אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Love yourself❤

Like my life❤
לפני 4 שנים. 2 באוגוסט 2020 בשעה 17:59

אנה הולכת לדרך שדה ורדים אדומים,היא מסתכלת על הירח המלא בעיניים זקוקות, 

העיניים שלה מדברות אל הירח ובחזרה לגופה הצנום, היא נכנסת לאלפי דרכי שיכחה

היא הוזה את הדרך כמו בחלום לפני חודש שרודף אותה, מדמיינת אנשים בוכים דם, והיא נעצרת.

הבכי המדמם הזה מעיניים,מזכיר לה את אבא שלה , שהיה שוחט חיות להנאתו ונותן לה את הפרווה שלהם בכדי להתחמם בחורף הקשה.

הוא היה משסע בעדינות את העור מהבשר, והיה שר לו שירים ברוסית על התקופה ההיא, בין המלחמות האזרחים למלחמה בשלטון הדיקטטורי.

 

 

 

היא, עם העיניים הירוקות הכחולות הגדולות שלה מעניקות רוגע לאביה שהיה מכסה אותה בעור הכבשה עם הפרווה השחורה , היא נכנסה לתוך החדר הקטן ונרדמה מול האח המלא להבות של אש, בעוד אמא שלה משחקת עם העצים באח, עם חתיכת מוט ברזל, אמא מתקרבת אלייה אט אט ומחזיקה את המוט ברזל בכמה דק של ניתוק, אמא סבלה מהפרעה נפשית אחרי לידת אחיה , היא ניסתה להקריב את המוט ברזל אל יריכייה של אנה, אך נעצרה.

 

אנה הייתה ישנה מאוד חזק בתקופת המלחמות האחרונות, היא הייתה מציירת בסגנון ריאליסטי על הקירות באחו, את החבר שלה ואת הזיכרון המוות האחרון שלו.

המוות האחרון היה אצלה כפוסט טראומה שהתגלגלה בחלומות יותר ויותר, היא ראתה את מותו מול עינייה במטווח של המלחמה האחרונה , ירו לו בראש בין העיניים שהדם התפוצץ עלייה ועל עינייה , מאז אבא שלה זיהה את זה אצלה,אביה באותו לילה יצא החוצה לעשן ליד ביקתת העץ הקרובה לבית, ועישן סיגריה, ועירער לעצמו

'' הילדה שלי,היא ניצלה אך לא יכולתי למנוע ממנה את הזוועות שראתה..'' הוא חשב וחשב איך לקחת ממנה את הכאב של המוות של החבר שלה, הוא נכנס אחרת כפי שהוא יצא.

הוא הלך לחדרה,ונשק לה על הלחי ,כיסה אותה והלך.

 

למחרת בבוקר, אנה התעוררה מהסיוט נוסף בצרחות, אבל חשבה אחרי שקמה ולקחה מאביה אחת מסיגריות האיטלקיות שדודה נסטיה הביאה לו בביקור הארוך שם לפני המלחמה, נסטיה לא שרדה , ושאנה עוד הייתה תינוקת בת חודש נסטיה אמרה לאביה שהיא לא תשרוד את המלחמה , אביה של אנה מצאה את נסטיה כרותת איברים במטבח בדירה שלה,בזמן שאמה של אנה שמרה עלייה מבחוץ, באותו רגע המבט של אביה השתנה, הוא כבר לא היה אותו הדבר.

לאמא של אנה נשארה משפחה קרובה, של סבתא מרינה וסבא סשה , הן נסעו אליהם אחרי העוצר שהיה ברחובות והיו צריכים להתחבא בכדי שלא ימצאו אותם , בתקופה הזאת הגנבים והאנסים ברוסיה נתנו לעצמם להסתובב ברחבי היער השחור,ושדדו כך משפחות ואנסו את בנותיהם נגד עיניי משפחתם, אביה של אנה הזהיר אותה לא להתקרב ליער אחרת יקרה אסון נוסף, ואנה לא התקרבה למרות הסקרנות שלה ליער השחור, באותו תקופה אמרו שיש מכשפה מעבר ליער השחור, שיכולה להחזיר ולרפא את העבר מן העיניים של אנה, סיפרו עלייה אגדות ועלילות איך היא עזרה למס אנשים כמו אנה ואביה, 

 

פעם אחת אנה התקרבה לעבר היער, ואביה תפס אותה ואמר לה להתרחק בכל נפשה בה משם,שהסכנות לשם גדולות מידי,אנה רצתה כל כך להגיע לאותו אישה עם יכולות הכישוף שלה שלילה אחד היא נכנסה לעבר היער ונפרדה ממשפחתה, אביה למחרת בבוקר צועק בכל נפשו את השם שלה , אך אין עונה.

אנה נכנסה עד האמצע של היער השחור, ושם תפסו אותה אנסים וגנבים, היא התאבקה איתם והצליחה לברוח אך הטבעת שאביה הביא לה ימולדת נאבדה בעקבות האירוע האחרון,היא המשיכה עם שמלה קרועה, וחבטות על פניה. 

 

היא נעצרה ליד האגם והגיע לה דמיון נוסף,היא הסתכלה במי האגם כדי להתנקות אך היא דמיינה דם על גופה , ובתוך האגם כבר לא היה מים, היה דם.

היא התקרבה לאמצע האגם וצעקה את שמו של החבר שנרצח מול עינייה שוב ושוב, עד שראתה אותו עם חור במצחו וצוחק ולאט לאט מתמלא בדם.

אנה התחילה לרוץ כנגד לאגם עד שניתקלה בעץ והתעלפה.

 

 

לפני 4 שנים. 2 באוגוסט 2020 בשעה 13:06

לפני כמספר חודשים, עוד לפני הקורונה העכשווית,הייתי מטיילת ברחבי תל אביב,דיזינגוף ומשם חותכת לים בפרישמן.

הייתי מסתכלת על הגלים ונותנת למשו דומיננטי לצאת מתוכי,הייתי הולכת על החול ברגליים יחפות עם איזה זר פרחים שקניתי מאיזה בודקה בחמשה שקלים,

ונסחפת עם הזיכרונות על תקופות ונותנת להן לצאת ממני,גל אחרי גל.

לפעמים הייתי רואה רעות, נזכרת באותה בחורה שנישקה אותי למען איזה שלישיה איתה ועם החבר שלה, נשקה לי באחת המסיבות שיצאתי על השפתיים, ואני קצת הייתי בהלם למס' דקות של דממה,אותו גבר מסתכל בהערצה נרחצת למעשה הזה,ואני אני רק חושבת שהנשיקה הזאת גרמה לי יותר מידי, מחשבה.

מחשבה אחר מחשבה מתרוצצות בראש למטרה נחרצת, לגלות למה המיניות שלי חסומה עם קירות בטון מאז אותן יציאות,בילויים, מסיבות.

 

באותו רגע אני נזכרת שאותה בחורה הייתה מסוממת,צוחקת ועליזה ממש תרבות האמדי, ואני?אני נגד.

סמים בכל פינה ,אמדי קוקאין וגם גראס כל שלושת אלה הן דרכי בריחה, להתמודד עם הכאב שלא מרגישים אותו כלל בעקבות הסם.

שתייה מרובה של מים כדי להיות קרוב יותר מתמיד למוות של עצמך, אובדנות, זה אצלי סמים.

רוב האנשים שיצא לי לשרת באותו תקופה שאני הייתי עובדת בפאב בת''א, הרוב בורחים.

 

לתוך חור שחור מלא כאוס ומרמה , הבריחה נותנת לגיטימציה לראות דברים בעקמות, 

מסלולים שלא ברחתם אבל זה המסלול שהגעתם, התחרפנות ואיבוד הקרקע הבטוחה,

להיות רזה מסמים, זה לא כמו להיות רזה בטיבעיות של העולם, הבריחות ההזויות של החברה העכשווית מדאיגה אותי.

קוק פה קוק שם

גראס פה גראס שם

גם הרואין משחק פה תפקיד.

עוד קצת סמים, ועוד פעם על גבול הקו המוות לבין החיים.

רוב הקהילה בורחת מכאב,מהגבולות, מהמיקום הנכון של הדברים.

לרגע זה מתחיל בצחוק, ואז בפסיכוזה על עצמך.

ואני בין גלי הים, חושבת על אותה בחורה באותו התקופה מנוצלת מלומדת על סמים ,והבעה ריקה.

ישלי רק לקוות שהיא בחיים, בריאה ושלמה.

 

 

 

 

 

 

 

IC3PEAK - Плак-Плак (Boo-Hoo)
 

לפני 4 שנים. 31 ביולי 2020 בשעה 10:04

אין כמו ההרגשה של תוכנית אימונים אינטנסיבית כדי להתקדם במטרות שלך,

אין כמו ההרגשה של ההיי לפניי,זה פרייסלס מכל סם שקיים-כי זה טבעי.

המוטיבציה לוקחת אותי ואת הגוף שלי לאתגר כל אימון,ומבחינת תזונה משתדלת בריאות בעיקר.

פוסט קצר של שישי,וסופש מהמם לכולם.

לפני 4 שנים. 28 ביולי 2020 בשעה 21:10

הרגע הזה שמכריע כל נשמה מסוימת,בחרטה או ביגון צורם.

ההחלטה על החיים שלך או מה את רוצה לעלות על המוקד,

אני מאמינה ששיטת הפסיכולוגיה, מוצאת את עצמה בימים אלה ממש

בכל אחד מאיתנו קיים מס ילדים שמרכיבים את רכיבי העבר,הווה,וגם מה שיבוא בעתיד.

לפעמים אני רואה כאן סיפורי משבר צורמים,כואבים,על כאבי מערכת היחסים ההרוסה שהם נקלעו אליה בזמן ההכרות עם העולם השליטה.

הפאק מיינד באון אנד אוף כל הזמן , הרצון להכיר ולהוריד רבדים אחרי רבדים, כמו מסך עשן המתערפל בכל הסביבה,צמא לדם ואקשן בתוך הגוף הגשמי שלנו.

אני נכנסת לפעמים לתוך עצמי, וחושבת. על המהות שלנו כבני אדם בעולם הזה, המהות שמשחררת בכל אחת ואחד מאיתנו רצונות,תשוקות,כעסים,ומכלל הרגשות הבנלאומי שאנו מכירים, ההתבננות פנימה. 

מהי בעצם חוץ מכמה איברים,ולב פועם? אנחנו מביאים על עצמנו כל מיני חוויות ולמידות מסוימות על הדברים שבהן למדנו, על עצמו כבני אדם,על השדים המתהלכים בתוכנו הכאוס הפנימי שמייצג את מי שאנחנו, מזה הכעוס הפנימי אצלי? לפעמים הכאוס הזה הוא האיזון בין הטוב לרע, ממש ככה.

אני סופרת משברים אחת אחריי השני, וממשיכה קדימה.

הקירבה שלי למוות-גבוהה מהכמויות שאני יכולה לספור, התשוקות והרבדים שאני עוברת לקראת שנה ועוד שנה שעוברת מח

זקות משהו מאוד אינטנסיבי אצלי.

מעגל הרגשות,כעס,צחוק,בכי,הכל ביחד. 

מכה אותך, ואת מסתכלת על המראה מידי פעם, וחוץ מכמה תמונות זימה וקבוצות היכרות שיש לך בחיים האלה ,זה לא בהכרח מי שאת בפנים, לפעמים הרבדים שאני מכים בי בזכרונות הווה והעבר. 

נותנים לי אינפורמציה מה יקרה לי בעתיד אם לא אשחרר מאותו סיפורים צורמים על משחקי אהבה, שהיו לי בעברי.

המהות ''חיים'' ו'מוות' נותנים לי ראיה אחרת על אנשים מסוימים,ועל קארמה צורמת וצורחת שהשדים בה נכנסים למגננה כדי לקרוע ממך את הלב ,ולהשכיח אותו בים שחור מלא כאבים,ומחלות. 

הים הזה,הלימבו האין-סופי הזה שבנה אותך, זה מה שאת לא מבינה לפעמים הכאבים הצווחות,של ה

ילדה שמחפשת את האקשן, לא למדה. ולמה?

כי את מחפשת את המיוחדות האיכותית הזאת לא רק בך אלא בסביבה של האנשים שאת רוצה בקרבתך, והם ספורים לך על כף  היד, זה לא עוד פוסט על חיי או על מחשבותיי וחבלים.

אלא המהות שלנו כבני אדם, ומהות החלקית של האלוהים שמסתתר בכל אחד ואחת מאיתנו.

 

Massive Attack, Young Fathers - Voodoo In My Blood
 

לפני 4 שנים. 26 ביולי 2020 בשעה 17:33

יש את החדשות מתנגנות כמו בכל סוף יום שאני חושבת על כך,ההפגנות בבלפור וליד משרדי ראש הממשלה

יוצאים למען מהפכת האזרחים החדשה בפתח,לפני כל הקורונה היה לי מן ''חזיון'' או חלומות על מליון אנשים מתים,

וחלקם אני מכירה, כמה שזה קריפי כאילו ראיתי את זה לפני שזה קורה.

לפעמים אני חושבת שאני סתם הוזה, או מדמיינת אבל זה היה כל כך ריאליסטי שפתאום המחלה הזאת צצה משום מקום לקראת מרץ,

יש כאלה שחושבים שזה עונש ''מלמעלה''. 

ויש כאלה שחושבים שמערכת הבריאות ידעה על כך לפניי כולם ובכל זאת סתמה את פיה, אני חושבת?

שלפחות נהיה חלק מאיזה מחלה במאה ועשרים, אולי תהיה פה מהפכה אמיתית , אולי דברים בלתי מוסברים שהיה לי בדמיונות יהיה להם לפתע הסבר מסוים,

אני מכירה אנשים,מקומות,חוויות. 

שהייתי בדרך לאימון היום,עצרה אותי מישהי ופשוט התחילה להחמיא לי על מי שאני התחילה לומר לי שאני נראת כמו מלאך, לא ידעתי איך לקחת את זה.

אולי אני סוג של מלאך חלק מהנצרות והיהדות אומרת שיש בתוכנו את צלם אלוהים,והבריאה.

אני פחות מאמינה בזה, אני מאמינה ששדי העבר שלי לקחו אותי לחוויות בכל תחומי העניין שהיו לי, לימדו אותי להעביר ולעבור הלאה בבגרות מאנשים מסוימים,

שגרמו לי להיכנס בהרס העצמי שלהם,ונשאבתי לזה כל כך חזק, אבל גם שנפלתי ניקיתי את הפצעי השריטות בטיפול נכון, ולצערי הרב גם כדורים לפחות עד שהנפש שלי תתאזן, ותרגיש טוב יותר, היה לי מן מחשבות שהיו רצות לי בראש על היקום שלי,והיקום בכלל.

על מעשיי העבר, שהייתי עושה לאותם אנשים ספציפים והייתי מפענחת כל אמירה בקטע מסוים שעזר לי להבין שאני לא צריכה אותם בחיי עוד,

הפגיעה הראשונית זה שהם לא היו שם, הפגעה השניה זה שהלב שלי רצה לצאת מהמקום מכמות העומס שהחזקתי באותו תקופה על ליבי.

 

הייתי מצלמת אותי בוכה , שרה שירים,מנסה להמשיך קדימה,בכל אופן הייתי שולחת את זה לחברים קרובים שאני לא מוכנה להמשיך הלאה במקום מסוים בעבר הרחוק,

היום אני קוראת את כל המחשבות שרצו לי במוח לפני כחצי שנה על אותו גבר ואותו תקופה של אנשים מסביבי.

ואני אומרת לעצמי, בקול רעם - הייתי בובה של רגשות ,רזונת ממחשבות ,אגרסיבית למדיי לחוזקות שלי -אבל לא הייתי מאוזנת בתקופה הזאת.

הייתי אומרת לאנשים את הדמיונות או החזיונות או מה שזה לא יהיה ,חלקם קרו עד עכשיו.

הייתי מסתכלת על תמונות של אותו בחור בידיעה שאני כבר יודעת שאני לא אשמע ממנו יותר, אבל הראש לא רצה להאמין לכך, הלב הרגיש את המכת הברזל  החם ומאז השתנתי, ידעתי שאין לי ברירה.

 

האמנם, אני מאמינה באהבה עדיין, למדתי כל כך הרבה אנשים איך לאהוב ומה להרגיש, לדעת לכוון את הרגש בצורה הטובה ביותר, אבל למדתי יותר טוב את התחומי הלב וענייניו וניתקתי את הראש מהלב,ועשיתי לי אז טבלה.

מה נותן לי להמשיך קדימה,ועדיין להאמין בעצמי שאני מסוגלת המון דברים, בלי אותו חברה שהייתי בה, האמנם אני שומעת מכמה אנשים פה ושם,

למה כל כך הייתי מאוהבת באדם מסוים שפשוט שיחק לי בשכל ולמה אני מסרבת לקבל את זה.

ואז נכנסתי לאיזה מקום שהכינוי שלי לעצמי הייתה ''קדושה מעונה.'' אבל זה מה שלימד אותי יותר ויותר על גחמות העבר ביני לבינך, לבין העולם.

היה לך אישה ובית וילדים, התגרשת המשכת, לשחק בראשי נשים אולי חלקם רצו את זה,ואולי חלקם לא.

למה יותר נפגעתי ממך מאשר מבנאדם הראשון? 

מה אהבתי בך בכלל? ומה משך אותי אלייך.

 

עכשיו, שהתבגרתי מכל הסיפור הזה, אני זוכרת את המלאך שלי כמטאפורה מתענה רוצה לחזור למעלה לשמיים,והשטן הזה בתוכי רוצה לקרוע ממך את הלב ולשאוב אותו לגיהנום.

אבל הקארמה שלך מלוכלכלת, מלוכלכלת מידי.

אולי בגלל זה נעלמת, כי ידעת שאתה בנאדם שהמחשבה שלו על החיים שגויה, המהות שלו מבולבלת. 

ואני יודעת שעכשיו אני יותר חזקה, אבל במקום להשוויץ במי שאני, אני נהיית צנועה יותר ורגועה ומאוזנת- יותר מאי פעם שיכולתי לבקש.

אחרי שהבנתי שהאדם נמשך להרס עצמי של האחר, וזה מה שמדריך אותו קדימה ,לשאוב אנרגיות ראיתי בך שטן שחי תמיד את סיפורי העבר

ונשאר בעבר, וככה כל השדים באים אלייך, דורסים ואוכלים אותך לאט לאט.

 

שתרצה לטפל בעצמך אולי זה יהיה מאוחר מידי, כי השריטות לקחו אותך עמוק מידי.

ואתה נפלת והמשכת ליפול עוד ועוד. 

 

איכשהוא המלאך שלי נרגע-השטן שלי צדק-והקארמה קוראת מעצמה בלי שאעשה כלום.

 

לפני 4 שנים. 15 ביולי 2020 בשעה 20:12

את בתוך המחשבות והתהיות שלך,

מבעד לדמיון את מרחפת בין לכוכבים מסתכלת לך על הלבנה בליל אור ירח.

את בוחנת את מצבי המצוקה,ההסתבכויות,והאלימות המילולית כלפיי אותן נשים שהיו מזכירות אותך בתקופות שונות,

האם את אמיצה כי לספר על מי שאת? 

אני אמיצה גם בלי להתערבב, בלי לעלות סיפורי משבר או כאב, כי אין האומץ על לספר מה שהיה,אלא לדעת לקבל ולהוקיר על החוזקה החבויה בך.

אישה יקרה,גבר יקר.

יש לנו כל כך הרבה מה לתת מהעצמנו לעולם, הדרכים שעברנו.

זה נחלת העבר, מקום למידה וטעיה ולחיקנו, ואם עכשיו תבוא תקופה יותר טובה?

מאוזנת למרות כל הברדק שמסביב,לא תתנו לה לבוא? לשחרר את החוטי העבר מהזיכרונות, לנסות להמשיך קדימה.

לקבל את הצל,ואת האור -כפי שהוא.

לתת להעולם להסתובב ואתם בקרבות על כיבושים אישיים,

לתת לעצמך ללמוד על המעשים שלך, לטובה ולרעה.

לדעת להפגין אכפתיות בצורה מתוקשרת ובריאה, ולאהוב על פי דעת עצמך ללא פגע וללא שריטה.

אנחנו ישר שמים עלינו מטאפורות של בריחה,ומצוקה על כפי מה שהיה בעבר,מאשר לתת לעצמו איזה טפיחה על השכם,

ולהגיד תודה.

על החבולות,על המעידות,על התקופות הקשות שעשה אותי חזקה ואיתנה, בלי שליטה כביכול אלא השליטה העצמית שלי 

ללמוד על עצמך ולדעת לא איכשהוא לשפוט אנשים-לפי העבר נטו שלך.

זה לא צורה,ולא דרך- אבל לתת להם יעוץ מאסיבי וכיפי ודרך ארץ - זו עוצמה.

מתבצבצת כמו הסיפור של החטא ועונשו כמו רומן מתגלגל שנכתב על פי כתב ידנו, כמו פעם על דף ועט.

ויונה שמתעופפת למסור אותה במהרה לאחר, ועכשיו התקדמנו.

נתנו לעצמו לגדול,לפי מה שהיה בחיינו,

ואם הייתי אומרת לכם לשחרר מהעבר ומהשריטות כביכול שקיבלתם?

הייתם עדיין חזקים לעמוד כאיתנה כמי שאתם -ולא כפי שהעבר שלכם רודף אתכם.

שחררו,תהנו ,תתאהבו,תאהבו

תהיו מי שאתם- וקבלו את עצמכם כלב אחד שלם ולא כשריטה אחת גדולה.

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 9 ביולי 2020 בשעה 14:21

עקבים שחורים וגבוהים,ואישה אחת עם מליארדי מחשבות.

מלא הצעות,וילדה קטנה בתוכה שרק מנסה לשרוד את המכות, 

מועדון החשפנות היה באלנבי היא אומרת, ושותקת.

מסתכלת על המראה שמולה עם העקבים ובגד הים והכפפה השחורה,באה לפני כולם לעבודה ומסתדרת מול עיניה.

היא בוהה בגוף שלה שעות על גבי שעות,והיא לא מרוצה,לא טוב לה.

היא בוחנת את פנייה,ושמה את האודם האהוב שלה בטעם דובדבן שקיבלה מלקוח באחד הערבים שהיה עליה לעבוד.

אני זוכרת שהיא אמרה לי שישבתי לידה והרמנו כוס שמפניה:'כולן פה שחקניות,לכל אחת יש במה,לכל אחת יש חוזקה משלה,אבל בסוף ..

המבט הריק של עיניהן נשבר,ובכל שלב שבר,הן הופכות לרובוט חסר רגשות''.

יכולתי להזדהות איתה, ואז היא הסבירה לי על העקבים,שהיא לובשת אותם היא בדמות שלה,שהיא לקחה על עצמה.

קראו לה סופי,סופי הייתה יפה ומיוחדת. 

סופי הייתה הילדה הטובה של המועדון החשפנות, היא אהבה את המשפחה המזויפת שהיא בנתה לעצמה,אבל לאט לאט היא גילתה רוע מסביבה.

סופי הייתה ילדה בת 18 וחצי,עם דירה שכורה ובחובות עמוקים,המשכיר נתן לה לשלם לו במזומן כל חודש.

למרות הצ'קים שהיא הביאה לו בתחילת החוזה,שסופי שהתחילה להכיר את הרבדים החזקים שלה.

היא סיפרה לי על סיפור כניסתה לעולם החשפנות.

התחלנו לדבר על המשפחה ,הצבא,החברים,ולמה למה היא נכנסה לזה בגיל שאינו חוקי הגובל לאיוולות מוחלטת.

היא ענתה לי על כל שאלה, את אותו משפט'' אני חזקה,בגלל זה את מראיינת אותי''

באחד המפגשים שקבענו מצאתי את עצמי מתחת לבניין דירות שסופי הייתה גרה,ובהיתי.

היא אהבה לרקוד,ולצחוק,ולשמח את מי שמסביבה,גם בכל החרא שהיא הכניסה את עצמה.

 

אני זוכרת שהיא סיפרה לי סיפור שהיא יושבת על הבר,לפני שהמשמרת התחילה וניגש אליה אחד החברים של מנהל המועדון.

והם התחילו לדבר,סיפר לה על כל מיני אהבות ישנות וחולפות ועד כמה שהיא מיוחדת,ושהוא לא מחפש כלום,ואינו מפחד מהמוות.

וכך,גם סופי הייתה. 

היא סיפרה לו על הדרכים הרבות היא כמעט הפסיקה לנשום,על האקשן והקירבה למוות. 

שום דבר לא הפחיד אותה יותר מאז ,והוא הציע לה הצעה לקחת אותה הביתה אחרי המשמרת.

היא נכנסה לאוטו,במושב האחורי, וראתה אקדח ושלוש אנשים.

זה השלב שהיא אמרה לי ששאלתי אותה האם היא חששה לחייה? היא ענתה לא,וחייכה.

מסתבר שהיא עלתה עם  עבריינים מוכרים,שהיו לה גב למצבי קושי והרמה הדבר היחידי שהם רצו ממנה זה :''חיוך.''

לא סקס,לא ריקוד,לא מיניות-אלא אהבה חברית. 

 

באחד הערבים הנוספים שהיא הסכימה לשתף אותי, זה את היום שהיא ישבה עם אחת הבנות,ואחת נפתחה אלייה ובכתה.

אני זוכרת שהיא אמרה לי שבתחילת הערב שלה,מנהלת הבנות אמרה לה ''סופי,תוציאי את הכאב שלך בריקוד,תעשי מהכאב שלך כסף,כי את צריכה,תעבדי בעזרתו

והניתוק בין העולמות יבוא לבד''.

פה,זה השלב שסופי קצת רעדה ,ואמרה לי ''אולי מהמוות אני לא מפחדת,אבל אני לא מפחדת מכאב.''

חיבקתי אותה חזק,תוך כדי שהיא שותה לגימת מים קטנה,ותוך כדי מחייכת.

 

סופי סיפרה לי שחדרים היא לא עשתה,לא משנה כמה הצעות היו לה,והיו לה המון,מכסף עד החלומות הכי רטובים של אישה היא סיפרה לי,

היא הייתה קורעת את התחת בלפדאנסים של 2 דק' וככה ערב שהיא סגרה הגיע  הכי גבוהה ל4000 בלילה.

היא סיימה משמרות שכולה מזיעה,ורטובה.

 

ולבסוף הראיון היא אמרה לי :'' חשפנית תמיד תיהיה חשפנית גם בדרך שלה,היא תפתח לאנשים תיפגע,אולי תעשה מזה ביזנס וקצת הנאה,אבל חשפנית? אי אפשר לקחת לאף אחת שהייתה במקצוע הזה,את הכח,הנשיות,ואהבה.''

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 6 ביולי 2020 בשעה 19:24

אני יושבת שם,מסונוורת.

על חוף הים, ומסתכלת על הזיכרונות לאחור כאל מין רולטה,מסתובבת ומסתובבת ולא עוצרת

החושים הפנימיים ואינטואיציה שלי מרחפים ואני נזכרת באקסית האחרונה שלי,היא הייתה מכנה אותי כבת ים הקטנה.

אני זוכרת שלקחנו מלון ליד הים בתל אביב ,עישנו סיגריה עם כוס יין על המרפסת ,וקישקשנו לנו על אהבת הנשים שיש בנינו

אני נזכרת בהרגשה השונה הזאת של אהבת אישה,וכמה שהיא אהבה אותי. 

איך היא הרגיעה כל פיסת ופיסת מחשבה טורדנית שיש במוחי,שגבר בחיים לא אצליח.

ואני מהופנטת חושים,מעופפת לי בין רוגע ושלווה בין זרועותייה המחבקות, עבר כ5 שנים מאז שהייתי עם אישה בפעם האחרונה.

הצהרתי על עצמי כבר מגיל 14 בזמנו, שאני לסבית מוצהרת, והאמת היציאה שלי מהארון,הייתה תפיסה בין חדרי המיטות עם האקסית המיתולוגית שלי

ששמה מור, מור אהבה אותי ללא תנאי,הסתובבה איתי בבית הספר בהחזקת ידיים ונשיקות על הצוואר. 

כמובן,אז פעם היה לזה מחיר כבד בין ילדי הבית ספר,אבל אז לא היה לי אכפת ולא היה לי חשבון לא לאף אחד.

מור אהבה לשחק בשיערי הארוך ולחבק אותי מאחורי הגב ,כמו בסצנה בטיטאניק על הסירה.

 

והרוח מתעופפת בין קצוות השיער שלי בגינה הציבורית שליד הבית שלי, ואני מהרהרת לי במחשבות 

מאז שחזרתי מאמסטרדם,הייתי עם אישה אחת שנכחותה הייתה גברית להפליא, שיער קצר,עיניים כחולות ושפתיים יפות ועבות,

היא אהבה אותי ללא תנאי,הכרנו תחת האישפוז הכפוי שהכניסו אותי,שם עברתי את המשבר הכי גדול ,והכי מרתיע.

ושם הכרנו, שראיתי אות בהתחלה הלב שלי דפק על 200,כולי צנומה ורזה מסתכלת בעיניים עגולות וירוקות אל אותו בחורה שגנבה את צומת ליבי.

 

ואז,לא הייתי הכי חדה בגלל הכדורים האיומים שדחפו לי, קלונקס אחרי קלונקס.

ותרופות הרדמה של סוסים, באחת מהפסקות פשוט באתי אליה ורקדתי על ברכייה, לא היה לי אכפת מאנשי הצוות או מהרופאים רק להיות קרובה אליה במקום מסוים.

ואז שהיא יצאה למחלקה הפתוחה,,ליבי נשבר אך לא נתתי לעצמי להישבר, המוח חזר למקום.

ואני מעורערת ולבד, אני זוכרת שניסיתי לברוח אלייה מהמחלקה הסגורה, ואני צועקת את השם שלה.

שמו עליי כותונת משוגעים,וזריקת הרגעה בטוסיק והביאו אותי לחדרי במחלקה כדי להירגע. 

ואני, אני נכנסת למוד של סכלה נפשית, ובוכה. 

מה רציתי עד כדי כך להיות קרובה לאותו אישה שנתנה לי ביטחון ברמות מטורפות,ואהבה מרגיעה שגבר לא יכל לתת.

מאז, השתחררתי,הושכלתי ואני והיא קבענו להיפגש אחרי כל הדרמות של בית החולים תל השומר, 

וכאן נסעתי אלייה ברכבת עד כפר איזון, היא עשתה את התוכנית 12 צעדים. 

ועוד כחודש היא השתחררה, ששתינו השתחררנו היה לנו רגעי בכי על כל מה שעברנו ותהינו,שעכשיו אין מי שיעצור אותי או אותה

רצתי אלייה בחיבוק בין ידייה, ואני נשברת לרסיסים 

תוך כדי שאני בוכה מהתרגשות, היא לוקחת אותי לכיוון החוף ואני מסתכלת על הגלים שנשברים במזח, 

כמו על המשבר הזה, שככה שאנחנו בחוץ זה כמו גל שנשבר, בלי שעות ,בלי קריאת לסיגריות,בלי תרופות. 

רק אהבה שלי ושלה הייתה שם, מול הים, מול השקט,

אני מצחקקת שאני כותבת את זה, תוך כדי אני נזכרת בקופסאת העץ מלאת הצדפים שהיא הביאה לי, כי זה היה מרגיע אותי.

קופסא מעץ,מלאת צדפים בכל מיני צבעים וצורות , 

אני זוכרת שצחקתי איתה על צדף ג'ינגי.

ואנחנו צוחקות ובוכות על כל הדרך שעברנו,

ואני נזכרת בך עכשיו,ולא מתרחטת על אף שנייה.

ומאז וממך,יצאתי עם גברים כל מיני, יפים,פחות יפים,מכוערים,סתומים,

אבל אף גבר עד היום לא נתן לי את השקט שאת נתת לי להרגיש,או לקבל.

משו שגברים בחיים לא יצליחו להבין,על אהבת נשים.

 

 

או לפחות האהבה הישנה הזאת,ביני לבינך. 

 

 

לפני 4 שנים. 3 ביולי 2020 בשעה 19:40

הן מתעפפות להן,בצבעי הקשת המסנוורים.

והכל חשוך מסביב, צבעים בוהקים בחשכה מוחלטת.

הן עפות בכל החדר החשוך ,ואני מסתכלת בנחרצות איתנה

על הצבעים והיופי ,והמחשבה היחידה שמתרוצצת בראשי,

היא להסתכל על היופי המרהיב שמסביב,זה מזכיר לי,

הצבעים,הריחות,הצלילים. 

שגם במורד הכי חשוך וקר,ואפל -יש תיקווה 

כמו הגחליליות הצבעוניות, המסנוורת המעופפות להן בכל קצוות החדר,

היופי שבאפלה,ובאפלה שביופי.

והחדר שלי כיער,נוטף חושים,סינוור תשוקות

בחשכה מוחלטת, במבוכי נפשי מסתגרים ומתפרצים,כמו הרוח שעל העצים המרקדים

והידיים שלי מחבקות סביבי בתשוקה,היא עושה אהבה עם עצמה.

אהבה בלב שלה, והגחליליות סביב סביב והיער מואר באור וצבעים.

ואני מקשיבה לקולות מרהיבים של הטבע סביבי,

והרעש,לא איחר לבוא במחשבות,אני המרכז,והחדר הוא התכלית.

חדרי החשוך המלא אורות,צבעונים ומסחררים.

וכל האנשים שבאו לראות,בסופו של דבר רואים,

רוצים את הגחליליות,והגחליליות בורחות  להן-כמו הציפיות הרבות שהיו לי מאנשים סביב סביב.

אבל חזקות,ואיתנות,ומתרוצצות מאחורי במסווה צבעוני,ואני חזקה יותר.

פותחת במזמורים באפלה, כשירת בת ים הקטנה 

אני מתעופפת בין מחשבה למחשבה.

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 28 ביוני 2020 בשעה 18:10

במוח גלי מחשבה ,רגעי אקשן והתלכלכויות.

במוח יש גבולות וללב יש חששות, 

שהגוף מזיע וחדור מוטיבציה,ככה בין עננה להליכה חזרה לאדמה

אני בינכם,בין אנשי הרחוב לעולם משלי.

מחשבות רבות ברגע נשימה של חשיבה מהופנטת מהלב ובחזרה.

המוח עונה והלב לפעמים משתקק,בהדממה.

היכן עוד סיבות לעקוף את המסכות של הסביבה? 

ועוד כוס יין ללילה ללא בילבול וחשיבה,

נכנסת לעוד השתתקות ומלטפת את שפתיי

בין לבין הטעם החזק של היין,והלב השיכור מרקד לו לבנתיים

הנה אני בין טיפות הגשם של ינואר,בגשם מסתכלת סביב ,

ועונה לעצמי בדמעות על הלחיים,ותשוקה מעוצמת וגדלה.

שהאיזון היה בבילבול לפני הבנה, והנה אני עכשיו חזקה ואיתנה

לעוד שבוע,של חיפושי הלב והחשיבה.

משתוקקת לחיוך בתחילת הבוקר עם הציוץ הציפורים באור העולה,

וחיבוק מעצמי ללילה מלא הפנמות ותשוקות,

ללכת עם האהבה מול עצמך, לתת לעצמך להוביל לדרך מלאת מוטיבציה והצלחה.

השפתיים האדומות מטעם היין,והשכרון חושים מופיע.. 

הציחקוק והעינטוז לפתע מופיעים,ואני מול המצלמה ,מסבירה פנים.

 

מסתכלת בעצמי, ומחייכת אבל נרתעת, אני אוכיח קודם כל לעצמי

שאני מוצלחת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שיר תחילת שבוע-

November Rain