גדלתי בבית שבו לאבא יש אקדח. ככה זה כשאת בת של קב״ט, של איש מודיעין.
אבא שכמעט תמיד מצטרף לטיול שנתי כ״הורה מלווה עם נשק״.
אבא עם ביפר מצפצף, הרבה לפני שהיו אייפונים, כשהיינו משאירות הודעות ״אבא תחזור אלינו״ ואחרי כמה פעמים כאלה ביקש שתמיד נציין אם זה דחוף או לא.
אבא שלימד אותי לחשוב על תסריטים - מה את עושה אם את בחניון ופתאום מתחילים לירות עלייך? (התשובה: לא להתחבא בין המכוניות, אלא מתחת למכונית).
כשהגיע הזמן שלי להתגייס, ברור שאבא עזר לי להתקבל לכוחות המודיעין. היה לי שירות מעניין ומועיל, הרגשתי שאני תורמת למדינה שלי, ובגיל 19 יושבת בפורומים עם גברים בלבד, ומסבירה לאחד עם 3 פלאפלים (עד היום לא יודעת דרגות, כי שירתתי במתקן אזרחי) למה צריך לקבל את חוות הדעת שלי.
אבא שפעם אחת, הרים על הרגליים את כל אגף המבצעים במטה, רק כי הבת האחראית שלו יצאה לדייט ושכחה את הנייד ברכב, ולא ענתה במשך כמה שעות.
אבא שתמיד בחן את הבחורים שהבאתי הביתה. שאל שאלות על גבי שאלות, תחקיר ביטחוני של ממש, והזהיר לא לשתות ולהחזיר אותי הביתה בשלום, ומה ההורים עושים.
נראה לי שזה לא הפתיע אף אחד, כשהשולט הראשון שלי התייצב עם אקדח. הוא היה (ועדיין) קצין ותיק בצבא, ולמרות שלהיפגש פעם ראשונה עם אדם זר שאמור להרביץ לך עכשיו, ולראות אותו מניח את האקדח על השולחן אמור להלחיץ - כנראה שבאיזשהו מקום, אותי זה הרגיע.
אחריו, באופן בלתי מפתיע ובלתי סטטיסטי, היו עוד כמה שהגיעו עם אקדחים, ולמרות שהמראה הזה של הנחת האקדח על השידה בצד הרתיע לשבריר שניה, אולי בתוך תוכי קיוויתי שהם יוציאו אותו מהנרתיק, ויצמידו אותו לנרתיק שלי…
