אני אוחזת בהגה בשתי ידי, מזמזמת עם הרדיו, מנסה לא לתת למחשבות להשתלט עליי.
אני יודעת שהמפגש היום יהיה אחר, אנחנו כבר לא נהיה לבד, גוף נוסף מצטרף אלינו, ומלבד זאת איני יודעת דבר.
אני חונה בסמוך לביתו, ונשארת באוטו לעוד כמה דקות של חסד בחסות החשיכה, כשאעבור בדלת כבר לא תהיה דרך חזרה.
אני נשאבת פנימה ומתפשטת בכניסה. אדוני מביט בי בדממה מהדהדת ומהנהן באישור. הוא אוסף את בגדיי ומניח אותם בחדר השינה, זה נותן לי שהות קלה לתור אחר נפש נוספת במרתף.
אני שמחה לגלות שאנחנו לבד.
באמצע החדר ניצב כיסא עץ עם ידיות רחבות. עליו מספר חבלים באורכים שונים אשר משתלשלים ממנו, ואני יודעת שהוא הוכן עבורי.
אדוני חוזר ומסמן לי לשבת. רגלי בוגדות בי ואני לא מסוגלת לזוז. דחיפה קלה לכיוון הכיסא ואני ישובה. במשך דקות ארוכות אדוני עומל על מלאכת הקשירה ואני מסתכלת עליו כבכישוף. הוא מוודא שאני מותקנת היטב ללא כל יכולת תזוזה. ברדס שחור מלייטקס מולבש על ראשי, גאג גדול נדחף לפי ואני מוכנה.
את מתנת החושך אדוני לא מעניק לי. לא הפעם.
נקישה נשמעת ונשימתי נעתקת. אדוני ניגש אל הדלת ופותח אותה לרווחה. אישה יפה נכנסת והוא מברך אותה לשלום. הם מתחבקים קצרות והוא מזמין אותה אל הספה. הוא פותח בקבוק יין והיא מחייכת.
בעולם שלהם אני לא קיימת. אני חפץ. אביזר נוי. רכוש. אני אסט.
" התייצבי מולי " הוא פוקד עליה. " התפשטי".
היא נעמדת מולו, בעמדת הפישוק, בראש מורכן, מושיטה ידיה מוכנית לאיזוקה בפלדה.
הוא מתקין לפיה גאג כדורי אדיש ופוער, מרייר.
ביד האחת הוא חופן את פלחי ישבנה, מתמקד בחריץ הלח, לש, לוחץ ושורט,
בידו האחרת, הוא סוטר לירכייה, שיפתחו עוד מעט,
הוא מחליק את גב ידו אל בין שפתייה הרותחות, מעסה אותן, את תוכן. את הדגדגן. מזחיל אצבע ועוד אחת ולש. לאט, ובעוצמה ובפראות, ועם שתי ידיו מטלטל חריצייה, כמפריד חלקיה.
הוא מוודא כי היא מטפסת במעלה התשוקה, הוא מקשיב לאנחות הגוברות, לפה הפעור הנוזל, ובאחת, לנגד עיניה התמהות, הכמהות, הפעורות, הוא נסוג.
הוא מנקה את ידיו על פניה, וגורר אותה אל הקיר במהירות, מקבע אותה היטב, ומתחיל במלאכה.
הוא מצליף בה בעזרת שוט זנבות ארוך והיא נאנקת. גופה משנה צבעו לצבעי כאב, לגווני אדום סגול, והוא לא מרפה.
אני בוהה בה,מהופנטת, מנסה לזכור כל פרט מתווי פניה וגופה של האישה הזו שזוכה לקבל את כאביו של אדוני, ודמעה אחת בודדת זולגת על לחיי.
אדוני מנתק אותה מהקיבוע והיא צונחת לרצפה כאדרת ריקה. הוא מרים אותה ונושא אותה לספה, שם הוא עוטף אותה בידיו הגדולות ומודה לה על שנתנה לו את עצמה.
לאחר זמן שהרגיש כנצח, ולאחר שסעדו את נפשם בארוחה כיד המלך ושוחחו חולין, הוא מחבק אותה חיבוק אמיץ ושולח אותה לדרכה.
אני מביטה בה מבט אחרון, והיא מחזירה לי מבט, אנחנו יודעות שלא נפגש עוד לעולם שכן תפקידה בעולמנו תם.
אדוני ניגש אליי ומותיר אותי מחבלי.הוא מוריד את הברדס מראשי ומנגב את דמעותיי, שבינתיים פרצו כל מחסום וזלגו בשטף.
הוא לוקח אותי למיטתו,ומלטף את גופי ללא הפסק, " אסט שלי, את גיבורה" הוא לוחש לאוזני " את רק שלי".
אני מתעוררת מתוך תנומה עמוקה. ממאנת לפקוח את עיני. חשה את מוגבלות גפיי העקודות לעמודי המיטה. " למה אפשרת לה לכאוב כל כך? למה התעלמת ממני? לא סבלתי לשמוע את נהמות הכאב שלה". אמרתי בנים לא נים. חשתי את ידי ורגלי מותרות מן האסורים. ואת קולו של אדוני לוחש באוזני- " אני מביט בך דקות ארוכות. גופך התעוות, עיניך נעו בתזזית בתוך עפעפייך המוגפים. זלגת מתוך שנתך. ספרי לי על חלומך".
אני מתרוממת לישיבה, עיני עדיין כבויות, מצטנפת לתוך החזה שלו, נושמת את הוויתו, ומודה בכל ליבי על קיומו.
