יש ימים שפחות. אבל כבר לא הן שולטות במכלול הזה שהוא אני. 

שכחתי מהגוש. בכל מקרה, הגוש. אחד כזה שרוצים לקרוע מהחזה - לדחוף יד ולהוציא כמו בסרט אימה. עם כל רעשי הרקע מסביב, כדי להפוך את כל העניין למשעשע ומעניין יותר. הוא לוחץ על נקודת הרפלוקס, וגם על בלוטות הדמעות, אבל זו מלחמה קרה, הוא לא באמת עושה משהו נגדם, רק מאיים. ואני תוהה אם אני יכולה להאשים את השעות הללו, את האווירה הלילית השקטה, את המוזיקה שמעוררת בי רצון לדפוק עוד הופעת ריקוד-סקסי-מביך-בתחתונים-לשכנים-ממול (למה לא, לאחרונה אני רואה שכן חתיך חדש יוצא למרפסת, ויש לו אפילו כלב חמוד), ומנגד לשכב במיטה ולהתקפל לכדור הכי קטן שאני יכולה ולהיוותר כך עד צאת החמה, או עד המגע הזר הראשון שאחוש, אופטימלית ליטוף כלשהו, או נשיקה על המקום הנגיש ביותר על פניי בפוזיציה כזו. אולי האשמה נופלת על הרפלקציה של היום, על בלונדי מן העבר. שזו אני, בעצם. "זו אותה הבלונדי," אמרה לי הפסיכולוגית היום כשהזכרתי את עצמי מהעבר. והיא צודקת. זו אני, אולי מעט שונה, גופנית ונפשית, אולי משכילה יותר, אולי פגועה יותר, אבל אותה אני. עם אותם הזכרונות. נדמה לי. אם לא אתפלסף, אוכל להסכים על זה. אולי את חוסר התכלית של יום מרגישים רק בסופו, ולא במהלכו, כי אז עוד אפשר להצילו מהגורל ה... מבאס הזה. מבאס זו מילה די מדוייקת. אולי בלתי נמנע? איך הופכים יום לבעל תכלית? אחד שלומדים ממנו משהו? אפשר ללמוד מהכל. גם מיום חסר תכלית, אפשר ללמוד שמכלול אותם הדברים שעשיתי באותו יום לא עוררו בי תחושת תכלית כלשהי. ואולי זה לא קשור למעשים אלא לאני הפנימי הלא ברור? 

בכל מקרה, דיכאון. דאון. אני מרגישה בדאון. למרבה האירוניה, גרף שעות השינה שלי עלה למעלה, לעומת גרף מצב הרוח שירד מטה. כן, אני מטורללת שעושה גרפים וטבלאות מעקב אחר כך דבר שמסקרן אותי וחשוב לי להקפיד עליו. זה די מעניין, בסוף החודש, להפיק את המסקנות ולצחוק על עצמי שאני עושה שטויות כאלו. 

אולי זה בגלל שהפסקתי לישון בצהריים ממש לאחרונה ובמקום זאת אני מנסה ללכת לישון מוקדם יותר. אולי זה בגלל שלא יצא לי לבשל לעצמי כמו שצריך כבר זמן מה, אני מניחה לאמא לעשות עליי ניסויים עם אוכל חדש טעים. אולי אני קצת מזניחה דברים, אבל זה טבעי כשאין מוטיבציה. אולי זה המחזור, או תחילתו, או סופו. אני כבר לא יודעת, בחיי. אולי לא אכלתי מספיק תרד בשבוע האחרון. אני אוהבת תרד, הוא ירוק ועושה אותי שמחה קצת יותר. איך אני אמורה לתפקד כשאין לי די אנרגיה לעשות משהו במהלך היום? אין לי פאקינג כוח, זה מה שאני רוצה לומר, אבל אני מתכוונת לזה באמת - אין לי כוח. אין לי את האנרגיה הפיזית הדרושה כדי לקום ולתפקד. אני צריכה לישון בשביל זה וזה עובד יופי טופי, מניסיון. אבל אז אני לא ישנה בלילה, או נרדמת מאוחר. ואז מתעוררת מוקדם למדי, ולא ישנה טובה, כיוון שאני אף פעם לא ישנה טוב, בטח שלא במצבים כאלו. אז מה אני אעשה, אשכב כמו סתומה במיטה ואבהה בתקרה?  איכשהו זה לא הרדים אותי. אם אקרא ארדם. אני יודעת. כמעט נרדמתי על המסך היום כשלמדתי. ההתעסקות מרדימה, האחת של המוח לפחות. קמתי לאפות גרנולה. אכלתי את כל התבנית, כמעט, וראיתי סדרה. וזה העסיק אותי, אבל אחר כך רציתי לישון שוב, ואחר כך לא היה לי כוח לכלום שוב. לא כוח ולא מוטיבציה. וגם הכתיבה עכשיו מקדימה אותי, שזה למעשה מעולה, כי כבר אחרי חצות. 

ובזמן שאני צופה בסרט או נמרחת במיטה עם סנטר כפול וסדרה מול הפנים, ואני רואה סצינת סקס, כל מה שעובר לי בראש זה סקס סקס סקס סקס סקס, בא לי, אני רוצה, אני רוצה להיחדר, אני רוצה זין בפנים, עמוק בפנים, ממש ממש עמוק בפנים. אני רוצה להתנשק. לחבק. למשש. לנשוך, בעדינות. להינשך, פחות בעדינות. להיחנק. להיצמד. מסיונרי. דוגי. תחת למעלה. ראש צמוד למזרן, תחת יד גדולה שמצמידה את הפנים ודוחפת אצבעות לפה, ואני אמצוץ אותן כמו ארטיק ביום של ארבעים מעלות, כמו כף גדושה בגלידה או שוקולד, כמו הזין הכי פאקינג טעים בעולם. ואני רוצה את ההתכרבלות שאחרי. בקיצור, איבדתי את זה - אני רוצה את הסקס הבדס"מי הכי ונילי שרק אפשר. אני רק רוצה להרגיש את התשוקה הזו, ההתרגשות, המבוכה, העונג של גוף נוסף, גוף זר אך מוכר. עירום על עירום. כמה קיטשי, גועל נפש. נשבעת שאני לא כזו כשאין מגפה שמונעת ממני את העולם החיצון והחרמנים שבו. לרוב אני רוצה שימנעו ממני, שישימו עליי רגליים, שיזיינו לי את הגרון בכוח, שידחפו לי את הפרצוף לכוס של מישהי אחרת, שיחרטו עליי בסכין, אפשר גם בשיניים, שיורידו אותי למטה לרצפה ויכאיבו לי עד שאבכה ואתנשם ולא אוכל להפסיק לדמוע ולטפטף, שיגידו לי מה לעשות, מה לא לעשות, שישפילו, שיכאיבו, שיזכירו את מה שחשוב שאזכור. נה, זין על זה. לא חוויתי סקס כבר מה, ארבעה חודשים? אני לא מחשיבה שלישיות, לא היה שם זין פרופר. לא היה לי זין פרופר כבר ארבעה חודשים. זוועה. לא שרציתי כל הזמן הזה, זו המגפה אשמה בהכל. בחרמנות הזו. בצורך למגע זר. סאמק, מה כבר ביקשתי, סקס? איך זה לא חיוני??? 

חרא על החיים שלי וחרא על העולם הזה. אולי זו באמת הסיבה לדיכאון המסריח שאופף אותי לאחרונה, שמתסכל אותי כל כך במהלך היום. אולי אלך לאונן בפעם ה97163932 היום ואוותר באמצע כי כבר לא יהיה לי כוח לזה. אני כל כך הולכת להימרח על בני המין השני כשכל המצב זין הזה יסתיים. 

שקלתי אם לנסות לישון, ואז שמעתי שיר בגרסת לייב-בבידוד של להקה מדהימה, והבנתי שהשינה אבודה להיום, בין אם אני עייפה ובין אם לאו - אין מצב שאני הולכת לישון ככה. שבורה, באיזשהו מקום, אולי מאיזשהו מקום, מאין לא יודעת. אולי בכלל לא שבורה, סתם בודדה בשעות הקטנות של הלילה. אולי אפילו זה לא, אולי אני רק חרמנית מפאת המחזור והמגפה שמנעה מידיים זרות גישה לגוף שלי.

אני רוצה, אני כל כך רוצה. אפילו רק חיבוק, ליטוף, כירבול. אני רוצה נשיקה. אני רוצה לגעת בפנים של מישהו. אני רוצה להעביר יד על גוף. ההתנזרות הזו ממתח מיני באוויר גרמה לי לרצות להזדיין, ואני בכלל לא רציתי לקרב לשם שום זין במשך כמה חודשים. לאט לאט מלראות זה הופך ללטעום ואז להרגיש מבפנים. ואולי זו עוד אחת מהתקופות שאני נמשכת לגברים יותר מלנשים, לאחר כמה חודשים של העדפה מינית הפוכה לזו. נזילות המיניות שלי תמיד ריתקה אותי. על בסיס מה מחליט הליבידו שלי מה מתחשק לו עכשיו? לנשוך פטמה על שדיים יפים או להביט בעיניים ולחבק כשהוא חודר בעדינות, ואולי בכלל להרגיש יד דוחפת אותי לכיוון המפשעה באלימות אוהבת, לא משנה מה מחובר או לא מחובר אליה.

אני זוכרת איך כשישנתי סוף סוף עם אנשים שהייתה עמם משיכה וחיבה (שאני אגיד אהבה? בחיים לא!) הבנתי שזה בין התענוגות הגדולים שיכולים להיות לאדם. נשימות מוכרות שאינן שלי, חום גוף של עצם זר-לכאורה, האפשרות לחבק, להיות מחובקת, להתעורר ולנשק, או לחילופין להתעורר ולהתחרמן. בעצם זה לא סותר. ממתי אני כזו רומנטית? גועל נפש. המצב הזה צריך להסתיים כמה שיותר מהר, אני מעדיפה להיות צינית ולהרוס כל ניסיון לקלישאה רומנטית ומתוקה, כמו בימים הטובים בהם היה מי שיעניק לי את ההזדמנות בלייב, ואולי אפילו פיזית.

אני מביעה את החיבה והרגש שלי במגע, אני לא אשכח את המשפט הזה; אני לא טובה במילים - האירוניה - אבל מגע שווה אלף מילים, ונשיקות אוהבות מן השפתיים אל הצוואר, ומשם אל החזה, והבטן, זה בטח שווה את כל המילים שבעולם. אני לא יודעת. זה תלוי בדעתו או דעתה של המנושקים. אני מנסה, אני יודעת שאני שותקת כשאני צריכה לפצות את פי אבל אחר כך כשצריך לשתוק ולתת עבודה אני מנסה הכי חזק שאני יכולה להביע בשתיקה את אותן המילים ששמרתי בפנים. אל תבקש ממני לדבר, אל תשאלי אותי שאלות. תנו לי לשתוק. תנו לי לבהות. המבט שלי בסדר, באמת, אני יודעת לתלות אחד מתחנן, או מסופק, או מפוחד, או חרמן-עוד-שנייה-מתפוצץ. אני באמת יודעת. אני יודעת להביט, אני יודעת להביע בשפת הגוף שלי, אני יודעת לנוע עם המגע שאני מקבלת ולהראות כמה אני נהנית, כמה כואב לי, כמה נעים לי, וכמה שאני אוהבת את כל זה. וגם לתת, אני יודעת, נדמה לי. כשאכפת לי וכשאני אוהבת וכשאני נהנית ורוצה - אני משקיעה. אני מביעה. אני לא יודעת להביע רגש במילים. במעשים בקושי, נדמה לי. כך אני מרגישה. אבל אולי במגע אני מביעה אותו טוב. ואולי אני סתם חרמנית ומדמיינת לעצמי את הוונדרוומן של עולם הפורנו שאני לא. 

Am I no one, without someone to need me? Hold back your love, you know that I had my doubts; wanna see what I feel without; every feeling is streaming out - now you know that I mean it. 

אני הדובר? אולי אני המישהו המדובר, שצריך את הדובר הפלוני. הדובר לא באמת פלוני. אני יכולה להחליט מי יהיה שם. אני, או הוא, או האחר, או היא. הספק - הספק מוכר לי. הספק הוא שלי. ואולי כל כולי הספק? אני ספק אחד גדול, אם הייתי צריכה לבחור חשש אחד, יהיה זה חשש של מחוייבות, אולי מעין fomo פתטי ואולי הפחד שלא אעמוד בציפיות. אפשר לסכם את זה בהירתעות ממחוייבות. זה אפילו מתחרז, אפשר לעשות כרזה ולהחזיק אותה בהפגנה כלשהי, לא משנה איזו. זה בטוח יהיה רלוונטי למישהו. לא יודעת אם משהו יוצא ממני, לא יודעת אם אני מתכוונת. לא יודעת איך להחליט אם היה שם משהו אילו לא היה כלום מהצד השני. אולי אין מה להחליט, לא היה כלום כי אין כלום, כמו שאמר פעם מישהו. 

אני תוהה אם משהו לא בסדר בי שהרגשות שלי באים וחולפים מהר כל כך. אין שום זרם רגשות שאני יכולה להיות בטוחה בו, באמת שלו, בכלל בקיום שלו. ואולי הציפיות שלי מהרגשות של עצמי גבוהות מדי כמו הציפיות מסקס ואהבה זה לא מה שאני חושבת שזה, כי "כשתרגישי תדעי" זה סתם שטויות, באמת שטויות. אבל כל החיים לפני לאהוב, אין לחץ. ובעצם אני לא יכולה להתחייב לשום כוונה אמיתית, ואולי מותר להתחייב כי זה נזיל וגמיש ולפעמים עובר ומסתיים ונגמר וזה בסדר. אין לי מושג. אני לא מבינה ברגשות, אני לא טובה בלהבין אותם, או אולי בלרצות להבין אותם. כי אני עדיין זוכרת איך בכיתי אחרי שתי פרידות כל כך קשות ואיך כאב לי, באמת כאב, ואחרי יומיים, שלושה, גג שבוע? כלום. אין בי כלום, שום רגש, שום כאב. אדישות וזכרונות טובים ואולי מעט זלזול, כלפיהם או כלפי עצמי, ומעט רפלקציה עצמית. וזהו. ואולי כואב לי שבועיים שלושה, והכל חוזר להיות מה שהיה, והדבר היחיד שכואב לי עליו הוא שלא כואב לי יותר. פרדוקס אכזרי. נדמה לי שכל הפרדוקסים אכזריים מעצם היותם פרדוקסים.

אני אפילו לא יודעת מה עדיף. אבל אני עייפה! זה סימן טוב, הלכתי לנצל אותו. לפחות משהו שאנצל שיסתיים טוב. אבל זה רק כשאני מנצלת בכוונה תחילה. הכוונה שלי טובה. נדמה לי. אני מקווה, לפחות. 

מצאתי את עצמי לאחרונה מחפשת את הפורנו הקיצוני יותר, המזעזע יותר, הביזארי יותר. כל הדברים הללו שכתובים בגבולות של כולם. עם דם ודקירות ובכי וצרחות איומות, ופרמננט, וחוסר אונים מוחלט. כמה שיותר ביזארי ככה יותר מדליק - זה תמיד עבד ככה בראש שלי, מאז ומעולם, אבל איכשהו לאחרונה אני מחפשת משהו שגם אוכל לשמוע, לא רק לקרוא או לראות. פאק, הצרחות מקפיאות הדם שלה בזמן שהוא תפר אותה, שלא ברור האם היא צורחת מהכאב או מההשלכות העתידיות, בעוד שלעינייה עדשות שלא מאפשרות לה לראות דבר ורגליה פתוחות בכוח עם רצועות בד, והנונשלנט שבו הוא עשה את כל זה, התעלם ממנה לחלוטין - אני די בטוחה שחוויתי אורגזמה מספקת כמו שלא חוויתי כבר זמן מה. וזה היה מדהים, בהתחשב בעובדה שרוב הזמן, לאחרונה, אני לא מצליחה לגמור בכלל. זה מתסכל, אבל הצורך הזה עובר אחרי זמן מה. עובדים עם מה שיש, והייתי בסיטואציות גרועות יותר אחרי שהתחלתי ליטול את התרופות ולא הצלחתי לגמור חודשיים, גם כשממש ממש רציתי (לא, זה לא היה מדליק ובטח שלא בגדר משחק, זה היה נורא).

ומנגד, באיזשהו מקום, אני גם מחפשת את השקט הנפשי. אני מנהלת שגרת בוקר קבועה וזה חדש שלי, ומדהים לי, ואיך לא הצלחתי לגרום לזה לעבוד קודם לכן? איך אחזור לעבוד כך בבקרים? לקום ולרענן את הפה עם משחת שיניים, לסדר מעט ולהדליק נר ריחני, לעשות יוגה, להיכנס לזה, להרגיש את עצמי על הקרקע ואת החזה עולה ויורד עם כל שאיפה ונשיפה, ולאחר מכן לקרוע את השרירים שלי באימון קצרצר אך מספק. לעשות אהבה עם העור שלי - לא כמו שרגילים לחשוב - אלא עם סבון, וחומרים טבעיים שמנקים ומנעימים את הפנים שלי. זו אולי אובססיה מעט לא נורמלית, אבל אני לא יכולה לומר שאני מרגישה בנוח להשתמש במוצרים עם המון חומרים כימיים. יותר טבעי - יותר טוב. יותר רגוע לי. קשה לי אחרת. אני אוהבת רשימות רכיבים קצרות, אני אוהבת להבין את כל מה שאני קוראת שם. אני אוהבת לדעת שזה יוצר בישראל, שתנאי ההעסקה הוגנים, שאף בעל חיים לא נפגע במהלך ההכנות. אלו חברות שאכפת להן, ואכפתיות כלפי העולם והחיים בו, כמונו או שונים מאיתנו, זה חשוב. 

הארוחות שלי. אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי "לאינסטוש" הייתי מתפטרת. אז נכון, אין לי חשבון שם, וזה גם מעניין לי את הביצה השמאלית שאין לי, אבל וואלה - התמונות יפות. אם הייתי יכולה הייתי מעלה לפה בכל יום תמונה של הארוחות שלי. מסודר יפה, נראה מספק וטעים, צבעוני והכי חשוב - משביע. פיזית ונפשית כאחד. אני יודעת שזה לא נשמע אמין כלל וכלל, אבל פירות וירקות זה באמת האוכל האהוב עליי. הצבעים השונים, ובהתאם לזאת גם הטעמים. האפשרויות הבלתי נגמרות - אפייה, בישול, טיגון, ערבול, תיבול. אפילו לאכול אותם חיים, כמו שהם. יש מתוק, ומלוח, וחמוץ וחריף - לא חסר, כלום לא חסר. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש. כשאני בבית כל היום יש לי זמן להשקיע, יש לי זמן לבשל. אני אוהבת לבשל, אני לוקחת את הזמן, ולפעמים, אבל רק לפעמים, אני מושכת את ההכנות למעבר לשעה. רק לפעמים. ונהנית מכל רגע. גם מהאכילה. אפילו משטיפת הכלים. התגעגעתי לבישול, מאוד. לא יצא לי לבשל כמו שצריך כבר זמן מה בעקבות הלו"ז הצפוף של העבודה, והביטחון ירד - ראיתי זאת גם כשבישלתי אצל חברים. אבל עכשיו? מדהים לי. כיף לי. אני אוהבת ליצור אוכל יפה, אוכל שמיטיב עם הגוף, ואני אוהבת לאכול אותו או לתת לאחרים ליהנות ממנו. אני גם אוהבת לאכול ממרח שוקולד עם האצבע ישר מהצנצנת, אבל זה מיטיב עם הנפש.

אני תוהה מה אגיד לפסיכולוגית מחר. החיים שלי כה איטיים בשבועות הללו שאני לא יודעת מה להעלות, מה רלוונטי, מה היא עוד לא שמעה. אני יודעת שאגיד לה שאני מתפקדת, אני יודעת שאגיד לה שאני מפחדת שאמעד ולא אחזור להקפיד על הרגלים, שאני מרגישה בסדר אבל איכשהו בו בזמן לא מרגישה כלל, ולא יכולה להניח את האצבע על האם אני מרגישה 9, או שמא זה 5. אולי אפילו שקשה לי להתרכז, שהמחשבות גועשות בראש ומתישות אותי לפעמים, ושאני חוששת להתחיל דברים חדשים, אפילו ספר או סדרה, במחשבה שאמצא את עצמי זונחת אותם באמצע. ואני יודעת שהיא תגיד לי שלא צריך לחשוב על מה אם אפסיק, שצריך פשוט להמשיך, גם אם הפסקתי - לקבל את ההפסקה ולהמשיך. שאפשר להתחייב מבחינת "אין ברירה, זה מה שאני עושה עכשיו," ולא להניח שתהיה לי בכלל אפשרות אחרת. אני יודעת שהיא תשאל מה בדיוק מפחיד אותי, וננסה לנתח את זה יחד. אולי היא תדבר על החלומות שוב, ואני אאלץ להודות בפניה שעוד לא טרחתי לתעד אותם, כי למי יש כוח להתחיל לכתוב כשרק מתעוררים, אבל היא תבקש שאנסה להיזכר בכל זאת ואתאר בפניה את אותן התחושות שוב - חוסר אונים, ללכת לאיבוד, בלבול, הרגשת נחיתות ושאני יוצאת דופן, בולטת, ולא במובן הטוב. ואני באמת תוהה מה זה אומר. למה זה חוזר על עצמו, שוב ושוב ושוב. עוד מגיל שש. נכון, היו לי תקופות ארוכות מאוד ללא חלומות, אבל עכשיו עם תופעות הלוואי האכזריות הללו הם חזרו והם מובהקים ומציאותיים כמו שלא היו מעולם. תת מודע הכלוא בראשי, חסר אונים, מנסה לתקשר איתי כאשר אני נמצאת בעולמו - בתוכי - ולא צולח. הוא חייב להיות ברור יותר, ואני מצדי צריכה להתחיל לשתף פעולה עמו.

אני הולכת מעט לאיבוד, במה לעשות עם עצמי. אני מנגנת, אני מבשלת, אני מתאמנת, לומדת מעט שומעת המון מוזיקה. אבל עדיין מוצאת את עצמי בחוסר מעש במיטה. אני צריכה להתחיל לראות את כמויות הסרטים שנצטברו ברשימה שלי, וגם את הסדרות, ולנסות לא להירדם הפעם כשאני מנסה לקרוא שוב את הספר הנורא מעניין אך מרדים שאני קוראת. היום הייתי כל כך מיואשת שכמעט יצאתי לרוץ. רק כמעט, בואו לא מגזים כאן. ואני תוהה האם עוד עשרה ימים באמת אחזור לעבוד, לפחות קצת, ואיכשהו הכל יהיה מעט נורמלי יותר, ואוכל לראות שוב את האנשים שבחרתי להכניס לחיי, ולהביא להם חיבוק, ולחייך אליהם. אני יודעת רק דבר אחד - הכל מסתדר בסוף. הכל בסדר בסוף. זה חייב להיות כך, אין אפשרות אחרת. אני לא נאיבית, אני אופטימית.