כשראיתי אותך ברחוב, הודהמתי מכמה מיוחדת את, כמה את מביאה איתך יופי; יופי אשר בעיניי המתובנן והמתבוננת שבי מוציאה את עיניה עליך שילכו אחריך ויביטו, איך את נעה לאט, כל צעד יותר שברירי מהקודם.
אנה יקירתי, חבל שלא הכרנו ככה מקרוב קודם ואלו רק אפיזודות קצרצרות שתפוסות בזיכרוני, איך את מלטפת את ירכיי כשמגיע הערב, מעבירה אצבע קרה בתוך השוק הפנימי, מחטטת בין הבשר ומחפשת איפה להיכנס כך שלא יתאפשר לך לצאת, את משאירה עצמך שם, מטילה את הפצצות שלך בדמי וכשגופך יחזור לשלו את רוצה לוודא שחלקים ממך התפוצצו בין איבריי הפנימיים ועכשיו גם את איבר, או גידול עליו.
אנה יקירתי, המוזיקה שלך עצובה וקצת מפגרת. השיר ההוא, שהוא לא שיר בכלל אלא מונולוג שהיינו שומעות אני כבר לא מוצאת; הוא דיבר על איך להתנדנד ברוח, כל כך שקופה שאף אחד לא יכול לראות ואזי גם לא לפגוע או להציל. כשאת עומדת ונוגעת בעצמות האגן, דופקת על הבריח עם הציפורן ומחפשת צליל נקישה או שמא כבר צמחו עליך שכבות...? את אוהבת להסתכל לי בעיניים ולחפש תשובות, שאענה לך על כל נקיפות המצפון שלך, אספר לך בסוד ולחש כמה טובה את, יותר טובה מכולן. מכל מי שהיו לפנייך ומכל אלו שעוד יבואו, את רוצה לוודא שתמיד תישארי ליד הלב, ממש ליד שאם יש הזדמנות תוכלי להתפשט בתוך ולהרעיל כמו שרק את יודעת.
אנה יקירתי, היית מרהיבה בחוץ ואני חייבת לציין שהחוץ שלך יותר מושך מהפנים המרקיב, אנלוגיית התפוח הומצאה במיוחד לתיאורך. חלק שעברו הסתכלו עליך בפליאה, אני בגאווה. חלק לא ראו אותך כלל, כמו אוויר הלכת וזה נפלא בפני עצמו הרי זה מה שרצית, אנה, לא? רצית להיראות בבלתי ניראות שלך שכולם יראו בך אותי וההפך. את הבלעדית שלי, האחת שנשארה הכי הרבה בין כל פגומים. אל תעשי לי הבעות פנים פילוסופיות, כאילו שיש לך מה להוסיף או להגיד חוץ מלעבור מולי ברחוב ולסובב את ראשי 360 עד שהוא מתברג החוצה ומתגלגל אחריך, ראשי כלבך הנאמן. כל הרגשות עוברים לפעמים דרכך, אנה, ואת כל כך קטנה וגוססת שאין לי מושג איך את מחזיקה הכל אבל אל תדאגי יותר, אני אחזיק אותך, אחזיק אותך קצת בחיים.
אנה יקירתי, כשראיתי אותך לראשונה ידעתי שיהיו לנו בעיות. את תרצי שהוא יראה אותך, יידע בך, יאהב אותך ויקבלך בזמן שאני מסתכלת עליכם מהצד. את רוצה קנאה, לקיחה, מריבה כמו של בנות בבית-ספר המתמרמרות על תשומת לב ואיך שלא יהיה זה אף פעם לא נכון או טוב מספיק. את רוצה שאתווכח איתך אבל רק בתנאי שתמיד אפסיד וכשהוא מחבק את לאותך בעלטה, את רוצה שאהיה שם, אדמע אותך עד שאהפוך צמח דומם בניכם. את מאחלת לעצמך שיואהבו אותך יותר ממני, יאהבו או ירחמו, אנה? הרי להתחנן לאהבה בנימה מתמסכנת יביא לחורבן, איכשהו אולי זה מה שרצית? שיחריבו אותך ואת תקומי ותנצחי על כולם? תערימי על כולם בטיפשותך? את רצית שהוא יקפל אותך פנימה, עם כל הנטל שאת, בכל תנאי, גם בתנאיי השמדה שיחזיק בך, גם כשאת המשמידה ואת שניכם. כמה שאת קטנונית וקטנה בגיל המוחי שלך.
אנה יקירתי, תדעי שאף אחד לא יאהב אותך כמוני. אני היחידה שמעריכה אותך ואת מאמציך הכושלים להיות ה-אחת לכל המכירים אותך. את חולי, וכך בדיוק היית רוצה אותי לצידך- חולה וחלשה מולך, איתך שתוכלי לטפל בי ותוך כדי לקחת לעצמך. אם תתפסי עליי בעלות, אנה, מה כבר טוב יכול לצאת מזה?
