יש ריחות שמלווים אותך כל החיים, שנכנסים לתוך הגוף ולא עוזבים, לא משנה איפה את בעולם. ריח של שישי הוא כזה. הוא עוטף, מתפשט לאט, ממלא את האוויר בתחושה שאין לה שם, רק ידיעה פנימית שזה הרגע שבו הכל משתנה.
זה מתחיל מוקדם. השמש עדיין גבוהה, אבל משהו בה מרגיש אחר. החלונות פתוחים קצת יותר, הסירים מתחילים לבעבע, התבלינים משתלבים זה בזה כמו ריקוד מוכר. הריח מתעורר, מלטף את הקירות, נוגע בכל מה שמסביב, ואיתי. הוא נכנס לריאות ומזכיר לי…הנה זה בא.
יש בו חום של בית, אבל גם התרגשות של רגע לפני. כי שישי תמיד מביא איתו ציפייה לאו דווקא למה שיקרה, אלא לאיך זה ירגיש. אולי זה הרוגע שמתקרב, אולי זו השלווה שאמורה להגיע, ואולי זו דווקא האנרגיה שתוססת מתחת לפני השטח. מין דריכות שקטה, כמו הידיעה שמשהו עומד לקרות, שהגוף כבר מזהה אבל המחשבה עוד לא תפסה לגמרי.
ואז, כשהלילה יורד והבית מתמלא, אני מרגישה את זה חזק יותר. משהו באוויר נעשה כבד יותר, מתוח בדיוק במידה הנכונה. אני מתענגת על הרגע שבו הכל מסתדר במקום, שבו כל החושים מתחדדים. זה הזמן שבו אני יודעת שאני לא רק חלק מהיום הזה אני מובילה אותו, מחליטה איך הוא ייגמר.
כי ריח של שישי הוא לא רק זיכרון של בית, הוא גם תחושת שליטה. רגע של נוכחות מוחלטת, של ביטחון בעצמי ובמה שאני מביאה איתי. שישי הוא הזמן שלי, שבו אני זו שמכתיבה את הקצב, שבוחרת איך הערב יתפתח ואיך הלילה ייגמר.
