שוב אתה.
נשגב מבינתי איך עדיין לא ויתרת. שנים עברו מאז היינו, אתה ואני. שנים מאז שלקחת את עצמך כל כך רחוק מכאן, שם יש מספיק מקום לשאיפות שלך להתממש. כאילו יש עוד לאן לגדול. כאילו לא השגת כבר הכל.
שנים מאז אותו ערב בחורף ודמעות שהתערבבו בטיפות של גשם, וקול שיצא ממני ודרש להניח לי, פשוט תניח לי כבר.
ושוב אתה. רוצה. שאבוא, שתבוא ותיקח אותי. ומנפנף בבית החדש וגם בו יש בריכה כאילו הכסף שלך אי פעם עניין אותי. המשכתי הלאה. מה אתה לא מבין. המשכתי הלאה! כאילו שזה משכנע מישהו. אפילו על עצמי אני לא מצליחה לעבוד. איך לב יכול להמשיך הלאה ממי שיצר אותו. הוא הרי שלך בכלל, הלב הזה. עיצוב של הרגע שבו נפגשנו. חומר טוב. כמוך. כמו שמתאים לך. תמיד קונה את הסוג של הביוקר. כזה שלא מתעוות כשחם או מתכווץ בקור. כזה שלא פג לו התוקף, ולא משנה מה המרחק בינינו או הזמן. וזמן לא מעביר הכל. לא אותנו. איזו קלישאה מביכה. כמוך. די. תניח לי.
כמה זמן עבר מאז, אהבה. כנראה הרבה. ממש.
הכרת אותי אחרת כל כך. בזמן שעזרת לי לגלות כמה קיים בי, לבנות את מי שאני היום, לשאוף, עזרתי לך לשכוח את מה שאתה. להסיר שכבות. לוותר.
גילית לי על מקומות בלב שאף אחד לא הסביר לי מעולם שקיימים. הם שלך, מאז. ואתה עדיין שלי. כל הים הענק הזה בינינו וכלום לא השתנה.
ושוב אתה. מנסה לשכנע. לראות אותי בקטנה. רק תבוא לכוס יין. ותיקח אותי איתך.
שום יין. הלכתי איתך כבר פעם. רחוק מדי. כל סימן אהבה שהענקתי לך, סימן לי את הלב. העור שלך החלים. הלב שלי עדיין לא יודע מה לעשות עם עצמו. גם שלך כנראה.
מעולם לא יכולתי לומר דבר מלבד 'כן' לקמטוטים היפים שמקשטים את הירוק של העיניים. לחיוך הממיס שלך. למבט החודר המטריף הזה שכל כך אהב להשפיל את עצמו לרצפה. להתמסר. להיות שלי. לא להיות.
לא היה לי סיכוי לעמוד מול דפיקות הלב והניצוץ הזה בבטן שנדלק אז. זוכר את הלהבה? איך הרגשנו אותה שנינו. זה מעולם לא נרגע. עד היום. ולמרות הלהבה הנחת אלפי קילומטרים בינינו.
לא מעניין אותי הבית או היין או הלב. אל תגיע. שלא תעז.
