* * *
ניסיתי לצלם משהו סוטה, אבל אף זוויות לא החמיאה לי היום. לחילופין, הבאתי לכם סטיות מהעבר בו היה בסדר לבטא את קופידון כפעוט מגודל עם כנפיים ואת נפש כאישה בוגרת המתחרמנת מרוך שפתיו.
Eros and Psyche
Richard Dadd
Date:1844
אי שם במאה השניה לספירה, כתב אחד בשם לוציוס אפוליוס את "The Golden Ass" (-חמור הזהב) הרומן היחיד שנשמר בשלמותו מאותה התקופה. בין כל הסיפורים נמצא גם סיפור המיתולוגי של "פסיכה ואמור", אגדת אהבה של נפש וקופידון.
נפש, ששמה גם נשמה / פסיכה (אם תהיתם למקורות המושג פסיכולוגיה) הייתה במיתולוגיה היוונית בת תמותה יפייפיה, טהורה, מחקבת עצים ואחת מבין שלוש אחיות של מלך ומלכה. יופיה היה כה מסנוור ובתולי כי בני העיר החלו לנטוש את מקדשה של ונוס האלילה ולסגוד לפסיכה האומללה והבודדה, אשר לא ידעה אהבת-איש מעולם והייתה מיואשת מכך שהכול הביט רק בחזותה הנעימה ולא רואה פרט מעבר לכך. ונוס, בקנאה זועמת דרשה מקופידון - "בני היקר, תעניש את היופי המגוחך הזה ותעניק לאימך נקמה מתוקה" וזאת ע"י כך שיגרום לפסיכה להתאהב בגברים בזויים ואלו יתייחסו אליה רע. קופידון השובב, אשר במקום לעזור במזימת אימו התגנב להציץ באיזה יופי מדובר, התקרב אל הנשמה בשינתה ובטעות נגע בה עם חיצו. בבהלה הוא מיהר לברוח אך נדקר מנשקו בעצמו, חץ הקופידון הידוע. באותה העת חזה האורקל של אפולו לאביה של פסיכה כי היא תתחתן עם מפלצת הלהבות אשר לא האלים ולא בני התמותה יכולים לעמוד בפניה. האב המודאג הלך על העצה של אפולו והורה לבתו לעלות לפסגת הר ושם, מפלצת תבוא לטרוף אותה, כי זה כמובן סוף טוב לכולם. מאוהב עד כלות בעלמה הבתולה, בא להצילה מהצוק הקופידון ונשא אותה בשינתה אל מבצרו להגן עליה שם מפני אימו. פסיכה התעוררה בארמון מרהיב בו משרתים בלתי נראים דואגים לכל צרכיה ביום ובליל, מאהב חסר פנים מבקר את מיטתה. הוא דורש כי לא תדע את זהותו, וכך עם רדת החשיכה היו מתעלסים עצומי עיניים עד שנפש התעברה, ברחם אשר נמצא מתחת ללב שלה.
פסיכה הזמינה את אחיותיה לארמון, בניגוד להוראתו של המאהב העלמוני והן, בקינאה לחייה המפוארים שיכנעו את נפש כי זו מפלצת שחטפה אותה ולכן היא מעולם לא ראתה את פניו של הדון חואן המסתורי. פסיכה השתכנעה ולקחה על עצמה לבדוק בלילה מי זה שבא לבעול אותה בעילום שם. מאובזרת בנר היא התגנבה למיטתו וכאשר גילתה שזהו קופידון בכבודו נבהלה והפילה עליו את הנר. קיופיד הפצוע רעם, שבור אמונים גירש אותה מארמונו.
פסיכה, מאוהבת ונגוסת אשמה הלכה אל ונוס, האחת שרצתה במותה- והתחננה בפניה שתעזור לה לחזור לזרועותיו של ארוס (קופידון) המאהב שלה. ונוס ניצלה את ההזדמנות לנקום בעלמה אשר חטאה ביופיה ונתנה לה ארבע משימות בלתי ניתנות לביצוע. נפש, המסורה הסכימה לקבל עליה את כולן. אחת מהן הייתה למיין ערמה גדולת מימדים של דגנים (בכך סייעו לה עכברים שריחמו עליה) ובאחרת היה עליה לרדת לשאול ולבקש מאלה פרוזרפינה חלק מיופיה, ובמשימה זו פסיכה נכשלה. ונוס הוראתה להמית את פסיכה מאחר וכשלה באשר היה עליה לבצע אך בזמן הנכון, התעורר קופידון מכעסו, החלים את פצעיו ושב שנית להציל את פסיכה מגורל אכזר. הוא נשא אותה על כנפיו לאולימפוס וזעק בפני האלים הגדולים כי יעניקו לה חיי אלמוות, והיא תיהיה לו לכלתו ואם לילדיו. האלים נימוגו לסיפור המרגש והחליטו לחרוג מהכללים ולאפשר סוף טוב לאגדה מיתולוגית. אף יתרה מכך, סוף טוב לאהבה בין אל ואדם. פסיכה וארוס, נפש ואמור, הולידו בליל כלולתם את ההנאה והעונג.
ניתן להסיק כמה דברים מהסיפור:
1- מישהו תירץ בעילת בתולה בלילה, בלי שתדע את זהות החודר בכך שטען כי זה יביא בסוף לעונג, או משהו הזוי אחר של פסיכולוגיה זכרית מימיי הביניים.
2- כמה פסיכולוגים מהעבר טענו שזהו מסלול שצריכה לעבור אישה כאשר מקבלת עליה את אהבתה, בקבלתה את הגבר שלה עליה- קודם תעבור תהליך רוחני לקבלת המפלצת שבו.
3- נשמה ואהבה יחד, יוצרים אור.
יום נצנצים.
