כבר כמה זמן שאני מנסה לכתוב לפה, יש לי המון ואני לא מצליחה לבטא. לא מולו, לא פה וכמעט לא מול עצמי.
אני מאוד קשה עם עצמי, ברמה כמעט בלתי אפשרית.
אני יודעת שכולן אומרות את זה, אני לא באמת מיוחדת. אבל מאחר וכל אחת חווה את זה מול עצמה, זה תמיד מרגיש שאצלי זה הכי נורא והכי קיצוני ואיך אפשר לחיות ככה.
למה אני תמיד חייבת לעשות הקדמה ארוכה ומעייפת לכל דבר? אלוהים זה בלתי נסבל. אני בלתי נסבלת.
.
חודשים שחלמתי על המסיבה הזו, ידעתי שסוף סוף נצא למסיבה רק שנינו. ועוד בליין שאני הכי אוהבת ומרגישה כו הכי בנוח, הכל היה מתוכנן.
הבגדים תוכננו בקפידה והוזמנו בהתאם, הכל ישב נפלא ויפהפה. הזמנים היו מתוכננים, כל הסופ"ש נהיה יחד. לפני, תוך כדי ואחרי.
הכל תוכנן באופן מדויק ומושלם.
.
הטוב - הוא. כולו. הכל בו תמיד טוב. איך שהוא אסף אותי מהתחנה בהרצליה כי טעיתי ברכבת והגעתי לשם בטעות, איך שהוא נינוח, איך שהוא תמיד יודע לראות כשאני לא בסדר וחושבת יותר מידי, איך הוא גורם לי לחשוב במעורפל וללכת בקו לא ישר. הוא החמיא לי בערב הזה, המון. באמת המון. הוא היה צמוד אליי והשוויץ בי והחמיא לי כשהוא סישן אותי ב3 הזדמנויות שונות. איך שהוא חיבק אותי בלי סוף ולא עזב לי את היד.
הוא הטוב.
הרע - לא הצלחתי להשתחרר. בד"כ כשיוצאים אני באנרגיות שיא, לא מצליחה לנשום ומדברת בלי הפסקה מרוב התרגשות. גם כשכבר הגענו למסיבה, לא הצלחתי לשחרר ולתת לאפקט ש*תמיד* יש לו עליי להשפיע. הייתי מודעת מידי, בחנתי את הסביבה שלי בלי סוף ולא הפסקתי להתנועע. גם אחרי שבאתי והצגתי אותו בפני כל החברים והצוות המוכר, לא שחררתי. במקום להיות בהתלהבות הילדותית והאופיינית לי כ"כ, לא הצלחתי לתת למעמד המרגש שבו סוף סוף הכרתי אותו לכולם להלהיב אותי.
זה היה רע.
המכוער - אני. אני המכוער. משום מה ברגע שהייתי עם השיער והאיפור והלבוש, הסתכלתי במראה וציפיתי לראות איזו יפהפיה סקסית שתעתיק לכולם את הנשימה. אבל כל מה שראיתי זה רק בחורה מגושמת שמשחקת ב"מה אם אהיה יפה". רציתי שהוא ידע שהוא עם הבחורה הכי יפה במסיבה. מה לעשות, גם אני נותנת לנרקיסיזם להשתלט עליי לפעמים. רציתי להפנט אנשים, רציתי להפנט אותו. אבל זה לא היה המצב, כי אני כ"כ רחוקה משם. הרגשתי מודעת לעצמי בקטע מגעיל. גם כשהגענו והמחמאות התחילו לזרום, הרגשתי שכולם משקרים, שמחמיאים לי מתוך רחמים. אז כבר הייתי עמוק בתוך הראש של עצמי והייתי בטוחה שגם הוא מתבאס שאין לו איזו מישהי רזה ויפהפיה שמושכת את כל האורות עליה, כל מה שיש לו זה אותי. הסשנים כמעט הצליחו לשחרר אותי, אבל אז נכנסו לי הרעשים לראש, שאני לא סופגת בכלל כלום ושהקולות שאני משמיעה מביכים ושאני בטח נראית נורא כשאני מתפתלת בכאב. הוא מחבק אותי כל הזמן ומחמיא לי אינסוף על כולי, ואני רק מרגישה נטל. בסוף ביקשתי ללכת והוא מוביל אותי ליציאה. הנסיעה אליו הייתה טעונה, ברקים ורעמים הדהדו מחוץ לרכב ואני בוכה בזמן שהוא מסביר לי ברכות ממה הוא התאכזב. לא ממני, מזה שהייתי בכל מקום מלבד להיות ברגע איתו.
אז כן, אני דפינטלי המכוער. מכל הבחינות.
