למה?כי אני יכולה...

הוא חוזר לו לאיטו,

צעד צעד..

החיוך השטני, המבט הרעב,
ריח היראה שממלא את הריאות.
כמה חיכיתי

לשמוע את אנקות הכאב- ולדעת שהן מהולות בעונג מזוקק
לגרום לזעקות השבר לפרוץ- ולדעת שהוא יתאחה בעוד מספר דקות בחיבוק עוטף.
לראות איש על ברכיו, כפוּת ידיים, מכוסה עיניים,
ממתין בציפייה מתובלת בחשש מה"לא נודע"-ולחוש את ההתרגשות והציפייה שעוברת לו בגוף..

להתבשם מכוחי בעודך עומד עירום לעיני כל,

מושפל וכאוב,

חשוף לגמרי, ללא יכולת להגן על עצמך, על גופך או כבודך

ואת הבושה והפחד שהיו אמורים לגאות בך

מחליף פרץ של אדרנלין והתמסרות.

לחייך בסיפוק כשחלציך בוערים במלחמה של כאב ותשוקה,

מופקרים ומופקדים בידיי
נתונים לחסדיי
לחרוט על עורך עד שיקיז ויזלוג נוזל החיים

ולדעת שכל טיפה שניגרת מוקדשת ומקודשת,

יקרת ערך כמו אבן אודם שמוענקת לי במתנה

בניחוח ברזל וטעם של חופש..

ה"רעש" שמייצר לי את השקט.

התגעגעתי