"תשמעי- נכנסו לי כמה בלת"מים ואני חייב להיות במשרד מחרתיים".
"אז מבטלים את הסשן?"
"אלא אם את רוצה לבוא אלי למשרד..."
"ממש".
"אני רציני. הצוות קיבל שבוע חופשה לפני הלימודים, להתארגנויות. השותף בחו"ל. כל המשרד לרשותנו".
"ממממ. יששששששש!"
אני אוסף אותה מהתחנה. נסיעה נינוחה, כאילו נסיעות כאלו הן לחם חוקנו, בשגרה.
חונה בתת קרקעי שלי, עולים בחיוך במעלית.
סיור קצר בממלכה.
בחדר שלי אנחנו נצמדים. ידי בשערה, על פניה, על צווארה. לשות את השדיים שלה, הישבן, הכוס...
מפשיט אותה והיא מגישה לי את השוט. רוכנת.
אני מצליף והיא סופרת, עד שזכרון מסשן אחר עולה לה תוך ספירה- והיא פורצת בצחוק ומשתפת אותי. זהו, עד פה הצלפות... על הברכיים, היא מקבלת לפיה את אברי הרעב. מציצת בוקר...
מכינה קפה לשנינו ואני לוקח אותה לחדר הישיבות.
"את יכולה לעבוד פה, אני אקפוץ מידי פעם לבקר..."
בין זום לטלפונים, בין מסמך לאחר- אני קופץ לחדר הישיבות. כל ביקור כזה מתחיל במציצה, ממשיך בחניקה ומסתיים בחדירה- או באריזה של החבילה הזקורה שלי חזרה למכנסיים, אקט שהיא והזין שלי מוחים עליו נמרצות.
ארוחת צהרים נינוחה, שמסתיימת ברכינה שלה על השולחן וחדירה שלי (אין, אין על הקינוח הזה), עוד קצת מסמכים ושיחות, קוויקי לסיום, כשהיא נשענת על אדן החלון- מסדירים נשימה, מתארגנים ליציאה ובודקים שהלבוש מהוגן ושאין שרידי הוללות שמרוחים עלינו.
הלוואי ויכולתי להפוך את היום הזה לשגרה.
