לא רק בלונדינית

הים של שעות אחר הצהריים, הוא ים שמותיר רגעים של שלווה,
אני לבושה בשמלת פסים קצרה וטובלת את הרגליים בחול הרותח,
אנחנו מתיישבים על הספות הירוקות ומזמינים אבטיח קר, אני מרגישה איך השמש
מלטפת את עורי ונוגעת בי, עוצמת עיניים, כמעט יכולה לחוש את הידיים שלך על
הירכיים שלי. מלטפות וצובטות, גורמות לי לנוע בחוסר נוחות על הספה לעיניי זוגות עיניים.

ילדים רצים סביבי, כולם כובשים את הלב, רק אחת גם מעיזה להתקרב,
ילדה אחת, תכולת עיניים, רצה ונעצרת מול השולחן שלנו, עינייה ננעצות בי,
היא מנסה להושיט יד לקערת האבטיח, הושבתי אותה על הברכיים שלי והגשתי לה חתיכה,
שתינו התלכלכנו בטיפות אבטיח דביקות. אמא שלה הגיעה אחרי כמה רגעים מתנשפת ומתנצלת,
בחיוך ביישני כשכולה מלאה באודם אבטיח היא מנפנפת לי לשלום. ילדים, האוצר של היקום הזה.

טיפות האבטיח הדביקות נותרו על החזה שלי, אם היית כאן עכשיו היית מנשק אותי ומעלים אותן,
עוד מעט תשקע השמש, יבוא החושך ואיתו גם הגעגוע אלייך, עוד לילה אחד בלעדייך.
אתה איש של ים, זה המקום שאתה הכי אוהב, הוא שלך לגמרי, ואולי גם קצת שלנו.
קראתי את הסיפור שכתבת לי, נותרתי עם המשפט האחרון שאולי מסכם את הכל.
"אני איש של ים, תמיד הייתי. וטוב לי שם, עם בת הים הקטנה שלי".
אני כאן, מחכה לראותך בזריחה, עם כל האהבה שבעולם. לזכות ביחד לעוד שבוע מואר של אהבה קרובה.

שבוע טוב ולילה מקסים }{

תחילת שבוע, מועדון תל אביבי.
לאן שאתה לא מסתכל, אתה קולט כוסית. הן מקיפות אותנו הזונות! כל אחת עם הצבע שלה, עם העור המבריק
והפטמות העומדות, נראה שכולן מוכנות במיוחד בשבילנו, העיניים שלי מנצנצות, כבר הרבה זמן שלא ראיתי כזה נוף,
אני מתה לצעוק למאסטר בקולי קולות אבל ממש מתאפקת, "קוקי, אתה קולט? הגענו לגן עדן!"

לא פיספסתי אף אחת, בערו לי העיניים מתהלוכת הסקס המשגעת הזאת.
גוף האישה היה נראה כמו יצירת טבע מדהימה, הערצתי אותו, את היופי, את הרכות. היה משהו מבלבל
בטעם הטוב הזה שבין חירמון לסקס, זה הרגיש כאילו מנסים ליצור מתכון חדש ליחסי מין וארוטיקה.

כל גבר שניכר בדרכי הפך בעיניי לפר ארבעה משובח, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה סוסים
שנהנים כל כך שדוהרים עליהם. הגברברים של אתמול ניראו על סף עילפון מרוב חיכוכים של ישבנים בדיוק
על הפס הזה שבולט להם מה'גינס, לדעתי הזין כבר הגיע להם לגרון מרוב שהוא עמד שעות. גם הציצים שעפו להם
לפרצוף לא השאירו להם הרבה מקום לנשום. זה היה מחזה מלבב לראות איך אחד אחד, גבר גבר,
הופך להיות סמרטוט של הגוף שלנו. ישבתי משועשעת בצד והבטתי בתהליך הכיבוש המהיר.

אני שולחת מישהי, פצצת עולם, שתיגש למאסטר, היא מתיישבת לו על הרגליים. אני בולעת את הרוק, זה פעלול שלי,
אני לפעמים תוהה מה אני מביאה על עצמי, טיפה נרתעתי, בכל זאת האהבה שלי יושבת לידי ואני מערטלת אותה בידיים אחרות,
הוא זז אחורה, אני מרגישה את הרתיעה שלו מכל זה ומבינה שאני צריכה לשדר רוגע עבור שנינו כדי שהכל ילך כשורה.
פתאום אני קולטת שיש משהו כל כך מדהים בחיבור בין שניים לפעמים, הוא עשה מאה ושתיים בנות וראה פי שבע,
זה לא הזיז לו. הוא לא מתרגש ולא מתעכב. גברים אף פעם לא מתעכבים, אבל משהו בתקופה הזאת של היחד שלנו, הוא אחר.
משהו בחיבור ביננו הוא הדוק מדיי. כל אחד חש את השני. כל אחד חופשי לעשות מה שבא לו, אבל אין טעם במשהו צדדי פתאום,
וזה מופיע פתאום בדיוק בנקודות האלו. שהשער פתוח.

הוא שם לי יד על הירך, לא נותן לי לזוז עד שהכוסית הזאת לא זזה, ישבתי שם עוד קצת, חייכתי אליו, כל כך
רציתי שהוא יהנה מהחוויה, היו רגעים שממש התאפקתי לא להכנס איתה לטנגו של שתיים. שתינו יושבות עליו ונוגעות אחת
בשנייה, הלשון שלי חודרת את השפתיים שלו, אחר כך את השפתיים שלה. 2 רוכבות על גבר אחד, לרגע לא ידעתי אם זה
מתכון לאסון. או מתכון מוצלחון. אבל לעת עתה, חשבתי לעצמי, פעלול כזה, צריך להתחיל לאט.

היא רקדה יופי, והיה לה חזה אחרית הימים, ישבן עגול אלוהים, שיער ארוך ויופי של רגליים, אם הייתי גבר הייתי ... נקודה.
מסביבי כולם היו מלאים אש, לגברים היה הכי כייף, זין רותח בין הרגליים, ציצים של כוסיות על הפנים וארוטיקה משתוללת.
לא ידעתי באיזה צד אני בוחרת להיות, בצד המחרמן, או בצד המחורמן. זאת שהופכת כל גבר גבר, לפיצפון ממש.
או זאת שנהנית מהגדולה שלו.

אחרי שהיא זזה, הוא תופס אותי ומבטיח לגבות ממני את התשלום על הפעלול הזה. אני מחייכת בסיפוק ומעבירה יד רכה
כדי לבדוק לו את הזין. ציפיתי למצוא שם זין מוכן לביצועים אלוהיים. אבל לא, הזין מתמרד, לא עומד. עוד לא הצלחתי להבין בדיוק למה.
בחיי שאני מוכנה לחתום שלא היה חסר שם שום דבר, אולי היה חסר קצת בלונד וגוף רך יותר, אבל לא יותר.
אני חושבת שלקח לי בדיוק רגע וחצי כדי לחייך את החיוך הפולני המרוצה, לא איטונג- לא קונה, לא לולי- לא עומד!

בדרך הביתה עשינו יחד סיכום יום, הגענו למיטה גמורים מעייפות אבל זה לא מנע מאיתנו להביא קצת סקס לעולם.
עוד לפני שהתחלתי לרכוב אני מרגישה את הזין עומד דום לכבודי, יש כבוד בבית הזה, יש ועוד איך!
כנראה שיש חוקים נסתרים בין גבר לאישה, בין גוף אל גוף, נפש לנפש. בין שני אנשים אוהבים.

חונכת ומחונכת!

לקראת 14:00 בצהריים נכנסתי למשרד שלו, הגעתי לעשות חניכה!
פעם ראשונה אנחנו עושים סיפתח למקום החדש. אני בודקת, מה יש ומה אין,
תולה על הקיר את התמונות שאני רוצה, הוא בנתיים עסוק בלדפוק את הלוח-שעם על הקיר.
יופי, רק חסר פה קצת ורוד, אבל אני מוותרת על הכאפה שתעוף לי לפרצוף אם אציע.

קומה שנייה, מקום מרווח, יש ימבא חלונות, זה נחמד לפומביות שלנו, השכנים יכולים לראות
סרטי פורנו על חשבון הבית. על המחשב שלו אני שומעת סרט רץ , יופי מאסטר!
תיק תק אני מזהה את הקול שלי, אחד מהסרטים שעשינו.
הוא טופח לי על השכם, יופי זונה! יופי של הפקה. יופי של סרט!

הוא מתקרב לחבק אותי, אני טיפל'ה מתרחקת, בכל זאת, עליתי 2 קומות עכשיו, לוקח לי דקה וחצי
לאזן את הטמפרטורות בגוף, להסדיר נשימה ולקפוץ עליו לחיבוק. זהו, עכשיו אני מוכנה!
הוא מנשק אותי, גם נושך, מותיר לי עוד כמה סימנים בגוף שיהיה למזכרת ממנו, עכשיו שהירך מסומנת,
הציצי אדום, המותניים והישבן מסומנים גם הם בסימני אהבה, אני יכולה ללבוש בגדים ולשחק אותה ביישנית.!

הוא מושיב אותי מול מצלמה ומנסה לעשות לי תמונות רגילות, אני לא אוהבת, זה מביך,
ניסיתי להסתיר את הפנים, כמו הילדים הקטנים שחושבים שאם הם עוצמים עיניים העולם
נעלם, אני עדיין תקועה שם, עם המחשבות המפגרות האלו. הוא מנסה לאיים עליי ואומר שנעבור
לתמונות בעירום אם לא אפסיק לעשות בעיות, נעמדתי דום, תמונות עירום אין בעיה, רק תשחרר אותי
מהסשן בושה הזה. כמה פלאשים ונגמר. אבל הבטן מתחילה לקרקר.

כבר כמה ימים שאני מתפקדת על תקן סאבית מונדיאל שמדווחת מתי יש גווווול, מי הבקיע, ובאיזו דקת משחק,
היום גם הפכתי להיות נערת שליחויות, ירדתי לקנות לנו אוכל, נישנשנו קצת נודלס, קצת ציפס והרבה קולה,
לא בריא, אבל טרי! אחר כך עשינו שיחה מהנשמה, המבט שלו בעיניים שלי יכול להטריף אותי, הוא גורם לי להרגיש
את כל מה שקשה לו לומר לי במילים. נישקתי אותו בסוף כל זה, אני נמסה שמדברים אליי באמת ורגש.

בסוף יום העבודה כיבינו את האור וסגרנו את הדלת, על השולחן היה מונח ספר על אילוף כלבים, ניפנפתי בו
בגאווה, כולם בוכים שאין ספר וחוקים לבדסמ, אז הנה! יש. מאסטר מסתכל עליי בחצי חיוך:
"לולקי, כבר קראתי את הספר הזה מאה פעם, לא עובדים עלייך החוקים כאן". אויצ', חייכתי במבוכה,
עלאק חוקים, יש לי חוק אחד וזה לעשות מה שאני מרגישה ומה שמרטיב לי בין הרגליים, רוב הזמן אני רק
מתפללת שזה יהיה חופף אחד לשני והכל יהיה מסודר.

ועכשיו, איפה יש איזה זוג נשלטים, זכר ונקבה כמובן, שיעשו לנו מסאג' טוב לפני השינה.
ואחרי שנרדם שיפסעו בשקט בשקט מחוץ לדלת, בלי להפריע. בלי להדבק לנו לישבן.

וואלה יופי, אני צומחת להיות מלכה. כנראה שרק בגיל מבוגר מבינים מה באמת טוב.
אח, איזו הדרדרות, אבל תכלס, אי אפשר לקחת ממני את ההנאה האינסופית שבין 4 קירות.
לקבל קצת בראש. בדיוק כמו שאני צריכה ואוהבת.

ואז, שאני כבר בבית, מאורגנת אחרי מקלחת טובה ומלאה בריחות של סבון, אני מקבלת ממנו סמס מסכם,
רגעים מתוקים. תודה על מה שעברנו, תודה על מה שיש!

יאללה, יפים ויפות, לילה טוב. }{

זה היה קשה נורא, לרגעים הרגשתי כמו אחת התלמידות באחד השיעורים הכי קשים.
יכלתי להרגיש על בשרי כמה קשה להחזיק מערכת בדסמית ארוכה.
לא נשואים, לא ילדים, אין הפסקות. אין פסקי זמן. יש אהבה ויש בדסמ - ברצף.

החיים לימדו אותי כמה בדסמ מאבד טעם כשהחיים לא על המסלול הנכון, כמה חשובה החברות
הרבה לפני הוראות והטלת מרות, כמה חשוב לאהוב ללא תנאי כי תמיד יהיו הפתעות בדרך,
אבל בעיקר כמה חשוב להתמקד בביחד ובמה שיש לכם ולא בפירורים שבחוץ.

אנחנו דוהרים, כי אנחנו טיפוסים כאלו, לא מפחדים לעבור את המהירות המותרת,
התחושה הזאת שאנחנו מרגישים מספיק בטוחים עם הרכב שאנו דוהרים איתו, גורמת לנו ללחוץ על הגז.
הדהירות שלנו משאירות לסת פעורה ונשימה עצורה, אולי אפילו יובש בשפתיים שגורם לאי נוחות,
הלב פועם בקצב מסחרר. יש לנו זו את זה עד הקצה. אין בנו פחד. אדרנלין יש המון.

אני חושבת שזה עניין של אופי לטפס עד השלב האחרון בסולם, לא כולם צריכים את זה,
לא כולם מתפללים להגיע לשם. ודיי בצדק. גם השלבים האמצעים בסולם מספיק טובים.
שלבי ביניים הם השלבים הכי בטוחים, אפשר לראות כמעט את כל הנוף ובכל זאת אי אפשר ליפול.
לצערי ולשמחתי גם יחד, לנו זה אף פעם לא הספיק.

טסנו על הכביש המהיר בלי אפשרות לעצור, הרגשתי כאילו משהו בבלמים השתבש והדהירה אל הקיר בלתי נמנעת,
היתה לנו אהבה שהשאירה אותנו יציבים בתוך זה, הבדסמ היה רק עטיפה חיצונית. הפחד שלי מהדהירה שמביאה אל
הקץ היתה עצומה. לרגע היה נדמה שלא צריך לדבר על זה, הדברים ייסתדרו או ייסתיימו מעצמם,
ניסיתי להאמין שצריך לקחת את הצאנס שמוביל לשני צמתים. או שנעצור בזמן בשולי הדרך ונסדר את מה שצריך.
או שנדהר לעבר הקיר ונאבד את הכל.

הבסיס שחיבר ביננו היה הבדסמ, מהר מאד הגיעה האהבה ודפקה בדלת בנקישות עקשניות שאי אפשר היה לסרב לה,
לא משהו שאפשר להסביר יותר מדיי, שנים ניסיתי להגיד כמה האהבה הזאת שונה ומערסלת., יש מי שלועג לה ולא מכבד אותה,
אבל הפסקתי לנסות לשכנע. אני יודעת היטב בתוכי שאם מישהו היה יכול לחוש במקומי או במקומו את העוצמה של האהבה הזאת,
הוא היה מוצא את עצמו בסחרחורת של עוצמות של רגש. ואולי אפילו גם קצת מתנצל.

הרכב עדיין דוהר. אף אחד לא עוצר אותו. אולי כי עוד לא הבנו איך אמורים לעצור את הדבר המפחיד הזה,
זה רק עניין של זמן עד שנשמע ונרגיש על בשרנו את ה-בום!
רגע אחד לפני, שמנו איתות וירדנו לשוליים. הוא מניח לי יד על הרגל, הוא מנסה להרגיע אותי ותוך כדי מנסה
להרגיע את עצמו. אוקיי, עצרנו. עכשיו מתחיל רגע השיא.

אני לא מרגישה שהתכוננתי מספיק טוב לשיחה הזאת אבל אני לא מתכוונת לוותר על ההזדמנות לאסוף אותנו
לאושר גדול יותר. הוא מביט לי בעיניים, המון שתיקה וגם המון עצב. אצלי הקול רועד, מנסה להגיד את הכל בצורה כזאת
שהוא יוכל להקשיב לי, כשסיימתי אני, הייתי עסוקה בלהקשיב לדבריו. הוא הטיב לתאר לי איפה אנחנו קמים ואיפה
אנחנו נופלים. הנהנתי בראש, לא הייתי צריכה לענות אפילו, אפשר היה לראות בעיניים שלי, שאני מרגישה שותפה מלאה
לתחושות שלו.

אנחנו נופלים בדברים הקטנים, ככה הוא אומר. שם הבטן הרכה.
בדברים הגדולים אף אחד לא יכול לעקוף אותנו. בתחושות של עומק אהבה וחברות אנחנו
אוחזים אחד בשניה ולא מרפים, אבל על הטעויות הקטנות שנראות זניחות וחסרות צבע, דווקא אלו יכולות לפגוע.
.
בדסמ זה יופי בתוך המיטה, זה יופי בין 4 קירות. אפשר לעשות חיים משוגעים והסקס באמת נותן בראש בצורה מגניבה.
אבל התחושה הסופית היא, שבסוף בסוף, אף אחד לא רוצה להרגיש לבד. חוזרים הביתה ביחד. לא אוספים טרמפיסטים בדרך,
בלילה רק הרגש והריגוש נשאר. איתו אנחנו הולכים לישון. בעזרתו אנחנו קמים עם חיוך כל בוקר.
מאחורי הקלעים, כל אחד רוצה שישאירו לו את הפינה המוגנת הבטוחה והשפויה שלו כבן אדם. עם מחשבות, עם רגש,
עם היכולת לתמוך ולהתמך. להחליט אם כן או לא, כל אחד צריך שישאירו לו את המרווח שלו. כבן אדם.

ישבנו לראות סרט, אוחזים ידיים, זה הזוי כמה כואב להתרחק וכמה קל להתחבר מחדש.
אחר כך נשכבנו במיטה, ממלאים את הגוף בשמן עיסוי, אני נושמת אותו מחדש, גוף אל גוף אנחנו מחליקים אחד
בתוך השניה. דקות ארוכות בלי סקס, רק מגע, רק טירוף. המכונית מותנעת מחדש, יופי של מנוע, יופי של ביצועים.
בדיוק כמו בפרסומות החדשות של המכוניות הכי חדישות ואמינות בשטח.

זמן חדש, אנחנו עולים שוב על הכביש המהיר, השוליים היו נחמדים אבל לא להיט גדול.
למדנו בהם שיעור ענק, על עצמינו ועל הסביבה. תוך כדי גם עברנו נתיב, דרך המלך לא נמצאת כאן יותר בעיניי,
דרך המלך נמצאת במקומות הנקיים מהם אפשר לפרוח, לא לנבול. האושר שלנו לא קשור לקהילתיות כזאת או אחרת.
בבדסמ יש הרמונות של אושר, והאושר האמיתי שוכן בלב. כל השאר זאת עטיפה חיצונית, שלא שווה הרבה בזמנים אחרים.

ויש, יש כזה דבר בדסמ מאהבה. לדעתי אם זה לא מגיע מהלב והבטן, זה לא באמת עובד.

יום שני. ניפגשתי עם שתיהן, שתי נשים שאין שניות להן.
כולנו נשלטות, טוב נו. לא בדיוק. רק סוג של. לא מהסוג האומלל, חסר השכל, האמצעים, ועמוד השדרה. אלא אלו
שעומדות יופי על הרגליים. בועטות אם דורכים עליהן, מכפכפות אם פושעים בהן, וכך הלאה, עד הדרגה האחרונה בסולם.
לשלושתינו עבודה מסודרת, חיים נוחים, משפחות צמודות, חוש הומור פסיכי ושמחה בלב.
ישבנו לדבר קצת עלינו ועל מה שמסביב, על ההפרדה המוחלטת בין חיי מציאות לחיי וירטואליה, כמה קל לטבוע בוירטואליה
וכמה מספק לחיות חיי מציאות. בסוף, השארנו את הוירטואליה בצד, בחרנו להיות כבר בקושי כאן. יותר במקומות אחרים.
מסתבר שגם הרבה יותר שמחות. על מה שיש לנו. וכן, גם אחת על השניה. על היכולת להנות ולסמוך זו על זו וזו.
נשארנו בבית הקפה עד שכבר כמעט כיבו את האורות. טוב נו, כיבו את האורות. זה היה רמז עבה לסילוק אורחים,
עבה זה נחמד אבל לא בשבילנו. רצינו משהו ארוך. רק ב1 בלילה, שגם הקפה נגמר. זה היה סימן בשבילנו, שאנחנו צריכות, לקום וללכת.

יום למחרת, שלישי. ערב חג שבועות. קמתי מוקדם. נהייתי חרוצה!
אוי יוי יוי על מה שהולך ברחוב הראשי של העיר, כל המכוניות דופקות ב"ישבן" אחת את השניה, כולם מתוסכלים, אף אחד לא נהנה,
הרמזור צועק אדום, ואני מנסה קצת לברוח מההמולה ונכנסת לחנות בגדים, החום והלכלוך מתחלפים במזגן ואווירה נקייה וצעירה,
ואז טלפון, מתברר ששנינו באותו רחוב, הוא ואני. אלוהים אירגן לנו דייט. ראיתי אותו מחפש אותי, נוסע לאט עם האופנוע,
הוא התקרב, חיבוק ארוך, נשיקה נעימה. פתאום הוא נראה אחר.
חזרה לו השלווה. חזר לו גם החיוך. אני אוהבת אותו יותר ככה, כי ושהוא ככה- אני הרבה יותר רגועה ומאושרת. לא אמרתי לו את זה,
כמו שבזמנו לא אמרתי לו שאני חושבת שהוא נהיה פצצת אטום עצבנית, אבל זה מספיק שאני מרגישה שהוא בטוב. הטוב שלו
עושה לי שלווה בנשמה. טוב נו, אין זה פלא. המון השתנה.אלו זמנים של שינויים. כעת הוא מנהל עסק. הוא עצמאי וחזר למסלול החיים שלו.
כל מה שהוא מכיר וכל מה שהוא יודע. בהישג יד. לקראת יום הולדתו, הוא חוזר למסלול חייו בצורה הכי טובה שיש.
עמדתי איתו דק' ארוכות, בבוקר העמוס הזה, קבענו בפינת הרצל. הוא הגיע רציני כאיש עסקים מדולפם, ואני נשארתי אני.
מנסה לדחוף לו פה ושם שטויות של יחסי מין. הוא לא הלך עד שלא סימן לי את שלושת החורים. לא היתה לו ברירה,
ברחוב הראשי זה יותר נחמד לספור עד 3. רק אז, היה אפשר להמשיך את היום, נשיקת בוקר טוב, ויאאלה, איש איש, לעיסוקיו.

יום שישי, כולנו סביב השולחן,
חברים חדשים וישנים והמשובחים שעושים לנו טוב. מאסטר לבוש באפור, זה רק מרחיק את השחור שהיה לנו קודם,
כולם קלילים, האלכוהול קונס את כולנו בחיוך מרוח ומעופף, הריח של הבשר עושה לכולם גורו גורו בבטן, אבל לי ברח
התיאבון, לא בא לי אוכל, בא לי חיבוק, יש לי רעב, רעב אחר. לתחושת ביטחון וטוב. לחיבוק מכיל. לנפש רגועה.
בחלק הראשון של הערב ישבתי מולו, נכון- לא מספיק צמודה אבל גם לא באמת רחוקה. שהשעון הראה חצות, סמסתי לו דרך השולחן,
מזל טוב מלך שלי. צלצול סמס והוא מוציא את המכשיר מהכיס. חיוך מתפשט לו על הפנים. הוא לא התאפק וסימס לי חזרה. רק אחר כך
הוא תפס את הראש והתגלגל מצחוק. זוג שרוטים. יושבים אחד מול השניה ומסמסים. אבל אני- לא היה לי אכפת,
אפילו נהניתי מהתרגיל הזה. הוא גודל וצומח אבל אני עדיין מקפידה לשמור עליו צעיר לנצח. שטויות יות יות, בלי טעויות.
כעת אפשר לומר שוב, מזל טוב ילד יומולדת יפה שלנו.
את המתנות בחרנו בקפידה, את האנשים בחרנו גם. את השיחות לא היינו צריכים לבחור, הכל קרה לבד.

הנחתי עליו את הראש, הבטתי לשמיים, נתקלתי בירח יפה ומעט כוכבים.
הרגשתי את הרוח הקרירה מצמררת לי את העור. ואת הליטוף שלו מרגיע לי את הנשמה. בסוף היינו חייבים להתקפל,
הוא לא יכל יותר לראות את הכוס שלי מבעד למכנס בצורה כזאת מפוסלת. הוא היה חייב לפשוע, לקרוע, לתקוע.
אז נסענו מהר מהר הביתה. ואחרי שעשינו טולטולו לאיברים הזדוניים שלנו, לא נרדמנו. ישבנו לדבר.
יש מתנות לחג, ויש מתנות יומולדת. ויש מתנה אחת לחיים. והיא אנחנו. אוהבת אותך ילד יומולדת שלי.
ואת האיחולים מהנשמה שלי. אתה מקבל לנפש שלך בכל שעה עגולה. לחייך. לאהבה, בריאות, שלווה ואושר.

תודה. תודה ענקית על האירוח המושלם. על הבשר, האלכוהול וההשקעה.
תודה רבה לכל מי שבא ודאג ועשה והיה לו אכפת, תודה למי שכיבד אותנו בנוכחותו.
תודה על השמחה שאתם מביאים איתכם, על הכנות והיושר.
ובעיקר תודה- שעשיתם לו נעים, שמח וטוב בלב.

מאחלת לכולנו שבוע טוב. רגעים קסומים, מלאים טוב ואהבה. }{

ראיתי אותו עונד כפפות לטקס, עמדתי לידו בפישוק רגליים מחרמן, עצמתי עיניים וחיכיתי.
10 שניות של עצימת עיניים כשהרוח נושבת לי בגב והמחשבות מתעופפות לי בפנים,
ככל שעברו השניות התרגשתי יותר. מאסטר עושה לי דברים מגניבים עם כפפות לטקס,
כולנו בחוץ, החברים כבר מחכים, הבשר מחכה, השיפודים גם.

אני שומעת אותו מתעסק עם משהו אז פתחתי עין אחת, רק כדי להציץ מעט.
שק פחמים! זה מה שחשוב עכשיו. אכזבה קלילה גרמה לי מהר מהר לסגור את הרגליים,
אני הרי לא באמת רוצה שהוא ידחוף לי איזה חתיכת פחם פנימה. הוא מחייך ואני? טוב, אני גם.
הוא קורא לי לבוא לעזור לו, אני עונדת גם כפפות כאלו, מעיפה מחשבות טיזריות מהראש ולומדת יחד
איתו איך להדליק מנגל. סידרתי יפה יפה את הפחמים במעגל, אבל מראש הודעתי שאני מוכנה להיות
רק לעזר, אני לא באמת מתכוונת להדליק מנגל לבדי. חוצמזה, יש דברים של גברים, זה אחד מהם.

התיישבנו סביב השולחן שהיה עמוס מדיי, לא יכלנו להזיז משהו בלי להפיל משהו אחר,
כולם יושבים מסביב ומחכים שהבשר יתחיל לזרום. האמת? אני הכי חיכיתי! אבל עשיתי פנים
של סבלנית. רציתי להוכיח לעצמי ולכולם שמאסטר הוא מלך הבשר ועל כך אין עוררין. הוא אירגן
לי את החתיכות בשר שלי באופן מיוחד. הוא למד איך אני אוהבת ומה אני אוהבת וטיפל בי ממש טוב
לאורך כל הערב. אבל בסוף בסוף כבר הייתי צריכה להיות יצרתית עם האוכל, לא היה לי מקום בבטן,
החתולים הסכימו לשתף פעולה ועזרו לי לגמור מהצלחת. כולנו יצאנו מרוצים.!

אחר כך, בשלב של התה עם נענע, קפה שחור חזק, ועוגות משגעות, שקעתי למחשבות כאלו,
יש אנשים שאני אוהבת. ממש אוהבת. מעטים אומנם, אבל איכותיים כפליים. החברויות פה הן עניין
עולה ויורד, לא יציב במיוחד. עד שאתה נהיה חבר של מישהו, רק אז אתה מגלה מיהו, ואז אתה בורח
בריצה הסטרית ברוורס. לא כל הנוצץ זהב, ולא כל המלקק מאוהב. ואני, אם זה לא יחסי מין בהסכמה,
אני לא ממש אוהבת שמלקקים לי. לא עושה לי את זה. אני אוהבת איכות. אמת. ושיש אנשים כאלו,
זה עושה לי הכי טוב בנשמה.

אחרי מנת הבשר היין והאלכוהול והעוגות. מאסטר הודיע לי רישמית שהוא לא אוכל מהעוגות.
ששאלתי למה, הוא אמר שהוא רוצה את הקינוח שלו אחר כך, בצורה אחרת. אז אחרי שכולם כולם הלכו,
והבוקר כבר עלה, נכנסנו למיטה, טיפסתי עליו, ונתתי לו את הקינוח ישר ללשון. אחר כך לעוד כמה איברים.

עכשיו, עכשיו אפשר לישון היטב.

יום העצמאות,

שנה שעברה לא יצאתי לחוות את הוונדליזם הקל שיום העצמאות מייצר, אבל השנה, יצאתי ועוד איך.

מצד אחד נורא נהניתי לראות את האנשים החדשים של המקום שאני גרה בו, אנשים יפים כאלו, ילדים יפים,
דור אחר, נראה איכותי. הילדודס הקטנים האלו עם העיניים הגדולות והבוהות בהחלט עשה לי משהו נקי
בלב. לא הכל חורבן במדינה הזאת. עם קצת חינוך טוב נוכל לטפס בחזרה למעלה למדינה שיכולה לזקוף ראש.

הילדים הופיעו על במות הבידור, זה זרק אותי אחורה, לדברים שאני באמת אוהבת, לדברים שעושים
אותי מאושרת, לגבולות של עיקר ותפל. לדברים שעושים טוב לנשמה נטו, לא לכוס ולא לאגו.
זה הזכיר לי שוב מה הנשמה שלי אוהבת. ובעיקר מתי אני מתעוררת לחיים.

ראיתי את הגברים שהיו איתי בכיתה, צמחו הדרדרסים, גדולים כאלו, מפותחים. יופי של דבר.
לפי הזכרון המדולדל שלי, יש תחושה שלפני 8 שנים שאנחנו הופענו על הבמות האלו זה היה שמח יותר,
אבל אולי סתם אני מקטרת, היום אני גדולה יותר, הכל נראה לי אחרת.
מה שכן, הפעם מופע הראווה של הזיקוקים לקח בגדול, כן נו, משחקי אגו ותקציב, אני יודעת.!

קרן פלס היא אחת ויחידה, אם חשבתי ככה לפני אז הרי שעכשיו אני גם מוכנה לחתום, לא ראיתי כזה כשרון
על הבמה כבר הרבה זמן, כובשת לבבות. המוזיקה שהלהקה שלה יודעת לייצר בכלל כובשת כל חלקה טובה.
הילדות צעקו לה בהיסטריה, רדפו אחרי האוטו שלה, כפרה עליי, שכחתי מזה הערצה של טירוף,
אבל לפחות הייתי מספיק מפוכחת, כדי לשלוח לה מסר שזה היה שווה כל רגע!

הבוקר של אחרי, כל המכוניות מלאות בקצף, כל הרחובות מטונפים בטירוף מכל מה שהילדודס השאירו,
ואצלי יש מנגינה בלב, לא רק בגלל קרן, אלא בגלל עצמי, יום העצמאות היום, לא רק למדינה הזאת, כנראה
שגם עבורי. בגלל החושך הגדול שהרגשתי שמקיף אותי, בגלל שהחלטתי לסגור את עצמי כדי לעשות טוב לאחרים,
בגלל שכל הזמן הייתי באטרף של לראות אחרים, לא לפגוע, לא להתעסק, לא לחשוב על האושר שלי לרגע,
אבל עכשיו זה בעיקר האור הגדול שאני זוכה לראות, אני יודעת מה אני רוצה, ובעיקר אני יודעת על מה אני לא מוכנה
לוותר. זה מזמן לא במונחים של נשלטת, זה במונחים של בת אדם.

יום ולילה שלם עבר בלמידה שיש מי שאוהב אותי ועושה לי טוב, אין לזה טווח גילאים, יש לזה טווח נשמה.
זה לא קשור למה שאני נותנת וזה לא מחייב אותי לוותר על עצמי, על חיי ושמחת נשמתי,
זה קשור לאלו שאוהבים אותי באמת, אלו שלעשות אותי מאושרת- זאת תמורה מספקת וגדולה בשבילם.
אני מודה, אני לא רגילה לזה, מעולם לא ידעתי לקבל, תמיד הייתי נינג'ה בלתת ולהעניק. זה היה המגרש הביתי שלי.
אבל עכשיו אני לומדת שהעולם יודע להתנהל גם אחרת. יש גם לקבל טוב, עבור כל הימים שהקפדת לספק טוב לעולם.

יום של עצמאות ממנוגל ונהדר, בטן שמקבלת בליטה של הר, ואני שנכנסת לישון מסודר! היידה }{

כמעט חודש לא כתבתי כאן. זה לא היה מטעמים של חוסר זמן, אלא מתוך התחושה הזאת
שאני נתקלת בכל מה שלא בא לי להכיר בעולם הזה. לפעמים אני מעדיפה קצת להעלם מאשר
להכיר חלקים חשוכים. נחתי קצת. ענדתי גאג ושתקתי בפומבי. וואלה, יצא מזה רק טוב.

יום ההולדת שלי הגיע, 24 כבר כאן. פתאום יש לי כל כך הרבה אהבה לכתוב.
אבל עכשיו, עכשיו אין כמעט זמן, אני נעה מאהבה לאהבה, ממאסטר אליכם ובחזרה,
אני מאושרת, מחוייכת, מרגישה הכי נאהבת בעולם. זה בעיקר בזכותו ובזכותן ובזכותכם,
הייתן לי אתמול לקבוצת מלאכיות שגרמה לי להבין מזאת אהבה, מזאת חברות, וכמה שוקולד זה
לא הדבר הכי מתוק בעולם. כי אתן באות קודם. עשיתן לי לילה מאושר. ואני כל כך אוהבת אתכן על כך.

שרשור היומולדת שלי היה הדבר הכי מרגש בעולם. 65 אנשים שהיה להם אכפת. אני לא חושבת שאני
יכולה לתאר במילים כמה זה מרגש, וכמה אני רוצה להודות לכל אחד ואחת מכן, את המילים שבכל זאת
הצלחתי להוציא, שמתי כאן.
אני מעריכה את זה כל כך. תודה שאתם כאן.

מאסטר- אני אוהבת אותך אוצר שלי. יום ההולדת הזה ממהר להיות חודש הולדת. הלילה נבלה עוד קצת.
וזה לא הסוף. זאת כנראה התחלה. ואחרי שאני מסיימת את החודש שלי. אתה מתחיל את החודש שלך.
יש לי המון מה להגיד לך, אבל אולי כאן ועכשיו זה לא המקום הנכון, אז אשמור את זה ללילה, אוהבת.

ז מוכרת וסוויט- יודעת כמה השקעה, כמה לחץ, וכמה ג'ובות היה צריך להשקיע כדי להרים כזה דבר,
אבל אני יודעת גם כמה אהבה נדרשה לכל זה ובכמה אהבה עשיתן את זה. כי כמה שניסיתי ורציתי להיות
חלק מההקמה, לא נתתן לי לעזור בדבר. אני אוהבת אותכן. לא רק על זה. אלא על כל המכלול שאתן מכניסות לחיי.
אהבה, חברות, שותפות ויושר. מרימה כוס לחייכן, לאושר שלכן ולאהבה שמגיעה לכן ללא גבולות.

קבוצת המלאכיות- זה היה הערב הכי מתוק בעולם. אבל גם הכי מחוייך, שמח וממלא את הלב, אני אוהבת אתכן,
כולכן הגעתן, חוץ מאחת שקיבלה פס אבל הבטיחה לפצות. אין לכן מושג כמה עשיתן אותי מאושרת שבאתן
וחלקתם איתי את יום הולדתי ה 24. אני אוהבת כל אחת מכן, על היופי והטוב שבה.
את הכתומה, את מלכת השוקולד ושומרת הראש שלה, את האישה של מריר תפוז, ואת זאת של בננה שוקולד,
את ההיא שאוהבת בעיקר את הלבן, את אשת בצק שקם, ואת זאת שברגע בעלה הפך להיות "חבר",
את השפית המקצועית ואת זאת שלא נגעה כמעט בכלום אבל דאגה להכל. תודה על ערב מדליק. ממלא ומנפח!

יום הולדת. חודש בשנה! ואחרי חודש שקצת התלבטתי בקשר לחברות ובלה בלה כאלו,
כעת אני בטוחה. אם יודעים לבחור נכון. יש חברים טובים. יש אהבה אינסופית. ויש אושר שאי אפשר לבטא במילים!

ת-ו-ד-ה.

אנחנו קבוצה, ככה מסתבר, כל אחד קשור לשני בחבל בלתי נראה לעין, היום לרגע הבטתי על כל אחד מאיתנו
כדי לנסות לתרגם איך התפקידים מחולקים ביננו. הראשונה שעלתה במוחי היא זאת הכי מלומדת מכולנו,
היא זאת שעוברת המון שיעורים עם המון תובנות ומלמדת אותנו לראות, להביט, לקבל. להיות אנשים טובים יותר ומודעים יותר.
יש בה עוד משהו, היא זאת שאומרת את כל האמת בפרצוף, ככה כמו שהיא, בלי הרבה ליפייף או ללכת מסביב.
יש אמת אחת ורצוי מאד להגיד אותה. טוב שהיא חלק מהקבוצה הזאת. טוב שיש את האמת על השולחן כל הזמן.

יש את האחד שהוא אחראי על הגבולות, הוא מודיע מתי המשחק מתחיל ולא מתבייש לתת סימן שהמשחק נגמר,
לרוב זה קר וכואב, כי ככה הוא. אצלו הכל חד וחלק. שחור ולבן. הוא מעמיד דברים על דיוקם ועירני מאד לחציית גבולות,
הוא יודע לשלוף את השפן מהכובע ויודע לראות את העכברים רצים, הוא עקשן מאד, עומד על עקרונותיו, והכי חשוב -
הוא שומר על כולנו. טוב נו, גם אנחנו שומרים עליו. אני במיוחד. יש לי סיבה מספיק טובה.

יש את הבורר, הוא לרוב מחליט מתי לעשות צעד, עד מתי להיות מאופקים ומה גזר הדין הסופי.
אחרי שכל האמת עפה לפרצוף והמשחק כמעט נגמר, הוא זה שנותן את הגושפנקה "סוף סיפור".
הוא מאד סבלני, יודע לספור עד 1000, אבל אם הוא מגיע לאלף, וואה וואה, הסיבוב שלו מהיר והפניה שלו חדה.
הוא לא סופר אף אחד יותר מדיי. הוא כותל מערבי, שומע ובוחר. מה כן מה לא ואיך הלאה.
ככה, לאט לאט אני מצליחה לחבר את הפאזל הזה שנוצר.

עכשיו תורי, אז יש אותי, אני מגיעה אחרי כל שלב, אין לזה סדר מדוייק, לי יש את הצבעים שלי, לרוב זה ורוד ולבן,
אני נורא משתדלת להיות הצד המרגיע אחרי כל צוות האש שיש לי כאן, אני כאילו הצד השליו, זה שלא אוהב מלחמות ולא אוהב ריבים,
זה שתמיד מחפש את האור גם אם יש חושך. אני זאת שתמיד משתדלת לשים את המשקפיים הורודים על העיניים של כולם, שכולם ירגישו
טוב בלב ונקי בנפש, אני משתדלת להיות הצד המאזן, אני לא תמיד מאזנת, אם מעצבנים אותי ממש אז אני לא מתביישת לתת תשובות
ולהוכיח שגם לסאבית יש יופי של עמוד שדרה. וגם יופי של גבולות. ויופי של פה. ומילים. והכל.

יש עוד המון אנשים.
יש את החברים הקרובים שתמיד נמצאים, ומחליטים איפה נוח להם ואיפה נכון, איפה מרגיש יותר קרוב ויותר נקי,
לכל אחד מהם יש את התפקיד שלו, אף אחד לא נשאר בחוץ, כל אחד אחראי על משהו. לרוב זה מחולק ככה שהבנים שומרים על הבנות,
והבנות מעלות חיוך לבנים. ככה אנחנו, אחד לשני. עומדים זה לצד זו. לא משאירים אף אחד לבד. יש את הדגיגות הכי מיוחדות,
ואת אלו שמצטיינים במטבח ולוקחים הכל ברצינות, ואת אלו שתמיד עושים נעים וחם, ואת אלו שעומדים מסביב, לא צמוד מדיי
ולא רחוק מדיי. בדיוק איפה שנוח וטוב להם. ואת המכורים לבקרדי. ואת המכורים למילקי. ואת המכורות לאהבה, ואת הגברברים הקשוחים.
ואת אלו שפוגשים רק במסעדת הבשר הידועה. ואת כל צוות הבלונדיניות בנשמה. כולם פתאום עוברים לי במחשבה,
ואני לא נוהגת לדבר בקבוצות, אבל הערב, ממש עכשיו, הקבוצה הזאת גדלה והיא בהחלט מקבלת צבע משלה.

ואני אוהבת כל אחד מכם. בדרך המיוחדת שלו. נקודה. נקודותיים. סימן קריאה. יום לאישה מדליק מסתיים ולילה פיצוצי בדרך אלינו.

אתה.
השפה שלנו, לכל מילה יש מיליון דרכים אפשריות, מאה ואחד פירושים, דרכים שיוצאות לכל כיוון,
כמו במבוך, אישה וגבר, לפעמים באמת אפשר לחשוב שאנחנו מדברים בשפה שונה, לא פעם זה
זה מביא אותנו לדרכים תלולות של כאב בלב, כל אחד וההבנה שלו. המילים אותן מילים, אי אפשר לשפוט אף אחד.
ואז רק שאתה מולי, או לחילופין אני מולך, אפשר גם ככה שאתה שם עליי יד, או שאני יושבת עלייך, תלוי מה בא לך-
רק אז אפשר לשבת בשקט ולתת ביחד פירוש לכל אותן המילים.
אתה יודע, תמיד שאני איתך זה אחרת, המילים מקבלות צבעים אחרים לגמרי ממה שאני נתתי להן.
את המילים הבאות יש רק דרך אחת לפרש, אני אוהבת אותך. והרבה פעמים אני חושבת שדווקא האהבה, כמה שהיא סוערת
בלב, היא השפה המשותפת שלנו. ואם זה לא עובד, מסתבר שגם 4 אצבעות זאת דרך לא רעה לתקשר. אהבת נצחים. באמת!

את.
לא סיפרתי לך אבל כמעט לא הגעתי לערב בו את חוגגת, היה לי יום קשה נפשית, ידעתי שאת תביני אותי,
כי איכשהוא, את תמיד מבינה. אבל באותה נשימה הבנתי שאני לא הולכת להבריז לערב הזה, כי אני אוהבת אותך
ואני מכבדת אותך. אבל זה כבר הרבה יותר מאלו, משהו בשתיקות שלך מאפשר לי לשמוע אותך מדברת את
הדברים שאת לא תמיד רוצה לומר בקול רם. זה נשמע נורא מסובך, אבל שזאת את- זה תמיד נורא פשוט.
אני מחזיקה לך אצבעות, צועדת איתך באש ובמים. מה שלא יהיה- זה הרי יהיה- בסוף או בהתחלה. מזה משנה כבר.
זאת הדרך שלך ואנחנו נצעד בה במלוא העוצמה,
דעי לך,לא משנה מתי, ולא משנה הדרך, ולא משנה מה עוד נעבור באמצע-
אני אוהבת אותך. הרבה יותר ממה שאת מסוגלת להבין לפעמים. אפילו יותר ממה שזה נשמע במילים.

אתם.
אתם קבוצה, קבוצה יפה וצבעונית, קבוצה שעושה נעים בלב ומעלה חיוך על השפתיים, כל אחד מכם בדרכו
שלו מוסיף צבע וטעם לחגיגה הזאת שלנו. יש בינכם זוגות וכל כך יפה האהבה והמבטים המחוייכים,
ויש את הזוגות שלא נקראים זוג- ועדיין אי אפשר לפספס את החיבור העצום בינו לבינה. ויש את היחידים שהשאירו
את בני הזוג בבית, ויש את אלו שממש עכשיו פנויים וזה לא נראה רע כל כך פתאום.
יש משהו יפה כל כך בחיבור של המון אנשים מקצוות כל כך שונים. יש משהו יפה שזה אתם ואתם קרובים אלינו.
אז לכם- שולחת חיבוק חם וגדול, ומרימה איתכם כוס לחיים.

כבר לילה.
האדרנלין עוד גועש. הטעם שלו עוד נמצא על שפתיי, אני כבר הרבה יותר רגועה. אבל עדיין לא מצליחה לשים את הראש על הכרית,
הוא כאן לידי, הריח שלו עוד על הבגדים שלי, אבל זה בעיקר העיניים שלו, שמספרות לי עליו את כל מה
שהוא לא אומר. וזה בעיקר הידיים שמחבקות אותי גם שכואב. וזה כנראה הלב שיחבר אותנו כל פעם מחדש.
חלומות פז ובוקר פגז, ממני.