דוֹהָה

לא קרה (עדיין)

.

.

.

כל היום רק קשקשתי איתך על דברים מפגרים ועל כמה שנמאס לי מהעבודה שלי ושאני לא מסוגלת יותר עם זה שהבוס שלי מתעלם ממני.

תמיד הייתי כזו, קשקשנית.

אתה לעומת זאת, שומר היום על מענה אסטרטגי. עונה תשובות מדוייקות בלבד, לא יותר ולא פחות.

אני שמה לב לכל שינוי בתקשורת וטון אבל מניחה שזה פשוט יום עמוס בעבודה, שמחה שניפגש בערב ואוכל אז לשאול אם קרה משהו.

אני מגיעה הביתה ונכנסת למקלחת, נותנת למים הפושרים להרגיע את השרירים ולשחרר את הלחץ של היום הזה. אני מסתבנת עם הסבון האהוב עליי לאחרונה, איזה ריח מתקתק ונורא בנאלי שעושה לי טוב בנפש. 

מלאכת הגילוח החלה, אין הרבה. הלייזר עשה את שלו והכוס כבר די חלק ונעים. טוב הוא באמת תמיד רך ונעים. אני ממששת אותו לעוד כמה שניות לוודא שהוא חלק ושאין משהו שפספסתי ועוברת לרגליים, טוסיק, שחי. סיימתי. 

אני נעמדת מחוץ למקלחת כמה שניות ומתמסרת למגבת, כמה רגעים של נשימות. וזהו, להתחיל להתארגן.

מזדיינים היום.

אני מורחת קרם לחות מעורבב בשמן Hemp על כל הגוף, משפריצה קצת בושם באזורים אסטרטגיים, מורחת סרום, קרם לחות ופריימר על הפנים ונותנת להם להיספג בזמן שאני בוחרת מה ללבוש.

החלטתי על משהו פשוט, תחתוני תחרה שחורים, אבל מיוחדים כאלה בגזרה גבוהה עם דוגמא מיוחדת, חצאית שחורה קצרצרה, חולצה בצבע ירקרק חושפת כתפיים ובלי חזיה. אה, וסנדלים. פשוט.

אני בוחרת באיפור קליל שאני יודעת שגם ככה לא יחזיק מעמד, ויוצאת.

הווייז אומר 52 דקות, אני שולחת לו קישור לנסיעה שלי ויוצאת.

אני רגועה, שמחה שאפגוש אותו.

°°°

כשהגעתי אליו לא כל האורות היו דלוקים, זה היה לי ממש מוזר כי אני בד"כ זו שמעדיפה תאורה חלקית והוא ממש מעצבן ומתעקש על תאורה מלאה. אבל הוא זה שמחליט. 

הוא מחכה לי בישיבה נינוחה על הספה ואני מרגישה שמשהו קצת שונה, אני באה להגיד היי אבל לפני שאני מספיקה הוא אומר לי לרדת לברכיים ולהרכין ראש.

אני מופתעת.

אני עושה את זה למרות שלא נוח לי עם הסנדלים ויש לי פיפי ולא קיבלתי חיבוק ואני לא מבינה מה קורה פה. אבל אני מבצעת כי כשאני לידו אין לי שליטה במוח שלי והכוס שלי נרטב מהר ברמה מביכה ואני עושה מה שהוא אומר.

הוא לא זז.

הנשימה שלי מואצת.

הוא מתרומם, ניגש אליי, מרים לי את הראש מהסנטר ונותן לי סטירה שמזעזעת אותי ומעלה לי דמעות. 

"קומי"

אני לא מצליחה לרגע והוא מושך אותי מהשיער לעמידה ומשם לחיבוק ארוך והקול שלו חוזר להיות רגיל. החיבוק נגמר, הוא מחייך אליי ואומר לי שלום. 

אני נשארת בזעזוע כמה שניות ושואלת אם אני יכולה ללכת לעשות פיפי וגם להוריד את הסנדלים.

המשפטים יוצאים לי מבולבל ואני יודעת שהוא יודע שזה האפקט שיש לו עליי. הוא אוהב את זה.

"כמובן". הוא עונה ואז מוסיף "את חוזרת לפה מהשירותים על 6".

אני מהנהנת.

אני יוצאת מהשירותים וזוחלת על 6 ונהיית אדומה וחם לי מרוב מבוכה. 

לכמה רגעים אני פשוט ככה מולו. 

אני שומעת את החיוך שלו, אני שומעת כמה הוא מרוצה.

הוא מתעסק במשהו ואז אומר לי לעמוד, אני לא מתמהמהת הפעם ונעמדת מייד.

הוא שולף את אחד השדיים שלי מהחולצה וצובט את הפטמה ואני מתכווצת מהכאב ומצמידה רגליים כי אני כבר מפחדת לטפטף לו על הרצפה. הוא ממשיך וצובט חזק יותר ויוצאת ממני אנחה והחיוך שנפרש לו על הפרצוף, אין לחיוך הזה מחיר. החיוך הזה נפלא.

ואז אני רואה מה הוא הוציא מהתיק, חבלים. אני מאוהבת בתחושה של להיות קשורה, זו תחושה מנחמת וחסרת אונים בצורה הכי טובה שיש. 

הוא לא מסדר לי את החולצה ולא מפשיט אותי, הוא משאיר אותי ככה ומתחיל לקשור, אני לא מעזה לדבר. הוא כ"כ נחוש וזה מפחיד ומחרמן נורא.

הידיים שלי נמשכות אחורה כך שהחזה שלי חשוף נורא, החבל עוטף לי את הזרועות. כפות הידיים מתנועעות מידי פעם באיזו פנטזיה תלושה שהן משוחררות. הוא מוריד לי את החצאית ואז הוא מוסיף קשירה שמצמידה לי את הרגליים אחת לשניה כך שאני קצת כמו מומיה. 

הוא לוקח את הזמן, עושה הכל בדיוק ומתחיל מחדש במקומות שיצאו לא טוב. אני משתדלת להיות הכי טובה ולא להפריע (אם אפשר בכלל בסיטואציה הזו).

חשבתי שסיימנו, שכאן הוא יתחיל לבצע את זממו. אבל אז הוא העביר חבל סביב האגן שהתחבר לקשירה של הזרועות וגם לקשירה של הרגליים באזור הירכיים בדיוק באמצע, ואת החבל הזה הוא זרק מעבר לבמבוק שתלוי על התקרה. תהיתי מה עכשיו.

אז הוא התחיל למשוך, קצת ועוד קצת עד שכפות הרגליים שלי התחילו להתרומם בלית ברירה. הוא עצר בדיוק בשלב שבו לא הייתה לי ברירה אלא לאזן את עצמי על קצות האצבעות או להתרומם באוויר עם גב קצת מקומר וטוסיק מובלט. שם הוא קשר את הקשר הסופי.

°°°

אני מחכה כבר כמה דקות ככה, נאבקת בראש שלי ובמחשבות שעוברות שם. אני מנסה לספור את השניות שבהן הוא לא נגע בי, זה מרגיש כמו נצח. הראש שלי לא מצליח להחזיק את הספירה ואני מתחילה מחדש כמה פעמים עד שאני מתייאשת. בינתיים הגוף שלי נאבק בקשירה הלא נוחה, הרגליים שלי מנסות להגיע נמוך יותר אל הקרקע אבל אי אפשר ואז אני נתלית לכמה שניות באוויר.

אני יודעת שהוא יושב מאחוריי ומסתכל, בוחן איך אני מגיבה לסיטואציה החדשה. לחוסר האונים הזה.

אני מרגישה שעוברות עשר, עשרים, שלושים דקות.

אולי בעצם עברו רק חמש.

הוא מתרומם ונעמד מולי, אני מישירה מבט. הוא מחייך את החיוך הזה שאומר שאני יודעת שגם אם לא הייתי קשורה עכשיו לא היה לי סיכוי מולו.

עוברות חמש שניות וכבר יש עליי כיסוי עיניים. שקט.

אני משפילה את הראש, מנסה נואשות להסתתר תחת מעטה השיער. הוא לא מהסס ומייד תופס את השיער וחושף את הצוואר שלי, היד שלו עוטפת אותי בקלות והראש שלי כבר מסוחרר ואני מרגישה שעוד רגע אתמוטט אם הוא לא יחזיק אותי. הוא משחרר לשניה ומייד מניח לי יד על השפתיים והאף ויד שניה על הצוואר. שקט.

אתה שוב מתרחק ממני אבל אני לא יודעת לאן.

אני לא שומעת כלום אבל הפעם אני לא מחכה עשר או עשרים או שלושים דקות או אולי בכלל חמש. כי השוט זנבות מעביר בי גלי כאב מההצלפה המטלטלת שנתת לי. הגוף שלי אוטומטית רוצה להתמוטט אבל הוא לא יכול. אתה ממשיך. אני לא חושבת שהיו שם יותר מחמש הצלפות, אבל הייתי כ"כ לא מוכנה אליהן שכבר הרגשתי שהכיסוי עיניים נרטב מדמעות. כפות הרגליים כבר מזמן לא על הקרקע ואני מכווצת באוויר.

הפלוגר הוא הקלה עצומה ואני מרגישה את הגוף שלי נרפה ביחס לכאב של השוט, אתה מגביר את העוצמה במהירות ועוצר. מייד עובר לקיין השנוא עליי ומתחיל להצליף. הורס את הספייס שהתחיל להיבנות.

אני מוציאה קולות תסכול וכאב בלי שליטה. הקיין לא עוצר והטוסיק שלי בוער. 

"צבע"

לוקח לי שניה להבין מעבר לעננת הכאב.

אני עונה ירוק.

אני שומעת אותך מתקרב ותוך כמה שניות יש לי גאג בפה.

אתה מוסיף חבל וקושר לי את השיער אל הבמבוק ואני מייללת בשקט.

היד שלך שוב על הצוואר שלי, הפעם אתה לא מרחם עליי ואני מרגישה את המוח מתערפל במהירות. הגוף שלי נרפה, אתה משחרר לשניה ומייד חוזר לצוואר בלחץ עדין יותר אבל הפעם עם היד השניה על האף והפה. אני מנסה להיאבק אינסטינקטיבית אבל אין לי איך. 

הראש שלי מעורפל לגמרי.

אתה שואל אותי אם אני רטובה ונראה לי שאני מהנהנת.

נראה לי שהרטיבות נזלה במורד הירכיים שלי בשלב הזה. 

אני מרגישה הצלפות עדינות יותר על הגב העליון ואני כבר מעופפת לגמרי, ההצלפות מתחזקות ונראלי שזה ספאנקר עור עם ניטים פנימיים אבל אני לא מצליחה להתרכז מספיק והוא רק מחזק את ההצלפות ואני נאנחת מעבר לגאג בול אבל כל מה שיוצא זה ריר של חרמנות.

הוא חוזר להצליף בתחת בלי רחמים, כל פעם שהספייס מתחזק הוא דואג לשבור אותו עם כמה הצלפות בלתי אפשריות שמכווצות אותי באוויר.

רמות התסכול שלי כ"כ גבוהות, אבל בו זמנית המוח שלי עיסה מעוכה ממנו וממה שהוא עשה ואני פשוט עומדת שם קשורה ורפויה ומתוסכלת , נתונה לחסדיו.

אני מרגישה שהוא מתעסק עם החבלים ופתאום הגב שלי יורד נמוך יותר והטוסיק מובלט וכפות הרגליים נוגעות בקרקע אבל אני עדיין לא יכולה לזוז.

הוא חונק אותי שוב והספייס מגיע מייד. אני מרגישה שהוא מוריד לי את הגאג וחושבת שעכשיו הוא יתיר אותי. אבל היד שלו נשארת יציבה על הגרון שלי והזין שלו נדחף עמוק פנימה. אני מייד מתחילה למצוץ בדיוק כמו שהוא אוהב. 

טוב, לא בדיוק, מינוס כל מה שאי אפשר לעשות כשכל הגוף קשור. הוא שולט במציצה, חונק אותי מבחוץ פנימה ומידי פעם חוסם גם את האוויר מהאף. הוא מוציא את הזין מהגרון שלי רק כשהוא חושב שלא נשמתי מספיק זמן. וגם אז, אחרי שלקחתי כמה נשימות נואשות אני מנסה למצוא את הזין שלו כמו זונה אבודה בחושך. אני יודעת שהוא נהנה מהמראה הזה. שלי מנסה לגשש אחר הזין שלו עם לשון בחוץ כשאני בקושי יכולה לזוז.

בסוף אני מצליחה להרגיש את קצה הזין ואני מנסה למצוץ, אני נואשת שייתן לי. והוא כאילו מתרחק עוד מילימטר כל רגע. אני מרגישה שאנחנו במשחק בזה דקות ארוכות עד שהוא מתחיל לזיין לי את הפה באגרסיביות ואני מלקקת בשמחה את כל מה שהוא נותן לי.

אתה עוצר, שקט.

אתה מרפרף לי על התחת ואני מתכווצת מכאב, ואז האצבעות שלך מרפרפות על החורים שלי, הם חשופים עכשיו, אחרי שהגב שלי הונמך.

אתה שוב מתעסק בחבלים והפעם אני מרגישה שהתחת שלי קצת מתרומם ושוב אני על קצות האצבעות ונאבקת למצוא איזון.

אתה מתעסק במשהו על השולחן ואז שוב הפלוגר ואני נמסה לתוכו, לא אכפת לי מהקשירה הלא נוחה ומהכאב, אני מעופפת כמו פיה.

אתה עוצר והאצבעות שלך מלטפות את התחת שנפוח וחם מסיבות ברורות, אני מרגישה משהו קר, בגלל שאני כ"כ מעופפת אני בכלל לא מבינה עד שהוא בפנים. הפלאג יהלום! אפילו לא כאב לי! אתה משחק איתו קצת, התחת כ"כ חשוף לפניך במלוא תפארתו, אני גונחת בשקט והכוס שלי מתכווץ. 

אני נוזלת מרוב חרמנות אליך.

אתה מביא שוט ומתחיל להצליף לי בכוס ואני מתחילה לרעוד ולהתקפל באוויר.

"תספרי" אתה אומר לי.

אני מחזיקה את עצמי לא לשאול כמה.

אני מתחילה לספור ואתה מצליף בכוס שלי שמטפטף כבר שעות. אני סופרת ומגיעה ל10 ואתה לא עוצר. גם לא ב20. אני כבר לא מצליחה לספור ואני מכווצת מכאב. 

"למה הפסקת לספור?"

אני בקושי עונה שכואב לי

"חשבתי שזה מה שאת רוצה"

זה מה שאני רוצהההה אני מייללת בחרמנות וחוסר אונים 

"אז תספרי, מההתחלה."

אני נשברת. בטוחה שעכשיו יהיו עוד שלושים או ארבעים הצלפות ולא אעמוד בזה.

יורדות לי דמעות. 

אתה מתעכב כמה שניות ואז מתחיל, אני סופרת בדמעות.

חמש, עשר, אתה עוצר. אני לא מבינה.

°°°

אתה חודר אליי מהר ובבת אחת, עמוק ובלי התראה ואני מתכווצת ובוכה בכי של שחרור טהור. אתה מושך לי את הצוואר ופשוט נשאר בתוכי, עמוק. אני מרגישה את הלחץ של הפלאג עם החיכוך שלך ומתכווצת עליך עוד יותר. 

אתה מושך אותי מהשיער קרוב אליך ולוחש לי "זה מה שרצית?"

אני מהנהנת כאחוזת דיבוק ומתכווצת בלי שליטה 

רועדת עליך 

גונחת בלי הפסקה ולוחשת כן כן כן כן כן כן 

אני נמסה לתוך התחושה ואז אתה מזיין

חזק

ממש חזק

אתה לוקח אותי בדיוק כמו שאתה רוצה 

כמו צעצוע טוב 

הכוס הזה שלך 

אני שלך 

וככה אתה מזיין אותי 

הכל שלך

והראש שלי, שקט.