יומנה של שפחה

פסענו שלובי ידיים במסדרון הארוך, השקט הדהד בחלל הצר. הידקתי את אחיזתי בזרועך, שואבת עוד קצת אומץ לקראת העתיד לבוא. 

בקצה המסדרון עמדה דלת כחולה ללא מנעול. נעצרנו לפניה, נשמתי נשימה עמוקה ופניתי אלייך. הסתכלת עליי בעיניים הגדולות שלך, וראיתי דרכן את הכל. 

ראיתי את המפגש הראשון, הלב הדופק, ההתרגשות. ראיתי אותנו בבית קפה כששאלת ,זו את? 

ראיתי את הסשן הראשון, השמחה, החיבור, הבכי, הכאב, את הכל ראיתי דרך העיניים שלך. 

עזבת את זרועי ועטפת אותי בחיבוק גדול. כזה ששמור רק לרגעים מיוחדים. 

את האהבה שלך הרגשתי. 

הדלת נפתחה ופסעתי צעד אחד קדימה אל תוך החדר, אתה אדוני, נשארת מאחור. 

הסתובבתי בכדי לראות את זיו פנייך בפעם האחרונה , דמעה זולגת על לחיי.

הדלת נטרקה,

ונשארתי לבד בחשכה. 

 אני רוצה שתראה לי מה זה אומר להיות הזונה שלך, זו שבחרת מכולן.

תראה לי איפה המקומות הנמוכים האלה שאתה מספר לי תמיד עליהם, שבהם אין גבולות, והשדים משחקים.

אני לא רוצה להיות סתם עוד זונה, יש הרבה זונות בחוץ, אני רוצה להיות הזונה המיוחדת של אדוני. 

אני רוצה שתשתמש בכל חור שקיים בגוף שלי כדי לענג את עצמך. אני רוצה שתוציא ממני את הזוהמה של הרחוב, את המילים המטונפות, את השבור, הקשה, הכואב. 

אני רוצה את היד שלך נועלת אותי במקום, לא נותנת לי מרחב נשימה, כשאתה מצליף בי שוב ושוב ושוב, מסמן אותי.

אני רוצה את הכוח השקט שלך, שמנהל אותי במבט אחד ובחצי מילה, יוצר מציאות שבה אני קיימת רק בשבילך. כי העולם נודם. 

רוצה שתראה לי מה זה אומר להיות הזונה שלך.

אדוני

"אני נותן לך מילת בטחון, היא בשבילך ועבור שנינו, השתמשי בה בתבונה, נשלטת. "

מעולם לא ביקשתי מילת בטחון. היא תמיד ניתנה לי בהוד, הדר ופאר.

מלווה בהסברים על חשיבותה, מתי ראוי ומתי לא לנשלטת חכמה להשתמש בה.

על סכנות השליטה בנבכי הכאב. על גבולות וקווים, שנחצים ויחצו.

והוא אמר לי , יותר מכל אני מוטרד ממילת הביטחון שלך. ביקש לתת לנשמתו מנוח שבעת מצוקה, יהיה לי מפלט, שכן איש אינו קורא מחשבות, ואני ביקשתי לי אותו, שכן יקרא וירגיש, וידע להאט או לדחוף קדימה.

השולט שיודע לדרוש ולתת, ולקחת את מה ששלו, לעטוף בכאב וברכות, במילה שאין להגיד את שמה. הרי היא אהבה.

ומעולם לא נדרש לי השימוש במילה הזו, שכן הפחד מהשימוש גדול מהתכלית. והרי אני נוצרתי לזחול בשביל הכאב, בשביל לתת ולשרת, ואם בחרתי בך ,

אתה אדוני.

לעולם לא אצטרך לי אותה אזדקק לה.

גם אם תזכיר לי שוב ושוב שהיא קיימת.

היא אמורפית המילה הזו.

אני בשר ודם. 

אני מתיישבת על קצה המיטה.עיני נעצמות וגופי מנומנם, חש את ריקות האוויר. אני בוהה מסביבי, מחפשת את אדוני. הצללים נופלים ארוכים על המיטה, ומטליאים את הקירות, ואדוני איננו. 

אני לבדי בחדר השינה של אדוני, לבדי בתוך האינטימיות הזאת של הסדינים והחפצים שלו, "אדוני?" אני פוצה את פי בהיסוס, מקווה לשמוע תגובה.

                                       שקט

עוטף אותי וקול לא נשמע מלבד אוושת הרוח המלטפת את גופי הערום.

ליבי מנתר בתוכי בחולשה, מתמוסס בפיק ברכים מהפחד המתחולל בתוך ורידיי. " אדוני ? "

אני עוצמת עיניים חזק, ומתמסרת לכמיהה, לחזור ולהזדחל למרגלותיו, מבקשת לצלול שוב לעולם שבו אני של אדוני, להכרך שוב בזרועות הכבדות, ובחזה הבוער שלו. לשקוע ולהמחץ תחתיו.

אני נופלת אחורה אל המיטה, מכסה את עצמי בשמיכה העבה של אדוני, נושמת את הוויתו, וממתינה בשקיקה שישוב.

אדוני. 

אספת אותי לפתע, ללא אומר, מהפינה בה רבצתי, לתוך החזה שלך. ליפפת בזריזות את שיערי בכף ידך משכת את החפץ שאני בידית שיצרת, ונתת לי לנשום את מהותך.

נשמתי עמוק, גם מהפה וגם מהאף, הכי חזק שאני יכולה, ממלאת ריאותי בניחוח המשכר שלך.

הרמתי את ראשי לעברך ומבטינו הצטלבו. כן, עיני מכוסות כבר שעות, כתמיד, ומבטינו הצטלבו. מבעד למחסום השחור לא ראיתי מאום, רק את מבטך.

העולם שתק. הקיום כולו התנקז לתוך הרגע המופלא הזה, המיוחד , שבו רק שנינו חיים. 

פרץ של אהבה בלתי נשלט, שטף את גופי, גרם לי לרעד קל, כי את האהבה שלי ראיתי, סומאה, בעיניך. 

שפתייך הבשרניות עטפו את שפתיי בתשוקה, בזמן שידיך חפנו את גופי בלהט. 

התנתקנו רק לרגע קט, אני עירומה, בחשיכה, ואתה, אדוני, משיל בגדים, כך אמרה האוושה,  כדי לתת לגופינו להתאחד ללא מכשול. עינייך לא עזבו לרגע את עיניי, אני יודעת. וריח מיצי תשוקתנו מילא את החלל.

אדוני משך אותי בשיערי, כפופה, מדדה , אל השולחן ההוא. הגדול. האילם. שידע להכיל בציות את תשוקתינו. השולחן ההוא, שפלחי ישבני המיוזע סומנו עליו בהטבעה עמוקה, שנותרה עדה יחידה לתפקידו האפל.

אדוני השכיב אותי עליו, פישק את רגליי פקד עלי אין תזוזה ואני קפאתי על מקומי. אצבעות נלחצו אל לחיי אילצו את פי פעור, רחב, הגאג נתחב, מהודק, ומילא את פי שכבר נטף.

אדוני חדר אלי בפראות. בעיני הכבויות ראיתיו. מביט במעשה הנוקב, תוך כדי בטישה.

לפתע, איני יודעת מהיכן, אנקה, שאגה, יבבה עצומה פילחה את פי ופרצה נתיבה דרך הכדור המעיק אל החלל, עיני הכבויות מתגלגלות, גופי ברעדה בלתי נשלטת, אני חשה נוחתת מגובה אינסוף אל ענן מכיל, עוטף. סחוטה.

כל חור בגופי מבעבע את תכולתי. עד אפיסתי . 

נשמתי את האוויר הקר עמוק לתוך הריאות שלי. אנחנו צועדים שלובי זרועות, עטופים במעילים גדולים באחת מערי אירופה הקפואות. שרשרת הזהב שאדוני העניק לי רגע לפני עלייתנו למטוס עוטפת את צווארי, שרשרת בעלות עם שמי שמתנוסס עליה, שרשרת שאני עונדת בגאווה.

גנבנו כמה ימים של ניתוק מהשגרה החונקת, ברחנו רחוק למקום שבו נוכל להיות עצמנו. אדון ושפחה, לעיר שבה הכל מותר וחוקי החברה הנוקשים אינם קיימים.

שעת ערב ואנחנו בחדרנו. התרגשות נעימה מציפה אותי לקראת העתיד להגיע. אני יוצאת מהמקלחת ומתנגבת היטב, בעודי מתאפרת אדוני ניגש אלי מלטף את גבי ולוחש על אוזני " תתאפרי אסט, תתאפרי כמו הפרוצה שאת, אני אלביש אותך בבגדים שיתאימו לאיפור, והיום אסט את הולכת להראות לי איזו זנזונת את".

שולטי העביר יד על שיערי, והמשיך לעבר החלון. הביט בעיר העסוקה למטה. דמומה מעבר לזגוגיות האטומות. כבר הספקתי לשרטט את שפתי עם שפתון אדום בוהק, כבר העליתי על רגלי את גרביוני הזנות והתקנתי אותן לביריות השחורות. מגפי קרסול עם עקב דק ובלתי אפשרי.  אדוני יתמוך אותי בלכתי. ידעתי. 

ישובה על המיטה הצחורה שלפתי את הטלפון מן השידה. עלעלתי שוב בתמונות המקום אליו אלקח על ידי אדוני. קירות טיח סדוק ולבנים אדומות, מהוהות משנים. 

כלובים כלובים מעטרים את הקירות החשופים. סבכות רצפה מובילות לתאי צינוק מתחת לרצפת העץ הנושנה. שלשלאות בכל פינה. בהיתי במסך, מבועתת.

יד לפתה את שיערי ואילצה אותי לקימה. 

השלכתי את הטלפון בהפתעה. " אמרתי הכיני עצמך ואת מכלה את הזמן " הוא אמר בקולו השקט. "אבל אדוני...אני רק...".

סטירה.

הרכנתי את ראשי, נאלמתי דום.

" שימי מעיל, יוצאים " . " אין עלי כלום אדוני" , מלמלתי בשקט. הוא ירה מבט קצר אל עיניי, אזק את ידיי מאחורי גבי, הידק עליי את המעיל, אחז בטבעת קולרי ומשך אותי לעבר הדלת.

מסדרון.  אני מטופפת על מסמריי בשיווי משקל מעורער. נכלמת. ראשי מושפל. מעלית. זוג נכנס. מביט בשתיקה. לובי. הליכה מואצת לאורכו.  אדוני אוחז בזרועי בחוזקה. מדרכה. טפטוף חורפי. קור חודר. מונית עוצרת באוושת צמיגים, צינור המפלט פולט ערבול של עשן ואדים. אני נדחפת פנימה. יושבת מקופלת בתוך עצמי. מעילי על עורי הרועד לא מקור, מכלימה, מבושה, מחוסר אונים. " אדוני..." אני מבקשת לומר בלחישה מתבקשת. לחיצה על זרועי מסמנת- שתקי. 

איתות. מגבים. שאון מכוניות בחוץ. נסיעה. עצירה. האטה. פנייה. אורות חותכים את החשיכה. המונית עצרה מול בנין מרשים, מדרכה רחבה. אדוני יוצא ומסייע בעדי לצאת אחריו, ידי כפותות לאחור.

חצר חשוכה קידמה את פנינו. חצינו את המדרכה הרטובה. אדוני בנחישות, אני בשיווי משקל רופף. הלכתי לצד אדוני האוחז בי. 

בלא לדעת לאן.  

אני אוחזת בהגה בשתי ידי, מזמזמת עם הרדיו, מנסה לא לתת למחשבות להשתלט עליי.

אני יודעת שהמפגש היום יהיה אחר, אנחנו כבר לא נהיה לבד, גוף נוסף מצטרף אלינו, ומלבד זאת איני יודעת דבר. 

אני חונה בסמוך לביתו, ונשארת באוטו לעוד כמה דקות של חסד בחסות החשיכה, כשאעבור בדלת כבר לא תהיה דרך חזרה.

אני נשאבת פנימה ומתפשטת בכניסה. אדוני מביט בי בדממה מהדהדת ומהנהן באישור. הוא אוסף את בגדיי ומניח אותם בחדר השינה, זה נותן לי שהות קלה לתור אחר נפש נוספת במרתף.

אני שמחה לגלות שאנחנו לבד. 

באמצע החדר ניצב כיסא עץ עם ידיות רחבות. עליו מספר חבלים באורכים שונים אשר משתלשלים ממנו, ואני יודעת שהוא הוכן עבורי.

אדוני חוזר ומסמן לי לשבת. רגלי בוגדות בי ואני לא מסוגלת לזוז. דחיפה קלה לכיוון הכיסא ואני ישובה. במשך דקות ארוכות אדוני עומל על מלאכת הקשירה ואני מסתכלת עליו כבכישוף. הוא מוודא שאני מותקנת היטב ללא כל יכולת תזוזה. ברדס שחור מלייטקס  מולבש על ראשי, גאג גדול נדחף לפי ואני מוכנה.

את מתנת החושך אדוני לא מעניק לי. לא הפעם. 

 נקישה נשמעת ונשימתי נעתקת. אדוני ניגש אל הדלת ופותח אותה לרווחה. אישה יפה נכנסת והוא מברך אותה לשלום.  הם מתחבקים קצרות והוא מזמין אותה אל הספה. הוא פותח בקבוק יין והיא מחייכת. 

בעולם שלהם אני לא קיימת. אני חפץ. אביזר נוי. רכוש.  אני אסט.

" התייצבי מולי " הוא פוקד עליה. " התפשטי".

היא נעמדת מולו, בעמדת הפישוק, בראש מורכן, מושיטה ידיה מוכנית לאיזוקה בפלדה. 

הוא מתקין לפיה גאג כדורי אדיש ופוער, מרייר.

ביד האחת הוא חופן את פלחי ישבנה, מתמקד בחריץ הלח, לש, לוחץ ושורט,

בידו האחרת, הוא סוטר לירכייה, שיפתחו עוד מעט,

הוא מחליק את גב ידו אל בין שפתייה הרותחות, מעסה אותן, את תוכן. את הדגדגן. מזחיל אצבע ועוד אחת ולש. לאט, ובעוצמה ובפראות, ועם שתי ידיו מטלטל חריצייה, כמפריד חלקיה.

הוא מוודא כי היא מטפסת במעלה התשוקה, הוא מקשיב לאנחות הגוברות, לפה הפעור הנוזל, ובאחת, לנגד עיניה התמהות, הכמהות, הפעורות, הוא נסוג.

הוא מנקה את ידיו על פניה, וגורר אותה אל הקיר במהירות, מקבע אותה היטב, ומתחיל במלאכה.

הוא מצליף בה בעזרת שוט זנבות ארוך והיא נאנקת. גופה משנה צבעו לצבעי כאב, לגווני אדום סגול, והוא לא מרפה.

אני בוהה בה,מהופנטת, מנסה לזכור כל פרט מתווי פניה וגופה של האישה הזו שזוכה לקבל את כאביו של אדוני, ודמעה אחת בודדת זולגת על לחיי.

אדוני מנתק אותה מהקיבוע והיא צונחת לרצפה כאדרת ריקה. הוא מרים אותה ונושא אותה לספה, שם הוא עוטף אותה בידיו הגדולות ומודה לה על שנתנה לו את עצמה. 

לאחר זמן שהרגיש כנצח, ולאחר שסעדו את נפשם בארוחה כיד המלך ושוחחו חולין, הוא מחבק אותה חיבוק אמיץ ושולח אותה לדרכה. 

אני מביטה בה מבט אחרון, והיא מחזירה לי מבט, אנחנו יודעות שלא נפגש עוד לעולם שכן תפקידה בעולמנו תם.

אדוני ניגש אליי ומותיר אותי מחבלי.הוא מוריד את הברדס מראשי ומנגב את דמעותיי, שבינתיים פרצו כל מחסום וזלגו בשטף.

הוא לוקח אותי למיטתו,ומלטף את גופי ללא הפסק,  " אסט שלי, את גיבורה" הוא לוחש לאוזני " את רק שלי".  

אני מתעוררת מתוך תנומה עמוקה. ממאנת לפקוח את עיני. חשה את מוגבלות גפיי העקודות לעמודי המיטה.       " למה אפשרת לה לכאוב כל כך? למה התעלמת ממני? לא סבלתי לשמוע את נהמות הכאב שלה". אמרתי בנים לא נים. חשתי את ידי ורגלי מותרות מן האסורים. ואת קולו של אדוני לוחש באוזני- " אני מביט בך דקות ארוכות. גופך התעוות, עיניך נעו בתזזית בתוך עפעפייך המוגפים. זלגת מתוך שנתך. ספרי לי על חלומך". 

אני מתרוממת לישיבה, עיני עדיין כבויות, מצטנפת לתוך החזה שלו, נושמת את הוויתו, ומודה בכל ליבי על קיומו.

הוא אמר אם תלכי אחרי

לא קטיפה תלבשי ולא משי

יהיה מר עד בלי כח אולי

אז אמרה היא לאט, כח יש לי

אם צריך אתהלך בסחבות

כלובשת קטיפה מבריקה

אם צריך אקרצף רצפות

ואהיה בעיני כמלכה

כל אשר תבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב, אדוני , יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כח

אז אמר מה יהיה אם אבגוד

ואותך אעזוב מיותרת

בלילות ארוכים לחכות

עד שובי מזרועות האחרת?

אם צריך לחכות אחכה

כך אמרה ופניה באור

אם צריך לא לבכות לא אבכה

העיקר שאדע כי תחזור

כל אשר נבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב, אדוני, יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כח

אז אמר מה יהיה אם אגיד

שעליך לקום וללכת

ולשכוח אותי ושנית

לא לשוב כי לרחוב את מושלכת?

היא רק רגע שתקה ותחייך

אז דברה ופניה ככפור

אם תאמר לי ללכת, אלך

אם תאמר לא לחזור, לא אחזור

אך דבר רק אחד אל תשאל

אל תאמר לי אותך לשכוח

כי את זאת אדוני לא אוכל

בשביל זה לא יהיה לי כח

* מילים, נתן אלתרמן.

** ניחוח בדסמי, אסט.

אני פוקחת את עיניי לחשכה. קרני שמש חמימות מלטפות את פניי, ואני מבינה שהחושך נמצא רק בתוכי. 

 מבקשת להסיט את שיערי הסתור, אך ידי כפותה למראשות המיטה,רשרוש השלשלאות ממלא את החדר.

אני כבולה.

אני מחוברת לגב המיטה בחבלים עבים, וגופי מתחכך בשלשלאות פלדה הפזורות על המיטה.

 זיכרונות מארועי אמש מציפים אותי וגל של הנאה שוטף את גופי. 

ריח משכר של מטעמים מתגנב לאפי ובטני מתכווצת. אני מנסה להתרכז, ללא הצלחה .

צעדים נשמעים במסדרון, ליטוף עדין על ראשי מקפיץ אותי, " בוקר טוב אסט". אדוני מנתק אותי מהמיטה ומוביל אותי לחדר האמבטיה. שאון הפלדה שאני גוררת מקרסולי האזוקים מלווה את מסלולנו.אני מוצבת על האסלה.  " התרוקני אסט, בוקר". אני מאדימה. מקללת בלב את הבושה שמסרבת להרפות ממני, בושה שאין לה מקום במרתף של אדוני. " אסט, קדימה, אני איתך ", אמר בעודו חופן אותי, מהדק אחיזתו בשיערי, והנוזל מתפרץ מגופי ביחד עם הבושה. 

מקלחת מהירה ואדוני מושיב אותי לשולחן האוכל. הוא אוזק את ידי ומניח צלחת מולי. כשרק חוש הריח לעזרי, הרעב מתגבר ופי מתמלא בנוזלים.

אנחנו מנהלים שיחת חולין תוך כדי שאדוני מאכיל את שנינו. לרגע אני מצליחה להתנתק מהמציאות ולראות אותנו מהצד. אני אזוקה, מוחשכת בעזרת סלוטייפ שחור ועבה, עירומה, נינוחה, במקומי הטבעי, ואדוני דואג לכל צרכיי.

"ספרי לי על אתמול" אדוני מנחה אותי, ואני מחייכת. "אתמול למדתי שיעור" אני משיבה. " את פה כדי ללמוד, את באילוף אסט, ספרי לי, מה למדת?"

תמונה אחת ברורה ניצבת מול עיניי, אני שרועה על המיטה, מותקנת בחבלים ושלשלאות, מתוחה לכל כוון, מוחשכת, עם אטמים באוזניי, חושי ניטלו ממני.

אני מתכנסת בתוך עצמי ונותנת לשקט למלא אותי. 

" למדתי אדוני שלי, שהשקט נמצא בתוכי, ואתה נותן לי כלים למצוא אותו ". 

 אדוני מחייך. " ספרי לי על כאב אסט, ספרי לי מה חווית".

" ביקרתי אתמול בתהום. טיפסתי וצללתי ומשכת ללא רחם. בעומקים אליהם נדחקתי לא נראה כל אור. התבוססתי בעצמי, במיצי, בזיעתי. כל העולם סביבי הצטמצם לכדי אוושות, נחיתות, כאב מפלח, קורע. דיאלוג חריף בין גופי המתעוות בריקוד גרוטסקי ובין בדל מחשבה שאדוני אחראי לתופת הזאת. היית שם. שמרת. החזרת אותי לחיים. כפית עלי ביקור בגיהינום. ושרדתי." 

" את יודעת שיש דרך, דרכי, הדרך שאת צועדת בה, את יודעת שרק מתוך התחתית את תצמחי, והתפקיד שלי הוא להביא אותך למקום הזה אסט, רק משם תוכלי לגדול, להכיר את נפשך המסוכסכת, רק בכאב הגדול, כשאני שם לצידך, מכאיב, ושומר, רק שם את תתפתחי, כך ראוי".

נזכרתי בצעקותי, שלא הכרתי כמותן בעבר, שעומעמו על ידי גאג כדורי גדול, בניסיונות שלי להגן על גופי מהצלפות בלתי נגמרות, בכעס, באימה, בכאב ואז בשקט.

נזכרתי בידיים שמלטפות, שמטיילות בתוכי, מעסות, מרגיעות, מגמירות.  

נזכרתי במה שעשית בי בליל אמש אדוני. 

" עשה בי כרצונך"