אני לא עייפה, אני מתגעגעת. מוצאת את עצמי בוהה בחשבון האינסטגרם שלך סתם כי הפרצוף שלך מנחם אותי. אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראינו זה לא מספיק, אני צריכה עוד ממך, אני צריכה אותך. וזה לא שהנוכחות שלך לא מורגשת גם כשאתה רחוק, אני תמיד מרגישה אותך מעליי ועדיין, אני רוצה חיבוק.
אני זוכרת את הפעם שנתת לי להירדם עליך לקצת, ישנתי כל כך טוב, יותר טוב מאי פעם. והפעם ההיא אז מזמן אצלך בבית שלחשת לי קרוב באוזן את המילה "לגמור" וזה עבד עליי כמו פקודה לכלב, בלי לחשוב, רק לציית.
רוב הזמן אני לא אוהבת שנוגעים בי, זה אינטימי נורא וקשה לי עם זה שאנשים שבקושי מכירים אותי חודרים ככה למרחב האישי שלי.
איתך רוב הזמן אני רק רוצה מגע, כמה שיותר, כמה שאפשר.
תמיד בלילה אני חושבת עליך, לשם אני בורחת מכל המחשבות האחרות, מדמיינת את החום שלך, את דפיקות הלב של שנינו, את הראש שלי מוטל עליך בכבדות. זה מרגיע אבל זה גם עצוב, ביקום אחר אולי דברים היו נראים אחרת.
לפנות בוקר המוח לא מתפקד כל כך טוב, חשוב לזכור את זה. גם בגעגוע, גם בכאב, גם כשנעים לי ורטוב.