enjoy the silence

לא מרגישה שייכת ולא בטוחה שרוצה
לא מוצאת את המקום שלי
ואם לא כאן אז מי אמר ששם?
החיוך הזה אמיתי?
והיא אמרה שיש לי דברים בפנים שלא נעים לפתוח בפורום כזה
וכמה שהכל שטויות והאורות וההילה שלי לא אמרו לה את זה אלא הישיבה והמבט והתקשורת עם הסביבה
שתגיד. שתספר לי מה שאני אמורה לדעת כבר לבד. אבל אח"כ בפורום אחר כבר שכחה...
אני בטח יודעת כבר את כל זה, בטח יש לי לא מעט דברים לגלות לעצמי. אבל אולי היה לה מה להוסיף או לפחות לזרוק לי בפנים.
אולי מתישהו אלך בעצמי לכזאת או אחרת שיגידו לי דברים שאני אמורה לדעת. רק חבל שהם לוקחים הון לפגישה...

ולמשהו שונה לחלוטין-
הייתי אצל הגבוה היום, הודעתי רק חמש דקות לפני שהגעתי והפרעתי לו להרים משקולות בבוקסר בלבד ("אם אני לא הולך היום לחדר כושר אז לפחות זה") ואחרי שמיקמתי את הכרית כדי שיהיה נוח לראות, ואחרי שהוא החליט שמשעשע לשים את הצבט הקטנה שיש לו בחדר על הישבנים שלי וללחוץ כי זה לא ממש כואב, ואחרי חיבוקים ומשמושים
היה סקס כל כך מעולה, שנראה לי שעשיתי שלוליות, חבל שאי אפשר לעזור ככה לכינרת.
ואני חושבת שאני צריכה צילום כי זזו לי איברים פנימיים, הוא מגיע למקומות בלתי אפשריים עד שאני מרגישה שפשוט אין עוד לאן.

התקשרתי אליו כמה דקות אחרי שכתבתי אתמול. כשכל נשימה היא מאבק בדמעות שלא מפסיקות לרדת. כשאני מקופלת על הרצפה עם הראש בתוך כרית.
הוא לא ענה, בטח נגמרה הסוללה אחרי היומיים שהיינו בכנרת, עברו עוד בערך 10 דקות עד שהחלטתי להתקשר הביתה ולהתאמץ להשמע בסדר למקרה שמישהו אחר בבית יענה. למזלי הוא ענה. לא יודעת מה רציתי שיעשה. כל מה שיכל להגיד זה שארגע ואתחיל להזז עניינים במקום להכנס למקום הזה של היאוש והפחד. והוא איכשהו הצליח. וגם בא אחרי שעה כדי שלא אהיה לבד.
כשהגיע כבר הייתי בסדר פחות או יותר. יחסית לאיך שהייתי קודם הכוונה.

נרדמנו נמוקדם אחרי לילה ללא שינה וקמתי מוקדם מאוד, כי שמעתי את אבא שלי בוכה. שמעתי אותו רק פעם אחת בוכה, כי דוד שלי, אח של אמא נפטר. החבר הכי טוב שלו. הפעם זה כי אח שלו נפטר אחרי שנים של יסורים. אני לא אתפלא אם קשה לו פחות מאשר הפעם הקודמת...
אבל אבא בוכה.
אני הולכת עכשיו ללויה של אנשים שאני בקושי מכירה בשבילו.
כל זה מעלה כל כך הרבה מחשבות שאכתוב בהזדמנות...

לא טוב...
אין לי מושג איך אסיים את הסמינריונים. ומרגע לרגע זה נראה רחק יותר...
אני לא מסוגלת. אני רוצה כל כך להרים ידיים
והמרצה השנייה
אני רצה לעצור הכל אני רוצה לא ללמוד בכלל את כל השנים האלו אני רוצה להעלם אני רוצה שיהיה נס כלשהו
ואני בוכה כל כך

תמיד פינטזתי על בית, קומה אחת, רחוק. באיזה מושב בצפון כנראה כי זה ירוק וקרוב למסלולים שווים. או בשרון כי זה עדיין מושב, אמנם בלי נופים אבל קרוב מספיק למרכז כי זה נוח.
כבר תכננתי בערך איך אצבע את הקירות (יש שם ירוק וכתום), ושיהיו הרבה בדים ונרות. ויהיה לי חדר לתפירה. ויהיה לי חדר ארונות.
וכל פעם שדיברתי על זה, זה היה בלשון יחיד. "בבית שלי". ידעתי שיהיה נחמד אם גם הוא יהיה בבית שלי ושיהיה שלנו, אבל להגיד את זה בקול זה יותר מידי. והוא הלך עם זה, וגם דיבר בלשון יחיד למרות שדיברנו בערך על אותם הדברים. בגללו הפנטזיה שלי על בית בצפון קיבלה הפנייה לאזור קצת יותר מרכזי ובגללי הוא שקל את הצבעים המזעזעים על הקירות. אני הסכמתי שתהיה לו לנדקרוזר קצרה למרות חיבתי לפג'רו והוא הציע שתהיה לי חיפושית חדשה וקטנטנה.
אבל היום היתה לו קצת פליטת פה, כשישבנו בחצר על הנדנדה, ליד הכלוב של התוכים, שותים קפה של בוקר. הוא אמר שנגור במושב בצפון קרוב לאיזה שוק כדי שיהיה לי איפה לקנות את כל השטויות והפעמוני רוח שאני רוצה...
עשיתי כאילו לא יחסיתי חשיבות רבה למילה "נגור" אבל ייחסתי, וגם הוא שם לב שאמר ככה.
וגם לפני כמה ימים, בחוות התוכים, החלטתי שכפר הס הוא מקום נהדר לגור בו והשתעשענו במחשבה שאם אגור שם כדאי לקחת כלוב אחד מהחווה גם בשבילי... (כמה חבל שזה לא באמת יקרה)

ד"א, חלק מהפנטזיה היא שאתפור לפי הזמנה, בין היתר בגדי פטיש אבל בעיקר שנטי. אז תזכרו אותי

מאתמול אני על גלגל ענק לא יציב. משעמם, כיף, ויום שלם של דמעות שנפסקו רק ברגע שנרדמתי לעוד כמה שעות.
כל כך רציתי להרוס, לשבור, לשרוף, להוציא את כל ההרגשה הזאתי ולהתפרק. להתמוטט, ושיכאב לי באמת, בצורה הלא טובה, בצורה שתפיל אותי ותשתק אותי, שאולי ככה האנרגיות הרעות יצאו החוצה. או לפחות יקבלו צורה מוחשית יותר.
אני לא יכולה יותר, אני רוצה ללכת מפה. לברוח מכל כך הרבה דברים.
הוא היה איתי, כשהתעורר כבר הספקתי להתבוסס בחומצה הרעילה שאכלה אותי מבפנים אחרי הויכוח שהתחיל את הכל.
ואני פוחדת לפעמים שלא מגיע לי. שהוא כזה מקסים, שהחיבוק שלו כל כך ממלא ועוטף ומבריא וטוב מידי בשבילי. ושמתישהו אהרוס גם את זה, או כי אני פשוט דפוקה והורסת ומתרחקת מהכל או בכוונה כי ארגיש שלא מגיע לו לסבול את השטויות שלי.

אני הולכת לישון עוד. עד שהוא יבוא. כאילו לא ישנתי מספיק היום...

הצלצול בדלת העיר אותי בבוקר, הוא בא מוקדם כדי לפצות על שלא ישן איתי בלילה למרות שבהתחלה אמר שיבוא.
העיר אותי יפה, שתינו קפה וארוחת בוקר קלה, ויצאנו.
הלכנו לראות תוכים, כי לפני כמה זמן אמר שהוא רוצה. כאלו חמודים! אני חושבת שעל חצי מהתוכים שם אמרתי שאני רוצה. אפילו על הלטאה שרצה על העפר בדרך לשם אמרתי שאני רוצה!!!
אחר כך עצרנו ביער לפיקניק ומישמוש. בגלל שהיה לנו הרבה זמן מיותר הוא עשה קצת מסג', אבל דרש שאוריד חולצה קודם. ולמרות שהיער ריק היה לי קצת קשה, אבל מה מפונקת כמוני לא תעשה בשביל שהוא יגע בי? אחר כך ביקשתי שיספר סיפור- בהשראת היער שאנחנו בו. לא היו לו רעיונות, ולי היה רעיון והוא לא הרשה לי לשים את החולצה חזרה עד שאספר, אבל אני לא טובה במילים בגלל המבוכה והרסתי קצת. אמרתי לו שאכתוב וזה ישמע טוב יותר. בראש שלי הסיפור דווקא היה מאוד יפה...
המשמוש הפך לפלישות ציבוריות שאם לא הרתיעה שלי ממקומות ציבוריים וחוסר הריכוז שיפריע לי, מזמן הייתי מבקשת שיגרור אותי ליער.
אחר כך המשכנו לפסטיבל בירה, שתיתי המון בירה לא משומרת וחזקה נורא, וביציאה היה דוכן מכירת סירים ומחבתות יצוקים שלהפתעתי עניינו אותי נורא. אני רוצה כלי בישול ואוכל מגניבים וצבעוניים!!
בדרך חזרה, קצת אחרי שראיתי את השילוט לכיוון היער בו היינו מוקדם יותר, הוא אותת. נבהלתי כל כך. כן? לא? הוא לוקח את הסיפור שלי הלאה? אני רוצה את זה או לא? כמה מהפנטזיה אני רוצה שישאר בראש וכמה שיתממש?
ואחרי הפניה הוא המשיך. הוא לא אותת אלא רק הדליק אורות. רק בבית סיפרתי לו שחשבתי על זה.
כל הדררך הוא דחף ידיים ומישש. כשהגענו הוא פשוט העיף אותי אל המיטה וזיין, מזיז לאן שרוצה, כבר הייתי כל כך רטובה מהדרך והכוחניות הזו שלו הייתה מתאימה כל כך...
אני הולכת לישון. עייפה, עם אדי אלכוהול בראש, ומרוצה:)

ראיתי עכשיו בפעם השנייה את הסרט דוני דארקו.
וכנראה אראה אותו שוב למרות שאני יודעת שיש לו השפעה לא טובה עלי. כנראה דרישות המזוכיזם לעשות לעצמי רע.
דקה אחרי שסיימתי לראות המשפטים הבודדים שיצאו מהפה שלי הפכו לכואבים וגררו תגובות לא נעימות.. שטויות שכאלו.
מוזיקה מדהימה יש בסרט הזה. והוא עשוי כל כך יפה.
השיר mad world נכנס לתוך מחזור הדם והמשמעת מטיילת בין הנימים
כל כך הייתי רוצה לפעמים לוותר על רגעים מסויימים ולהחליף בתמונות יפות ונעימות יותר
או פשוט לא לחוות אותם... לא להיות
מה היה אם בנקודה מסויימת דברים היו אחרים? מה הייתי היום? מה העולם היה?
יש כמה דברים שאני שמחה שקרו לי. אבל אני לא יודעת אם לא עדיף לוותר על הכל מהתחלה. אפילו לא לדעת שהם יכלו להתקיים.



And I find it kind of funny
I find it kind of sad
The dreams in which I'm dying
Are the best I've ever had
I find it hard to tell you
I find it hard to take
When people run in circles
It's a very, very
Mad World

היה כיף אתמול. כמו שכתבתי בפורום, הייתי לי קצת בעיה עם המוזיקה בשלב מסויים.
אבל היה ממש ממש כיף:)
לבשתי את השמלה האדומה הפשוטה שהוא אוהב וכמה ימים קדם הציע שאלבש. אני לא רציתי כי היא גדולה עלי קצת, אז שעתיים לפני המסיבה הצרתי אותה. מזל שיש מכונות תפירה בבית!
ולק כתום מזעזע ומגפיים ענקיות שלא עזרו לאור העובדה שרוב הבנות שם היו עם מגפיים ענקיות ככה ששמרתי על הפרשי הגובה הרגילים...
ובלי תחתונים. גם זה הוא ביקש.

לפעמים קצת חסר לי. להיות חסרת אונים, שהוא יאמר מה לעשות, ואז גם יכאיב לי.
ללכת לאכול ושהוא יחליט מה אוכל. לא לדבר בלי רשות, גם אם יש אנשים מסביב. לבקש ללכת לשרותים. לא יודעת...
אבל זה לא הוא. זה גם לא יהיה. לא יודעת אם אני רוצה. רק יודעת שלפעמים זה חסר...

אז היה כיף לראות אתכם.
כן ירבו מסיבות טובות ואנשים טובים ושמחים וסוטים.

תמיד הציק לי עניין הגודל
לא הגודל שלי- עם זה אני דווקא סבבה לגמרי
הגודל של הציצים שלי..
יותר נכון חוסר הגודל שלהם...

ועכשיו היתה התכנית של עדי אשכנזי. וכל הנשים השמחות האלו שמסבירות למה כן כדאי. מישהי שמשווה את זה ללהתאפר בבוקר, לסדר ציפורניים ולצבוע את השיער כדי להרגיש טוב. מישהי עם ציצי לא קטן בעליל שהולכת להגדיל אותו עוד קצת. זה סקסי. זה מושך. סקסי. סקסי. סקסי...
חשוב לי להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש מושכת. וציצי יעזור לי.
אבל אולי בעצם זה רק כי הסביבה טוענת ככה? אולי אם זה לא היה כל הזמן מסביב היה לי פחות אכפת מזה? אם האופנה היתה טוענת אחרת? ואם מסתכלים ושואלים את הסביבה, אז מה עם אלו שכן אוהבים אותי ככה?
ובכלל...זה מה שיעשה אותי מאושרת? נגיד והיה לי כסף ובטחון והייתי שלמה עם ההחלטה והולכת לפתוח ולדחוף סיליקון, זה מה שיסדר הכל?
רוצה או לא רוצה?
בינתיים זה רק בתיאוריה. יש סדר עדיפויות לכסף, וזה לא בראש מעייני. אבל אם היה לי כסף? זה שווה את זה? זה יעזור? זה מה שחשוב?

מה שמגניב בעבודה הקודמת שלי, זה שהאנשים טובים. פשוט כיף איתם. אתמול הגבוה שלי עבד ובערב התקשר להגיד שהולכים לשתות אחרי המשמרת. שתיתי קפה כדי לנסות להתגבר על העייפות, זה לא ממש עבד, אבל איך שראיתי אותו התעוררתי. ממש מדע מדויק, ההשפעה שלו. זה כמו סמים- לראות אותו מעיר אותי, הנשיקות שלו עושות חיוך והחיבוקים מרגיעים.
ואם בד"כ אני קיטשית קצת, כשאני שותה זה יותר, ובזמן האחרון אני גם לא הכי נחמדה ומרגישה רחוקה מידי, אז ביקשתי קצת קיטש.
זה בא לו לבד לפעמים, לא הרבה, זו בקשה לא ממש טובה. הוא אומר לי הרבה שאני בובה יפה. גם עכשיו אמר. אבל גם אמר
"בובה יפה בבעלותי"
לא הקיטש שציפיתי לו, אבל נמסתי. אמרתי לו שנהיה לי חם. אז ככה ליד כולם, מתחת לשולחן, הוא שלח יד "לבדוק כמה חם"

לא יודעת איך להעביר, דברים שאין להם מילים. דברים כל כך לא מוחשיים. ובני אדם ממציאים מילים, שמנסות להסביר, אבל לא באמת מבינים אותן. ואצל כל אחד הן מקבלות משמעות אחרת ואולי משתמשים בהן סתם, ואולי גם הן מוערכות יתר על המידה.
כל כך מקווה שהוא רואה בעיניים.