והלילה, הלילה הוא דווקא הופיע די מהר.
היה קל לזהות אותו, קל עד כדי כאב, מדים טקטיים חדישים, נשק נוח, חדש גם הוא, ציוד קל בהרבה וממוגן טוב משלי, ובעיקר, בשונה ממני, לוחם מאז ומעולם, ללא הפסקות.
היה קל לזהות אותו, לוחם.
מעולם לא שאלתי אותו לשמו, כמו כל השאר, הנחתי שגם שמו דומה לשלי אך טוב משלי.
פשוט קראתי לו אלטר, אלטר אגו. ביני לבין עצמי.
"אתה יודע שאתה רוצה את זה." אמר לי כבר בתחילת השמירה "אתה יודע שאתה אוהב את זה. "
"אבל אני ממשיך לכתוב." קולי נשמע יבבני מדי, כעסתי על עצמי לרגע קטן "גם כאן, בתנאים האלו."
הוא הרים גבה, ושינה תנוחה, הוא והנשק החדש ומעורר הקנאה שלו "ומה עם בדס"מ?" הוא שאל בפשטות.
"זה קצת יותר קשה פה." שנאתי אותו קצת לרגע, "אם לא שמת לב, רוב הזמן הפרטיות שלי קרובה לאפס, המשכתי לכתוב במחברות אחרות."
"הפחות מביכות, אלו שלא מכילות סיפור עם חבר דמיוני בעמוד הראשון ואת המילה "בדס"מ" פעמיים." הוא הסכים, "אבל מה איתה? שמתי לב שהיא כמעט לא בשטח מאז המלחמה, חבל, הרבה מהסיפורים שלך נכתבו איתה או בהשראתה." הוא התכוון לבת הזוג שלי, דמיונית גם היא, והיא אכן מופיעה בכמה דמויות נשיות בזוגיות שבסיפורים, לובשת ופושטת צורה ודמות בעוזרה לי להלביש הבנותיי במילים.
"אל תנסה להעמיד פנים שאתה לא מבין" נזפתי בו, "זה או אתה או היא, ועכשיו, כאן, זה אתה, דמיונית או לא, אני מעדיף בנות רחוק מזירות היתקלות אפשריות"
הוא חייך, ומבטו אמר לי שהוא מבין, הוא כאן איתי בגלל המלחמה, הוא כאן עכשיו במקומה, היא רחוקה עכשיו, משנינו.
"אני אוהב את הלילה" הוא אמר לי לפתע את המשפט אותו אומר אני לזולתי פעמים רבות כל כך "בלילה, כשאתה לבד, אנחנו יכולים לדבר."
"אני מתגעגע אליה." אמרתי לו בכנות מתפרצת, אך עם קמצוץ תקווה לעצבן אותו.
"אתה לא יודע אם היא חיה אפילו." הוא הזכיר לי, והחיוך, לשם שינוי, נמחק.
"לא היא." מחיתי, "את זה אני לא צריך לומר בקול, בטח לא לך. אני מתגעגע גם לאלטרית אגו."
"אני מצטער" הוא שם יד על כתפי בידידות "לא התכוונתי לפגוע בך."
"אתה נהנה מהמצב, נכון?" נעצתי בו מבט.
"התאמנתי לכך כל חיי" הוא משך בכתפיי "ברור שאני מרוצה מזה. חוץ מזה שהייתי רחוק מדי כשזה התפרץ, וגם עכשיו אני לא בחזית. זה מסתכל."
לפחות בזה אנחנו זהים לחלוטין.
"חשבת לחדש איתה קשר? רק כדי לוודא שהיא בסדר?" הוא שאל בעדינות לא רגילה.
"וודאי, חשבתי על זה אינספור פעמים, והחלטתי להימנע. הייתי רק רוצה לדעת שהיא בסדר, אבל אם חלילה קרה לה משהו, אני לא יודע מי נמצא בצד השני של ההודעה במקומה."
"שיקול נבון." הוא הסכים איתי, גם זה לא רגיל "ומה עם הסיפור שלה?"
"לא מסוגל להמשיך אותו כאן, אפילו לא ניסיתי, השארתי את המחברות בבית."
"והאתר?"
"גם אליו אני נכנס פחות מהשגרה, לא רק בגלל חוסר הזמן וחוסר הפרטיות, אלא בעיקר כי אין לי ממש מה לעשות שם חוץ מלכתוב סיפורים, וזה פחות שייך כרגע, המצב וכל זה."
"ועוד משהו, תוציא את זה." הוא דחק בי, הנפש, נפשינו, פתוחה גם בפניו.
"זה מזכיר לי אותה."
הוא שתק, ממתין.
לא, זה לא קורה, מספיק לי שהוא רואה אותי עם הווסט מילואימניק המצ'וקמק הזה, לא יראה אותי גם בוכה.
"שכחת מה היא אמרה לך כשנפרדתם." הוא מטיח בי, קורטוב כעס בקולו.
"אתה יודע שאני כותב את זה, נכון?!" קורטוב כעס נמהל גם בקולי, "לא כל האתר צריך לדעת, מטומטם, יש דברים שעדיף לשמור רק לי."
"ולה" הוא תקף בקול צרוד.
שתקתי.
שתקנו.
"בשביל מה באת הלילה?" שברתי את השתיקה, השמירה ארוכה.
"לא בשביל לדבר עליה" קולו חשוף "אתה חושב עליה מספיק, אתה לא זקוק לי בשביל לחטט בפצע הזה, בטח לא מאז הבלאגן, כשאתה אפילו לא יודע מה מצבה ורק יכול לקוות שהיא הייתה רחוקה מספיק כדי לשרוד, באתי אלייך הלילה כדי להעיר אותך, אידיוט, תתעורר."
"מעולם לא נרדמתי בשמירה." זעפתי עליו.
"לא במובן הזה, אידיוט!" הוא תקיף.
התבוננתי בו, מנסה להבין את הדמות השקופה למחצה שחוצצת ביני לבין חוץ העמדה, וכל כוכבי השמיים ואפלתם נוצצים גם בו.
"תמשיך לכתוב!" הוא צעק עליי, עצבני.
"אף פעם לא הפסקתי!" צרחתי עליו בחזרה.
"גם חומרים לאתר." הוא לחש לי, עיניו בעיניי.
שתקתי.
"אני מנסה." אמרתי לו.
הכוכבים ואפלת השמיים נותרו איתי כשנעלם.
כעבור זמן לא ברור, מעל חודש.
"התגעגעת אליי?"
"לא!"
"לא? כמה זמן עבר מאז נפגשנו? ככה, בכתב?"
"זה היה על שמירה, אידיוט, לא על זמן פנוי, חוץ מזה, אתה יודע שקשה למדוד כאן זמן."
"אני רוצה שתפרסם משהו באתר." הוא אמר בישירות.
"מי אתה בכלל?!" התרגזתי.
"אתה." הוא ענה בקונדסיות פשוטה.
"מישהו צריך להגיד לך לעשות את זה, ואף אחד כאן אפילו לא יודע שאתה עושה את זה, חשבון פשוט."
אני נאנח, "יש לי כמה רעיונות..."
"כמובן."
"... אתה מוכן לתת לי לסיים?"
"סליחה."
"יש לי כמה רעיונות, סיפורים קצרים, סיפורים ארוכים בהמשכים, קטעי דעה קצרים, אבל אני לא מצליח לכתוב עד הסוף, וגם כשזה יקרה, לפרסם? בתקופה הזו? מה לעזאזל יכול בכלל להתאים בתקופה הזו? סיפורי בדס"מ? תהיות פילוספיות? קטעי הומור והרהור צבאיים? מאמרי דעה זועמים? יש מאלו מספיק, תחמתי את עצמי באתר לכתיבה בדסמי"ת, אבל... זה פשוט... אולי לא שייך"
"לא שייך? ולכן אתה כותב עכשיו בחושך, מוקדם בבוקר, אחרי שלוש שעות נידודי שינה? אתה לא יכול להתנתק מבדס"מ, ואתה לא יכול להתנתק מכתיבה, זה אתה, זה אני."
"אז מה לעשות?"
"תכתוב משהו, תפרסם משהו, לא משנה מה."
"כן משנה מה, הקפדתי לפרסם סיפורים, כמעט רק סיפורים, וגם עבדתי עליהם לא מעט, זה בלוג של סיפורים! מה אתה רוצה שאפרסם? ובכלל, למה?"
"אני רוצה שתפרסם משהו... כל דבר..." קולו השתנה מעט, ואז גם פניו, והוא נראה יותר ויותר דומה... לי "כי התמדה זה כוח, ואתה רוצה להיות אדם חזק, אתה חייב להיות אדם חזק, תכתוב, תפרסם, ותתפלל שבתוך כל מי שנפגע וכל מי שעוד ייפגע, גם היא, בסוף, תהיה בסדר."
מספיק שהוא עשה נידודי שינה חצי לילה כמעט, הוא לא יראה אותי גם בוכה.