לא ידעתי מה מחכה לי בערב הזה..
כמה אתה עומד לאתגר אותי..
את התפיסה שלי בנוגע ליכולות שלי....
ערב שמתחיל באותו אופן תמיד.
חיבוק ענק, כוס תה ושיח חם וקרוב.
מתלבשת ומתחממת כשאתה מחווה לנקודה הספציפית שבה אני מתיישבת מולך...
זה מדהים שלא משנה כמה פעמים נגיע לרגע הזה, עדיין תהיה בי התרגשות ילדית שכזו כל פעם מחדש כשאני מתמקמת וההיררכיה שעד לפני רגע לא הורגשה עוטפת כל נים בנשמתי.
כאילו אני חוזרת למקום שאני משתוקקת אליו.
מתחילים...
חיבוק של ידיים וחבלים ששטים ועוטפים אותי. ממקם את ידיי במנח שתמיד מאתגר אותי. אתה מתחיל להרים אותי מהריצפה ואני מרגישה את המאמץ העולה בכתפיים. אבל אני מגיעה לעמידה כשאתה מסדר את השיער ודואג שכל חבל יושב בדיוק במקומו.
אתה ממשיך וקושר, מרים את הרגל והמחשבות שלי כבר רצות לכל כיוון, מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא, כרגיל טועה... אני לא צופה את הרגע שבו אתה מחבר את הקרסול שלי סביב גופי...
אתה מאתגר עוד קצת, מושך את נקודת החיבור של הידיים עוד קצת למעלה וגוזל ממני את היכולת להניח את כל הרגל על הריצפה... עכשיו צריך לבחור... להישאר על קצות האצבעות או לתת לכתפיים לסבול קצת.... אני צוחקת כשאני מבינה את הסיטואציה... צחוק של חוסר אונים מהול בשעשוע...
לפעמים אני מרגישה שהצחוק שלי פוגש את הסדיזם שלך, מוציא את החיה החבויה החוצה, זו שיוצאת בכל קשירה אך לתחושתי מול הצחוק הבלתי נשלט שלי, היא משתלטת, רוצה להכאיב, להכניע, להשתיק...
אתה מאפשר לי להשתעשע קצת עם עצמי, לבחור כל פעם בכאב אחר, אבל התגובה לצחוק לא מאחרת לבוא... חבל שיער. כזה שלא משאיר לי מקום לתזוזה... כמעט ...
ואני? אני שומעת את הסיפוק בשקט שלך... דמעה בורחת ומשחררת את הראש לשקט מבורך, סוף סוף.... אתה מצלם ומתחיל להתיר..
מצד אחד הקלה ומצד שני, הגוף רעב לעוד מהכאב המדויק שלך ואני תוהה אם בכך סיימנו..
כמה שאני טועה...
שוב עומדת על הקרקע, נקודת העגינה משוחררת מעט, אבל הרגל שנקשרה נחה זמן מועט מאד על הקרקע... מיד מונפת חזרה, הפעם בתנוחה שונה ...
אני אפילו לא יודעת מתי הוספת במבוק בין ידיי... רק זוכרת את הכאב שבניסיון להחדיר אותו באופן מדויק כשהידיים מתחילות להתנמלל..
אתה מוסיף עוד חבל ועוד אחד, הראש שלי כבר מעופף במרחבים אחרים כשאני מנסה להילחם בכאב ברגל העמידה...
ואיכשהו אני מבינה מה עומד להגיע, ויש בי דאגה שקטה, כי אני מתקשה לסמוך על הגוף שלי בכל מה שקשור לתנוחה הזו בקשירה וורטיקלית, אבל אני סומכת כל כך, בטוחה ועטופה כל כך שכל דאגותיי נשארות כקול רקע לתחושות שממלאות אותי...
וברגע אחד הרגל השנייה מונפת למנח סופי ואני ברגע הראשון זועקת בבהלה... אבל אתה איתי.
מרגיע, מזכיר, מכיל... ואני נושמת, מרגישה את הגוף הכלוא, המנומלל, הכואב וחסר האונים... ואני נוסקת לגבהים מטריפים... דמעות של כאב ושחרור מציפות...
מרגישה שאני מרחפת לי שם במעין שלווה לא ברורה, עד שהכאב משיג אותי...
אתה מתיר ומוביל אותי בבטחה ורוגע לקרקע, עוטף ומחבק לסיום מושלם לערב מאתגר ומיוחד בחבליך....
ואני..
מתמוגגת מהיכולת לשחרר, לבטוח, לנסוק..
להתמסר לכאב, לחבליך, לידייך...
תודה על עוד ערב כל כל מיוחד בחבליך
💕🙏