enjoy the silence

בא לי לבכות. הבחורה הזו רק מלחיצה אותי יותר.
מה, אני לא יודעת שאין זמן? מה, אני לא יודעת שהמרצה הזו לא עושה את חלקה וממש ממש לא עוזרת לנו לסיים?
אני לא רוצה לסיים?
היא מתלוננת ומתלוננת, ההיא לא בסדר ואיך יכולה ובלה בלה בלה, וכמה פעמים כבר אמרתי לה- אני יודעת!! אני מסכימה איתך, לגמרי! אבל מה הלאה? עד שהיא, החצופה, באה אלי התלונה שהיא לא יכולה לתת לי את התשובות.
מותק.. זה לא שלא אשמח לקבל תשובות, אבל לא ביקשתי ממך תשובות. ביקשתי שנמשיך הלאה ונראה מה כן (!) אפשר לעשות...

אני עצבנית

-----------------------------------------------

אמא שלי רצתה להראות שגם היא מכינה אוכל, וכמעט שרפה את הבית כששכחה את התפוח אדמה והטופו בתנור שעות, מה שאומר, כן כן, שהיא שרפה לי את הטופו!

-----------------------------------------------

כמה שהגבוה המקסים שלי, האיש הכי מתוק בעולם, רצה שאשמח ממתנת היומולדת שלי, פתאום קשה לי. אני לחוצה מידי עכשיו והטיול לוקח 4 ימים קריטיים מהזמן להכנת העבודות, ועוד זמן שבטח אארגן תיק לחורף הקפוא שיש שם..... ואני לא נחמד בעליל.
אל דאגה, הוא לא יודע את זה. ומקווה שלא ידע ושעד שתאריך הטיסה יגיע ארגע קצת...
כבר השלמתי עם הקנסות שאשלם על איחור בהגשת הסמינריונים, אבל זה עדיין לא כיף. זה המון כסף, עוד זמן של לחץ שאני רוצה שירד מעלי, ואני פשוט כנראה לא אוהבת לאחר בדד-ליינים.... כשקובעים משהו, הוא צריך לקרות (כן אני מאלו שמקדימים במקום לאחר לפגישה). ממש OCD....

פתחו איזה מקום חדש, ואנחנו ממש ממש מקווים שישאר פתוח כי הוא חמוד, ויש שם אנשים נחמדים, וגם הבעלים נחמדים, והוא קרוב
אז כדי לעזור להשאיר את המקום עובד, חוץ מלפרסם ולהגיד לאנשים טובים לבוא לשם, הגבוה שלי וידיד שלו הציעו לתקלט אצלם חינם אין כסף לכבוד יום ההולדת חודש. היה ממש ממש כיף.
עכשיו גם רוצים שהם יתקלטו במכון הטכנולוגי באיזו מסיבה שלהם, ממש ממש שמחתי בשבילו
ובמקרה, צלצלו קודם לשאול אם יום חמישי מתאים לו.
אמרתי שילך, גם ככה אני הולכת מהעבודה ללימודים, ואז הביתה כי כמו בכל יום הולדת נשב כולנו, ההורים אחי ואחותי, נשתה משהו חם ועוגה (נראה לי שיום ההולדת שלי זה היחיד שאני לא מכינה עוגה...ולא כי אני רוצה שיקנו). ואני גם ככה לא רוצה יום הולדת, ובטח אהיה מבואסת ולא נחמדה אז שיתקלט. הוא לא הסכים וקצת צחק עלי... למרות שאמרתי, בטח אם היה מקשיב לי רק הייתי מתבאסת יותר. אבל יודעת שזה כי אני אמרתי.

אבל כל זה לא חשוב, לא כרגע. מה שחשוב זה, שכשיצאנו מהחדר כושר, הוא אמר לי שרצה להפתיע אותי, אבל אי אפשר כי זה דורש תכנון אז יאמר לי עכשיו.

הוא הזמין כרטיסים לסוף שבוע בפראג.

אחרי כמה שניות ששאלתי אם הוא רציני, שלא מצאתי מילים, שהתבלבלתי ועוד, קפצתי עליו כל כך.
הוא הדבר האמיתי.
שאני כותבת את זה זה שונה מאיך שאני חושבת. לא יודעת להסביר..
הוא פשוט...גורם לי להרגיש דברים שלא ידעתי שאפשר.
עוגן למציאות כשאני מדמיינת מציאויות שפוגעות בי
וסמי הרגעה כשהמציאות הזו קשה לי מידי
הוא האדם שאני לא יכולה לדמיין אותי בלעדיו.
הוא מרגיע ומצחיק וגם אם יש משהו שמציק לי אז אני יודעת שאני יכולה להגיד
הוא מקבל אותי כמו שאני ואני אותו
הוא תמיד שם בשבילי
ואני יודעת משהו שלא חשבתי שקיים, שאני רוצה להיות גם בשבילו, שאני יכולה.
ויש לי דמעות.. אני לא בטוחה למה

לא עובר לי. עדיין בלי אנרגיות. כל דבר, גם אם אני יודעת שיש הסבר הגיוני, גם אם אני מסיברה לעצמי שזה לא נורא, כל דבר יכול להוציא ממני דמעות. דמעות שקטות עם עיניים מנותקות, או דמעות שזורמות עם רצון לצאת מתוך הגוף.

היה תורו להגיד לחיים, לא תמיד אנחנו זוכרים, תלוי באווירה. הפעם הייתה אווירה
והיו לו המון:
לחיי חיים מחוץ לבית
לחיי יום ההולדת שמתקרב
לחיי השנה שלנו יחד
ולחיי יותר זמן פנוי

יום ההולדת שמתקרב, גם הוא גורם לי לרצות לבכות.

שנה יחד זה המון.

זמן פנוי חסר, קשה שבשלושה ימים מלאים ישנתי איתו שש שעות. הוא הגיע כשכבר ישנתי ואני הלכתי כשעוד ישן.

וחיים מחוץ לבית...
לא רע לי, אבל אני כל כך רוצה בית משלי. אני גם ככה מנקה ומבשלת לפעמים.
מקום שאוכל לעשות הכל בלי לחשוב מה יגידו, ואני תמיד חושבת מה יגידו, גם סתם.
לאכול, ללבוש, להרעיש, להשתתק, לתפור, להתלבש (או לא)...בלי להסתכל מעבר לכתף. בלי לחשוב על תגובות.

אמרתי לו שאני לא יודעת איך הוא סובל אותי ככה. עם המצברוח הזה שיש לי לאחרונה.
הוא אמר שזה כי הוא אוהב אותי. אבל זה לא מגיע לו, מגיע לו סיי שמחה וקופצנית.
הגיע זמן, שנאמר את זה. אחרי שנה. שנה שטוב. שנה שלא נמאס הוא חוזר על המילים שאמרתי פעם.

הוא חיכה לי היום כשהגעתי מהעבודה, הופתעתי הפעם כי ממש לא חשבתי לקוות. כן קיוויתי אבל הסברתי לעצמי שזה לא יקרה כדי לא להתאכזב. יש לזה השפעה כל כך לא טובה עלי שאני לימדתי את עצמי כבר לא לקוות, כי אני לא מצליחה להתמודד.
משהו דפוק בראש שלי. משהו לא מסודר שם.
וזה לא עובר לי. זה פשוט נפל עלי בלי שיכולתי להתכונן ולנסות להמנע.

לא מספיק בהדרגה. בבום אחד. או בכמה בומים יותר נכון.
כל פעם יותר גרוע. הפנים רטובות מלוחות והגוף סוחט את הדמעות האחרונות שיש לו לפני שמתייבש לגמרי.
לא יודעת
חופרת בחיפוש סיבות אבל לא יודעת מה אמיתי ומה לא.
תעזוב, תוותר עלי אולי. תברח מהר.
בורחת מהמבט. לא יכולה להסתכל, מתנתקת.
עד שמצליחה לחזור
תסתכלי על מה יש יש ולא מה אין.
אבל זה לא ככה בכלל, אני לא רואה מה אין- אני רואה על מה אני לא מוכנה לוותר.
וכמעט ואין כאלו
עליך.
אולי הניתוק כדי שאתה תוותר קודם, כי על הכל אני יכולה לוותר.
להרים ידיים וללכת.
חוץ ממך.
אתה אומר שאתה לא מוותר בקלות, שכבר ראיתי את זה.
ואני רק בוכה עוד.
חיים בלי מטרה, בלי לדעת איפה יהיה לי טוב, זו טעות.
ללכת לישון ולגלות שהכל חלום, ללכת לישון ולא לקום, לחלום שאני דואה לתהום חשוכה ולא לראות את הסוף.

הוא שאל אתמול אם לבוא לישון איתי אחרי שיחזור מלא זוכרת איפה, אבל אמרתי לו שלא חייב כי אני קמה ב7 בבוקר.
ובאמת לא חייב, בלי מצפון של אתה-אמור-להבין-בעצמך-ואם-לא-אז-אני-לא-אומרת. אז הוא אמר שמחר בחלון הענקי שיש לו בלימודים נלך לאכול צהריים (כמובן שהוא לא חזר ללימודים אחרי הצהריים).
היום יצאתי מהעבודה, וקצת קיוויתי, לא יותר מידי (יש פה בבלוג מוטיב חוזר- בכדי לא להתאכזב) שאם הוא לא התקשר עדיין הוא יהיה כבר בבית.
אבל הרגעתי את עצמי.
וכשהגעתי לפינת הרחוב שלי ראיתי את האוטו!!
היה לי חיוך מ-טו-רף במשך מאה מטרים עד לדלת ומשהו מאוד פסיכי בעיניים כשראיתי אותו!!!

סיפרתי לו את כל מה שעבר עלי אותו יום, וגם על זה שחשבתי בדיוק, שהוא רשת הבטחון שלי. אי של שקט שאני יכולה לאחוז בו, להניח את הראש על החזה שלו ולהניח הכל בצד.
בלי תלות, בלי חוסר בטחון ובלי הרגשה שהיתה לי פעם, של להסתפק במה שיש כי יותר טוב מזה לא אשיג. הפעם, אני מרגישה שזה מעולה. שהוא כל מה שאני צריכה, שהוא יכול לתת לי המון מבחינת נפשית, והמון מבחינת ידע, שאפשר לדבר על שטויות ואפשר לדבר רציני, שאפשר לפתור תשחצים ושאפשר לשתות בירה ולאכול אדממה. שהוא יעשה לי מסג' ואני אתפור לו כפתור או אכין עוגות. קשרים זה בעצם סוג של עסק קטן. קח ותן. ואני מרגישה שיש לו מה לתת לי, ושאני רוצה לתת לו.

אתמול, לא זוכרת למה, הוא דיבר שטויות, או שפשוט לא הפסיק לנשוך אותי, אז אמרתי שבסוף אשים לו בפה את הכדור הזה הרך שלוחצים כדי להוציא עצבים (שלא להיות בוטה ולומר גאג). אז הוא החזיר לי בניסיונות שונים שבאו לבדוק איך פחות נוח לי ויוצאות ממני פחות הברות שנשמעות מצחיק. כלי המחקר היה כף היד שלו בוריאציות שונות ותנוחות גוף בלי אפשריות שלי.
אחרי שנמאס לו מהצעצוע הוא השאיר אותי עם הפנים במיטה ואני ילדה טובה אז לא קמתי, וחזר עם האזיקים שהוא אוהב. וגם אני. אחרי עוד קצת משחקים הביא גם סרט שיער שאני שומרת למרות שהשיער שלי קצר נורא כבר המון זמן, רק מהסיבות האלו. עזר לי לעמוד.. והשאיר אותי באמצע החדר בלי לעשות כלום חוץ ממידי פעם להעיר לי שאעמוד זקוף.
הוא מתפתח לו,מאפשר לעצמו, ואני מאמינה שלא רק בגללי כי אם זה לא היה שם, אז זה לא. אבל זה שם, והוא לאט לאט מוצא את הדרכים המתאימות. משאיר אותי חסרת אונים ובציפיה. ואני רק רוצה עוד.
הוא אפילו היה מתחשב וכשהוריד אותי על 4 כדי לזיין אותי שם לי את הכרית הענקית שמספיק גדולה לברכיים ולראש שלי.

===================================================

היום כשדיברנו על האם אעבוד בחנוכה או לא, אני חשבתי על לא לעבוד כדי לסיים את העבודות הגשה ואולי כן לעבוד כי זה יותר כסף. הוא הציע שלא. אני לא חושבת שהיה קשר לעבודות ההגשה שלי כי הוא לא הסביר ורק אמר לא, וכי הוא דבק בדעתו גם כשהסברתי שגם ככה לא כל היום אלמד אז מה אכפת לי לעבוד כמה שעות ביום. אבל אולי אני סתם מדמיינת. לא רוצה לפתח תקוות ולהתאכזב. אודיע לכם אם יהיה משהו מעניין בחנוכה.

ללכת לעבודה
להכין את כל התכניות לעבודה
ללכת לקורס עיצוב
לתפור
להכין עבודות הגשה
לשמור על קשר עם חברות
לקום בבוקר
כלום

לא בא לי פשוט כלום.
החוסר חשק הזה לא עובר לי....

מבולגן לי נורא. אני יודעת שיש הרבה דברים שצריך לעשות אבל כשאני סוף סוף יושבת לעשות משהו
אני הולכת לאיבוד ואין לי כח וחשק וסבלנות
חשק זה הכי בעיה
ניסיתי לא מעט פעמים להכין רשימה, אבל אז אני הולכת לאיבוד בתוך הרשימה. או אפילו שוכחת לכתוב בה.
ואני עכשיו רק רוצה חיבוק
וקצת הפגנת אינטליגנציה רגשית, בלי שאסביר כלום. אבל שחס וחלילה לא אתן רושם של לוקחת כמובן מאליו.

אה והיום בדרך הביתה ראיתי ש-10 דקות מהבית שלי בונים "מקווה טהרה לנשים"
מזל, יהיה לי קל"ב כשאצטרך לטהר את עצמי מטומאתי החודשית
ובכלל, אני לא סובלת לגעת במשטחים רטובים. כל אחד והפרעתו הוא. זה אומר לגעת בקיר של האמבטיה, בריכה, דברים שצפים בים, ג'קוזי.... אז נגיד ומתישהו, טוב סביר להניח שמתישהו אפילו פחדנית שכמוני תתחתן (לא רואה את עצמי עם שמלה לבנה...) ואז, איך נכנסים למקווה?! מ-ז-ע-ז-ע!! וזה עוד בלי נעליים ובלי בגדים!! זוהמה. טינופת.

תחושת הריקנות של לפני יומולדת מתחילה לה
שונאת מזל טובים מאנשים שלא אכפת
שונאת שבכלל לא זוכרים לומר
מעדיפה להתעלם מהיום הזה רק כדי לא לראות לכמה מעטים באמת אכפת

לא, עדיין לא רע לי. יש דברים אחרים שעושים לי טוב בין כל מה שמעיק עלי.

רציתי ולא רציתי. אולי רק כדי כדי לא להשאר בבית, ורק כדי שהוא יהנה.
פחות ופחות אנרגיות, עד שרק בהיתי, אדישה לחלוטין לכל מה שסביבי, ולא רציתי שנלך רק בגללי. לא אוהבת להחליט ולקבוע לאחרים.

כשסוף סוף בבית, מחובקים, רועדת מקור, הוא מנסה לחמם אותי בדרכים מעניינות
ועם הגוף, גם האדישות נמסה לה קצת, עד שהתחננתי וביקשתי. וכבר יותר מרק רמז או פילטת פה בלחש שלא בטוח שהוא שמע- הפעם הוא שמע שקראתי לו אדוני. והוא הגיב נכון כל כך. אני זונה קטנה שלו.

עד שנעצרתי עם דמעות
כואב לך?
בראש.
מה לא בסדר? אולי זו דרך החשיבה שלי? אולי טראומת ילדות מודחקת או מיליוני דברים קטנים שהפכו אותי למי שאני? מה מביא אותי לזה? זה נושא בפני עצמו שאין לי כח ואני לא יודעת מאיפה להתחיל לפתור.
איפה את?
והייתי שם. לא נעלמתי למרות הכל.

אחרי דקה של שקט, דקה של לנשום ולבכות וקצת לבד, חיבקתי אותו כל כך.
חשבתי על זה בפעם המי יודע כמה
זה על קצה הלשון אבל שוב חשבתי לעצמי שזה חסר משמעות ברורה ואולי לא
קראתי בשמו
וכמעט התחרטתי
אבל אמרתי
והוא כאילו חיכה לי כדי שלא אפחד מהמילה הזאתי ואמר בחזרה.

אני אוהבת אותך

בבוקר כשקמנו, גמרתי. מסקס. ועוד בבוקר.