הוא בא אלי בחשכה. לא ידעתי מתי בדיוק, רק הרגשתי את הנוכחות שלו ממלאת את החדר, כמו צל שמתערבב עם הצללים שלי. הוא הביא איתו אור, אבל זה לא היה אור שמאיר את החדר, אלא אור פנימי, כזה שממיס בעדינות ומחמם מבפנים.
הוא עמד קרוב, כל כך קרוב, שהחום שלו עטף אותי, אבל הוא לא נגע. הנוכחות שלו, אותה תחושה נוגעת-לא-נוגעת, הכניסה בי רטט בלתי נשלט. הנשימות שלי התעמקו, הלב שלי פעם בקצב שהוא הכתיב – לא מהר מדי, לא לאט מדי, אלא בדיוק בקצב שהיה נכון לרגע הזה.
ההוראות הגיעו, ברורות ומדויקות, אבל הן לא היו צריכות להישמע בקול. המילים שלו היו מיותרות, כאילו דיבר ישר אל תוך הנשמה שלי. הגוף שלי הבין את מה שהוא רצה לפני שהמוח שלי הספיק לתפוס. כל נגיעה דמיונית שלו הותירה בי חותם – לא פיזי, אלא רגשי, עמוק יותר מכל מגע ממשי.
החושך התעבה סביבנו, אבל בתוכי נדלק ניצוץ של אש קטנה, כזו שלא מפסיקה לבעור, כזו שמחפשת את הכיבוי המושלם – הכניעה המוחלטת.
אני מרגישה את נשיותי פועמת בכל פעם שהוא עושה משהו – כל מחווה קטנה, כל תנועה עדינה שלו. זה כאילו שהוא יודע בדיוק איך להפעיל כל נים בגופי, איך לגעת בי מבלי לגעת באמת. הוא שולט במרחב, ואני נמשכת אליו, כמעט בלי יכולת לשלוט בזה.
אני רוצה להתמסר יותר. יש בי כמיהה עמוקה לתת את עצמי אליו לחלוטין, להיכנע לכל מה שהוא מבקש. אבל זה לא בא בקלות. אני לא יכולה פשוט להיכנע בלי שהוא ירוויח את זה. אני רוצה שהוא ירכוש את האמון שלי, שיראה לי שהוא ראוי למקום הזה, למקום העמוק ביותר שאני מוכנה לתת.
זה תהליך, מסע איטי שבו כל צעד שלו – כל מילה, כל מבט – מקרב אותי עוד קצת אליו. אני מחכה לרגע שבו הוא יוכיח לי שהוא יכול לקחת אותי לשם, למקום שבו אני יכולה להתמסר מבלי לחשוש.
