enjoy the silence

אני ממוחזרת. מכאן שאני חרמנית, ולא יכולה לעשות עם זה כלום.
התמשמשנו, הידיים שלו כאלו טובות. מרגיעות. מטיילות על כל הגוף, לשות ומלטפות, מתעלם מאזורים אסטרטגיים לאור מצבי האדום. אבל זה רק מחרמן יותר, הכאילו התעלמות הזאתי.
התרחקתי. והוא המשיך לגעת, ולא רציתי שיפסיק, אבל זה שיגע אותי כל כך. הסתובבתי עם הגב אליו כאילו כדי להתרחק עוד אבל רק נצמדתי, הרגשתי אותו קרוב קרוב, עוטף כל כך עם הידיים, נבלעתי בתוכו.
הופתעתי מעצמי, וגם הוא לא ציפה לזה כששלחתי יד, הסתובבתי אליו ולקחתי פיקוד.

אחרי זה, ואחרי שנמרחנו עוד קצת במיטה, נשכתי לו את היד. אתמול כשהתכוונתי לנשוך הוא שאל אם אני בטוחה וכשעשיתי את זה הוא נתן לי סטירה. הפעם פשוט תפס מהשיער עיקם אותי לגמרי וצבט. שאל אם אני רוצה לנסות שוב, אז כמובן שניסיתי. ושוב, ושוב, ושוב ואולי שוב. וכל פעם המשיכות חזקות יותר, הגוף מעוות יותר, והצביטות, הנשיכת והשריטות תולשות חלקים ממני. עד שהותשתי, והפעם כשהושיט את היד, במקום לנשוך, נישקתי....
הוא אמר שבאמת צריך לסמן אותי.

אתם יודעים משהו...
זה לא יפה שאתם לא מגיבים
אולי אני אתחיל להמציא דברים מעניינים?

רוסיה מהעבודה שלי, חמודה עם מוסר עבודה גבוה ומותק אמיתית רצתה להכיר לי את הבן שלה.
היא אומרת שחבר זה לא קיר, וגם קיר אפשר להזיז.
אמרתי לה שאני סומכת עליה שתכיר לי מישהו שווה, וגם מחמיא לי כי אמא רוצה לבן שלה משהו טוב
אבל אין מצב שאני מוותרת על הגבוה שלי:)
עכשיו אני סתם קצת סקרנית לדעת איך הבן הזה נראה

וד"א, אתמול דמיינתי דברים טובים. על זה הוא לא שאל, אבל כן שאל אם כל היום לבשתי את המכנס הורוד ולא החלפתי משחור רק כשראיתי אותו ואם ישנתי מספיק כמו שאמר.

קצת התמוטטתי. שוב. יום שלם שאכלתי מלא, עד הערב כבר נהיה לי יותר ויותר רע.
הרגשתי שאני מאבדת שליטה, שאם כבר הרסתי אז למה לא עוד קצת וזה מתגלגל ומתגלגל כמו כדור שלג מלא בבוץ.
נרדמתי פחות מחצי שעה לפני שהגבוה הגיע. לא אמרתי לו כי חשבתי שזה לא רציני, שיעבור, וזה מתיש מידי בשבילו. אבל כשהתעוררתי רק הרגשתי רע יותר. העיניים מרצדות, המבט לא ממוקד, אמרתי שבסדר ופשוט קמתי משינה והתחמקתי, בחושך, כשלא ראה, ברחו לי הדמעות. הצלחתי להסתיר יפה, המון זמן. אבל הוא יודע. הוא מכיר כל כך. הנשימות והרעד כנראה הסגירו.
אני חייבת להבין למה אני עושה את זה. מה גורם לאיבוד שליטה הזה. אולי אני מפחדת לעשות טעויות, אז הכל חייב ללכת לפי ספר, בהצטיינות, אם לא, אז שאף אחד לא ידע. אז אני אוכלת לבד, מהר, בלי שיראו אותי כי חס וחלילה יגידו משהו. ודבר נוסף, זה עד הסוף. אם כבר מפסיקה ללמוד, אז לגמרי, אם מזלזלת, אז לגמרי, אם אוכלת- אז המון והכי משמין שיש.
ומה אם זה לא יגמר אף פעם? שאלתי אותו.
אני מפחדת. לא סובלת אותי ככה, מתישהו הגוף משתנה, ואיך אסבול אותי עם עוד כמה קילו? ומבוגרת? אז תמיד יהיו מצבי רוח כאלו? אף פעם לא אקבל את עצמי? ואז, איך הוא יוכל להתמודד עם זה? למה לו.
אז אני איתך. הוא ענה לי.
בבוקר יכולתי ללבוש רק שחור ורחב. הלכתי לעבודה ליום ארוך ומייגע שנראה אפילו ארוך יותר לאור העבודה שלקח לי יותר משעה וליטר דמעות עד שנרדמתי. הוא בא אלי שוב אחרי שחזרתי מהבבודה, נשכב איתי במיטה, מנסה להרדים אותי עם הידיים המפנקות שלו, כדי שאשלים מעט שינה אבל קשה לי לישון ביום. וגם העובדה שהוא צמוד אלי בבוקסר לא עזרה לי. וגם לא לו...
נרדמתי לקצת מידי אחרי שהוא סיפר לי שבמהלך היום עשה ביד, לא זוכרת מה שאלתי שהוביל לזה, אבל כמובן שאחרי שאמר שאלתי על מה חשב. כבר כמה פעמים שאלתי, אבל הוא אומר שלא זוכר. הפעם הוא זכר, ואמר שדמיין מה שעשה מידי פעם, שגרר אותי מהמיטה לאורך החדר אחרי שהתיש אותי והייתי מוכנה להכל, העמיד אותי על הברכיים מול המראה כדי שאראה את עצמי נחנקת כשהוא תופס אותי מהגרון או מגלגלת עיניים כשמושך מהשיער, ובסוף, כשאראה אותו גומר עלי.
אתה אוהב לראות אותי ככה?
לפני שהלך לעבודה ואני למישהי בקשר ללימודים, אמר שיש שלושה דברים.
היום תשני מוקדם
מחר לא תלבשי שחור
תעשי היום ביד ותחשבי עלי

אז אני הולכת לחשוב

אתמול הוא התקשר לשאול אם בא לי חדר כושר בדיוק שחשבתי שאולי היום יבוא לו לעשות הליכה כי אין לי כח
אז הלכנו
וראינו את אחותי ושתי חברות שלה מנסות לעשות כפיפות בטן ולקחתי פיקוד.
מידהו צריך להראות להן את דרך הישר, שמרוצפת קוביות...
שני גברים שאלנו אם אפשר להצטרף לשעור ובקשו קצת תשומת לב
בחור על אופניים שאל אם אני מלמדת לעשות שפגטים (שרירי הרגליים של הגבוה נתפסו מתישהו והוא לא ידע לשחרר, וגם כיף להתעלל באנשים ככה)
חברה אחת שאלה אם אני מלמדת איפהשהו ותהיתי לעצמי למה לא בעצם
והשניה התיאשה נורא מהר ואמרה שהיא רק לומדת עכשיו ותתרגל בבית (בטח)
ועם זה שאני עדיין יחסית חזקה, נעלמו לי כמעט השרירים בבטן, יש קצת שומנים מיותרים, ואני אוכלת המוווווווון
מה יהיה? אני צריכה שמישהו יגיד לי מה לאכול ומתי:)

וגם מה זה העניין הזה עם הלימודים עכשיו?!
אני בקושי רואה אותו....

כמה שאני עייפה... קשה לי לא לישון וללכת לעבודה הזו. זו עבודה שדורשת ריכוז, המון המון אנרגיה, סבלנות, וכשעייפים אי אפשר העביר את היום, זה קשה...!

אתמול היינו ביומולדת של ידידה שלו מהלימודים. בהתחלה אמרתי שאני מוותרת כי מה לי ולחברים שלו מהלימודים? גם ככה קשה לי עם אנשים חדשים, ועוד קבוצה ולא אחד או שניים, ועוד סטודנטים למשפטים.... איכסה.
אבל יאללה, הגיע הזמן לראות מי השמות שאני שומעת. וגם בא לי לצאת קצת לשנות מצברוח. ובירה...
אבל למה לעזאזל, למה אנשים מסתובבים מלא זמן לחפש חנייה, מתייאשים ומחכים בתור לחניון, משלמים לחניון, נכנסים למקום שאי אפשר בלי להזמין מראש?
וזה לא הסוף
אחרי שסוף סוף נכנסים עייפים מההליכה מהחניון הרחוק על עקבים, מגלים מקום מלא עשן, אין מקום לשבת ולהנות מהבירה, אין אפשרות לדבר כי המוזיקה נורא חזקה, אין אפשרות לרקוד כי נורא צפוף, ופשוט עומדים בלי מקום לזוז בלי לתקוע למישהו מרפק/לשפוך על מישהו בירה/לדרוך על מישהו. ואז גם איזה אור מגיע משום מקום ומסנוור נורא עד שבא לבכות, כאילו הפליקר התקלקל ומישהו מנסה לתקן אותו ע"י חיבור ישיר לתחנת כוח אישית. והעיניים כבר שורפות נורא מהעשן אז כבר אי אפשר לראות כלום.
המסקנה שלי לערב הנ"ל הייתה-
אם שומעים הרבה על מקום מסויים, שהוא (נכון לאותה שנייה מדוברת) הלהיט
כנראה אני הולכת לסבול
לגבוה לפחות היה קצת אויר ופחות עשן בעיניים במרומי פרצופו.... אני הרגשתי כאילו מטביעים אותי בבריכת אנשים ריקים וסיגריות.

כרגע הכנתי אורז במיקרו. ידעתם שזה אפשרי?!

ואני לא יודעת למה הסכמתי, למה אני ככה נחמדה... אולי אין לי זמן? אולי זה סתם יפריע? ומה אלמד אותו??
עוד כמה חודשים אסיים את העבודות ואתחיל לעשות שעורים פרטיים. אני מקווה שלא יהיה לי קשה מידי להתחיל מעכשיו. אחד בשבוע ככה...

ואתם יודעים..שאתמול לא ראיתי אותו. והיום לא ראיתי אותו. ומחר אראה אותו רק ממש מאוחר בערב?
זה נראה לכם הגיוני ככה?
אני בנאדם חלש
אני צריכה חום וחיבוקים

אתמול, אמרתי לו על זה. שישים לב לדברים הקטנים. לא, אתה לא צריך לחשוב כמה פעמים על כל דבר שאתה אומר, אני לא רוצה שתפחד לדבר כדי שלא אפגע.
הוא עבד בלילה, ואני עבדתי עד אחת וחצי. בשתיים ורבע, הוא היה פה, בהפתעה. קפצתי, נישקתי, שוב ושוב. הכנתי תה למצונן המסכן (זכרים..) ושוב קפצתי וחיבקתי. אתה מפנים מהר מאוד:)
נגמר התה, ועלינו לחדר. חם לי. אבל הוא שם לב לפני שאמרתי כבר התחיל להוריד ממני את הבגדים. הניח את הידיים מעל לראש שלי, ונישק, וליטף, וצבט ולש... מידי פעם, באמת בלי לשים לב, היד שלי הגיע אליו והוא החזיר אותה למקום.
איפה הסרטים האלו לשיער שלך? ושם לי סרט ירוק זוהר על העיניים.
אמר לי להשאר ככה, בלי לזוז, ואחרי עוד כמה דקות שמעתי אותו מפשפש בסלסלה, ידעתי מה הוא חיפש, וכשלא מצא ביקשתי שיביא אותה, ובעיניים מכוסות מצאתי לו את האזיקים.
כשלא יכולתי לראות ולזוז, גם דחף לימשהו לפה. אין לי ממושג מה, וזה לא משנה כי כמה שניות אח"כ הורד את החוטיני, דחף אל בין הרגליים שלי וכשהחליט שהוא "מוכן" שם במקום מה שהיה לי בפה...
ושוב לש, וצובט, מושך וחונק. וכל כך נעים להרגיש את הידיים שלו על הגרון, גם סתם מונחות שם. השכיב אותי כשהראש בקצה המיטה, ופתח את הפה. לא הכניס כלום, לא זין ולא אצבע, רק פתח ושאשאר ככה, כל פעם שהפה קצת נסגר קיבלתי סטירה.
בסוף כן קיבלתי, לאט לאט טעימות ממנו, ועדיין, אסור לסגור את הפה. מצאתי את עצמי מבקשת עם הלשון, מחכה.
חשבתי שאני לא אהיה מסוגלת. 10 חודשים זה לא מעט ואמורים להתרגל אבל עדיין אני לפעמים חושבת שאין מקום לכולו ומרגישה שזה הזיון הראשון. לאט, תהיה עדין, אבל בעצם אני לא יכולה לדבר. ואז כבר היה מאוחר מידי וגיליתי שהוא כבר עמוק בפנים והיה מקום, היו יותר נוזלים ממה שחשבתי. איך? איך אתה משפיע עלי כל כך בקלות? אתה נהנה מהתוצרים שלך נכון? לראות איך אני חלשה בגללך, נהנת בגללך, הולכת לאיבוד, נרגעת...
אחרי שהתעוררתי מהאופוריה שלי, נזכרתי שלא אמרתי לו: היום חשבתי על זה, שאף פעם לא נוכל ללכת יחד עם מטריה אחת....

לפעמים, גם שאין ממש סיבה, ואין תחושה של נפילה ואובדן, אלא סתם עוד יום ככל הימים
לפעממים יש דמיונות כאלו...
של שקט נצחי.
קופצת לאינסוף, ולעולם לא נופלת
שוכבת בשלולית של דם
או פשוט, עוצמת את העיניים
והכל נקי כל כך. אפילו הדם הוא בחדר שכולו לבן, ומשורטט בקווים עגולים ולא יוצא מהשטח שהוגדר לו.
לפעמים אני מרגישה שאני פשוט בצד.
לא מכירה אף אחד ואף אחד לא מכיר אותי. לא באמת לפחות. לא בלי מסכות. לא בכנות גמורה.
ויש אנשים, אולי בעצם רק הוא, שאני רוצה אפילו מעבר לזה, לתוך כל הנימים והרגשות והמחשבות. הכי חשוף שיש.

שבוע הבא מתחילה שוב השנה ויגמר לו החופש, אז רצינו לנסוע לירושלים.
היתה לי ב-9 בוקר ישיבה, ואחריה הוא היה אמור לאסוף אותי ויאללה נוסעים.
אבל בסוף הישיבה היתה אמורה להיות ב-11 אז ישבתי על משהו אחד ודחינו את השני. ובסוף ירד גשם ולא רצינו לנסוע ולהתאכזב כי אם פה גשום אז בירושלים בטח יותר, אז חשרתי שוב ב11, לישיבה השניה.
טוב...הוא אמר שיבוא בכל מקרה, אבל אז החליט לנסוע לאוניברסיטה לברר משהו.
אז גם לא נסענו, גם נגמר לי היום עם הישיבות האלו, גם הוא לא אסף אותי וגם לא בא אלי אחרי הישיבה, ובסוף בכלל אין גשם בירושלים....
וגם שישי האחרון היה אמור לאסוף אותי ובסוף בא אלי כבר הביתה אחרי שחזרתי, ולא יודעת אם זו רק אני, אבל יש משהו נחמד יותר בלפגוש אותו כשהוא מחכה אחרי העבודה או מחכה לי בבית, מאשר להיות בבית כבר ושהוא יבוא... (וזה לא העניין של הטרמפ כי אני גרה 5 דקות מהעבודה)
מעניין אם משהו ילך כמו שצריך היום...
ומעניין אם הוא יבין מתישהו את הרמזים הלא כל כך קטנים ואת החשיבות של הדברים הקטנים
של להפתיע, של להתייחס למשפטים שנאמרים גם לא במפורש, של להראות שאתה חושב עלי גם שאתה לא איתי. וכמו שג'ולס כתבה פה מתישהו- קשה למצוא מישהו שלא אנוכי מספיק כדי להראות מה הוא מרגיש. אז הוא לא אנוכי, הוא פשוט לא שם לב. הוא גבר. אתם די דפוקים בקטע של לקלוט רמזים ולהתיחס לדברים קטנים. אפילו בהתחלה, מתישהו התיאשתי מרמזים והבנתי שאם אני לא אקפוץ עליו הוא לא יבין...