אני תמיד אומר, שזמן הוא לא מדד איכותי לטיב של מערכת יחסים. יש הכרויות ארוכות של שנים שבהן לא מצליחים אפילו לגרד את פני השטח, ומאידך הכרויות קצרות שבהן מגיעים לעומקים אדירים ונדירים.
ואנחנו? בסך הכל שלושה חודשים אנחנו מכירים. ומתוך החודשים הבודדים הללו, הזמן שלנו יחד יכול היה להימדד בשעות. אלא שבמפגש האחרון שלנו, השעות שהייתי איתך, בתוכך, התכנסו לתוך דקות של בכי. והדקות של הבכי הצטמצמו לשניות של נשיקות אחרונות. והשניות של הנשיקות האחרונות הצטמקו למאית שניה - שבה באופן בלתי צפוי ובלתי רצוי - סגרתי את דלת חדרך בפעם האחרונה.
אני חושב עלייך ומתמלא עצב ושמחה. על הבנאדם המדהים שאת, השקט החודר שלך, ההתמסרות המיוחדת שלך. על מי שהפכת להיות בחיים שלי בזמן כה קצר. האמון הנפלא שבנינו יחד. על המסע המשמעותי שעברנו וכל אותן הפעמים הראשונות שחלקת איתי, ושאני זכיתי לתת לך. על מה שגילית עלייך - דרכי, ומה שאני גיליתי - בזכותך.
ובעיקר על הלב הענק שלך, שפתחת בפני לאט לאט, ואני התקרבתי והתקרבתי, והתמלאתי לבסוף באש היוקדת שבוערת בך, ממנה נשרפנו שנינו.
אני חושב עלייך ומתמלא שמחה ועצב. על מה שעוד יכולנו להשיג ולא נפל בחלקנו. על העומקים אליהם יכולנו לצלול והחוויות שיכולנו לחוות ולשמור לתמיד. על הסיפור שלנו - שמרגיש לי עכשיו - נקטע באמצע ומעולם לא הסתיים.
איך נמדוד את הקשר שלנו? שלושה חודשים שמתכנסים לשעות, לדקות, לשניות, ולמאית שניה בודדה - ואני לא מצטער אף על רגע אחד מהרגעים שהיו לי איתך.
שלך.