מתנזר מקלדת

היום, לפני שנים, קצרות, גדלה משפחתנו,

ויחד איתה צמחה בי ההבנה:

אין דבר חשוב יותר מן המשפחה הקרובה,

שבה אתה נטוע, שבה אתה אחוז.

האושר שלך? הוא נסוג לאחור,

משני, שלישי, כמעט נעלם.

אתה מקריב, לא כי נדרש ממך,

אלא כי כך ראוי, כי כך נכון.

כי אין דבר בעל ערך ללא הקרבה.

עולה לאלים, זבח לבעלים—

לא קורבן אני, אך יש מי ששילם.

הזאב, הצייד, הטורף—

אוכל העלמות ההוא—

נעלם אל תוך הכלוב.

ואני?

מתפלל לאלות קדומות ולאדושם,

שיישאר שם, סגור במרבצו,

שלא יתעורר, שלא יבקש שוב חופש.