הסיפורים של פסטי

את מרגישה מעמסה

אז את שותקת, שומרת

את הכאב עמוק בפנים

הפנים עייפות והעיניים עצובות

פעם הייתי פוגעת בעצמי

במקום לזעוק

היום אני שותקת

מקווה שמישהו יראה

את המבט המיואש

ואת השתיקה הקודרת

ואת מחזיקה בכוח

ממש נועצת ציפורניים

העיקר לא ליפול

לא לחזור לעבר

אבל ההווה לא משהו

והעתיד נראה שחור

בעבר היה יחסית נחמד

אז אולי לחזור לשם

לא

ההתקדמות שלך

היא הדבר האחרון שנשאר לך

אז מה עושים

במקום לטחון גוינטים וקפה

קפה קר אבל כי את מזיעה

בלילות מהסיוטים

וביום מהאי נוחות

אל מול האנשים ששופטים

כל תנועה שלך

וכל מילה

אבל את המבט

משום מה הם לא רואים

אז מה עושים