חיים שכאלה

בנות, תפתחו יומנים ותסמנו את ה-19 ביולי, כי זה היום שבו המונדיאל הזה סוף סוף יגמר ובעלי אמור לחזור אליי מהשאול. אנחנו כבר עמוק בתוך שלבי הנוקאאוט, ורשמית ובאופן בלתי מעורער - הוכרזתי כשחקנית ספסל פצועה. כבר שבועיים שהגבר שלי, שבשגרה בקושי זוכר איפה שמנו את המפתחות של האוטו או מתי יום הולדת שלי, מנהל מערכת יחסים אינטנסיבית, יציבה, תשוקתית ועמוקה עם מסך הלד המרובע בסלון. בשגרה הוא היה מביט בי בעיניים בורקות ומלאות דבש, מחפש את המגע שלי בכל רגע פנוי. היום? המבט המהופנט והמאוהב הזה שמור בלעדית לליאו מסי, כריסטיאנו רונלדו או אמבפה כשהם על המגרש.

ישבתי אתמול בערב על הספה, הבית כולו רעד מצעקות של שדרנים באקסטזה, והתלבטתי קשות מה לעשות. בהתחלה חשבתי ללכת על האסטרטגיה הנשית הקלאסית - ללבוש איזה בגד סקסי, משהו מתחרה שחורה, קצת מחשוף, משהו שיזכיר לו שיש פה אישה אמיתית מבשר ודם ולא רק גרפיקה תלת-ממדית של קו אופסייד. אבל אז עצרתי ואמרתי לעצמי: "נו באמת, למי יש כוח להשקיע, להתאמץ ולהתגנדר בשביל מישהו שבוהה בהילוך חוזר של פאול ברחבה?". החלטתי ללכת על האסטרטגיה ההפוכה: הלוק הכי נטורל שיש. הורדתי את הבגדים, נשארתי בדיוק כפי שברא אותי האל, ואספתי את השיער בגומייה פשוטה ומרופטת. ככה, בלי פילטרים. טבעית, חטובה ומזמינה, ממש פסל סביבתי בסלון.

צעדתי לכיוונו בביטחון של דוגמנית מסלול בשבוע האופנה, נעמדתי בדיוק, אבל בדיוק, בקו הראייה שבין האישונים שלו לבין הבעיטה החופשית הגורלית, וחיכיתי לשריקת הפתיחה. אתן חושבות שהוא שם לב לקימורים? לטבעיות? לחרמנות הבוערת שבאוויר? חלום לחוד ומציאות לחוד. הוא פשוט עשה לי תנועה עצבנית עם היד כאילו הייתי קיר גבס שמפריע לנוף, ואמר בלי למצמץ ובלי להוריד את המבט מהמסך: "מאמי, נו באמת, את מסטירה את השער! בדיוק יש פה דרמה מטורפת ובדיקה של ה-VAR!".

כשראה את הפרצוף המתוסכל וההמום שלי (בכל זאת, אני עומדת פה ערומה כביום היוולדי עם גומייה כחולה על הראש), הוא החליט להיות "בעל תומך ומתחשב", והתחיל להסביר לי את חוקי המשחק בטון מתנשא של פרופסור באוניברסיטה:

"נו חיים שלי, את לא מבינה מה זה VAR? זה ה-Video Assistant Referee! יש להם שופטים בחדר מיוחד עם מיליון מצלמות מכל זווית אפשרית. הם עוצרים את הזמן, בודקים במסכים הגדולים, מחזירים את התנועה אחורה בהילוך איטי, ומנתחים כל מגע קטן, כל ליטוף של הכדור וכל תנועה של הגוף, כדי לראות אם היה פה משהו לא חוקי או אם מישהו עשה הצגה!".

הסתכלתי עליו, ואז הבזק של תובנה פגע בי כמו כדור חופשי ישר לחיבורים. אמרתי לעצמי: רגע אחד. מצלמות מכל זווית? הילוך איטי? מנתחים כל מגע קטן וכל ליטוף? אם הגבר שלי כל כך עסוק בטכנולוגיה, בשופטים ובהגנות, הגיע הזמן שאני אקח את המשחק לידיים שלי. אם הוא לא מספק את הסחורה על המגרש הביתי, אני פשוט אצא למתפרצת יחיד.

כשהוא שקוע בכורסה עם פיצוחים ובירה ביד, אני קלטתי את המצב והבנתי מיד: בסלון הוא צועק על השופט ומתווכח על החוקים, ואני בחדר השינה כבר מגיעה לשיאים מתוקים. הוא מחכה בציפייה מטורפת שמסי יבקיע איזה גול, ואני עם הוויברציות והצעצוע שלי - כבר שכחתי מהכל.

בלי טובות, בלי הארכות, בלי מסירות ובלי עזרה מחברים, בחדר שלי יש רק מגע, הנאה ואינספור ריגושים. לא צריכה פה שום שופט שיבדוק לי את המגע במסכים, הבאתי לעצמי את הגביע לבד, בלי שום עיכובים!

הסתובבתי על עקביי, חזרתי לחדר השינה בצעדים בטוחים וסגרתי את הדלת מאחוריי. שלפתי את ה"חבר" הכי נאמן שלי מהמגירה, הדלקתי אותו על עוצמה מקסימלית ונשכבתי על המיטה.

בנות, זו הייתה חוויה אלוהית. עצמתי עיניים, התרכזתי כולי בעצמי ובמגע המדויק, ולאט לאט הרגשתי איך הגוף שלי נרגע, נדרך, ומתחיל לטפס למעלה. מה שהיה הכי הזוי זה פס הקול של הבית: ברקע שמעתי את הלב שלו דופק דרך הקיר ואת השדרן בטלוויזיה צורח, ואני פשוט רקדתי לקצב של הוויברציות.

ואז הגיע רגע השיא, דקה 90 של הטורניר הפרטי שלי. פתאום שמעתי אותו שואג מהסלון בחצי גרון: "ישששש!!! גוווווול!!!". בדיוק באותה השנייה, הגוף שלי רעד, הצעצוע עשה את שלו, ונפלטה לי צעקה משוחררת ומטורפת של עונג שחתכה את כל הבית: "אאאאחחחח, כןןןן!".

לרגע אחד קסום, שנינו הגענו לאורגזמה קולקטיבית. הוא מההבקעה של הארגנטינאים, ואני מהביצועים של הסינים שייצרו את המכשיר הזה. שכבתי שם מתנשפת, מיוזעת ומחויכת, עם הגומייה עדיין בשיער, והרגשתי פשוט מנצחת.

אז שימשיכו שם בטלוויזיה לנתח אסטרטגיה, פנדלים וחילופים עד אור הבוקר. הגבר שלי אולי קיבל 90 דקות של כדורגל מורט עצבים, אבל אני? אני לגמרי זכיתי באליפות העולם, מונפת אל על. והאמת? עם תוצאות מדהימות כאלה בחדר השינה, מבחינתי שישדרו מונדיאל כל שנה! 🏆😉

בוקר טוב ושבוע טוב,

פותחת את השבוע עם אנרגיות טובות, קפה של בוקר, קצת שמש על הפנים והמון מחשבות על כל מה שמחכה לי היום.

אין כמו להתחיל שבוע חדש בתחושה טובה, עם מטרות חדשות, חיוך קטן בלב והבנה שכל יום הוא הזדמנות מחדש.

עוד רגע מתחילה את כל שגרת הבוקר שלי… להתארגן, לבחור מה ללבוש, לסדר את הבית קצת, להכין את הילדות למסגרות, לדאוג שכולן יצאו בזמן ועם חיוך.

מי שכבר עוקב, יודע שהבקרים שלי תמיד מרגישים כמו מרתון קטן, אבל זה גם החלק הכי יפה ביום. הרעש בבית, הצחוקים, הבלגן הקטן, הרגעים האלה של “אמא איפה זה?” ו“עוד שנייה יוצאים”.

אחרי שכולן יהיו מסודרות אני סוף סוף אתפנה גם לעצמי קצת, לנשום, לעבוד, לתכנן את השבוע ולהיכנס לקצב כמו שצריך.

מאחלת לכולכם שבוע מבורך, רגוע, שמח ומלא בשורות טובות 

זה קרה במוצאי שבת, בדיוק בשעה שהאור הכחלחל והעמוק של השעה שמונה בערב התחיל למלא את הסלון. השבת הלכה והתרחקה, משאירה אחריה את השקט המיוחד והחרישי שלה, זה שקיים רק פעם בשבוע. בחוץ, העולם כבר התחיל לאסוף את עצמו, קולות רחוקים ועמומים של מכוניות ראשונות בכביש סימנו שהשבוע החדש עומד להתחיל, אבל בפנים, על השטיח שליד החלון הגדול, הזמן פשוט סירב לזוז.

ישבתי שם, נשענת בגבי על דופן הספה הרכה, מרגישה את החספוס המוכר של הסיבים מתחת לרגליי היחפות. המנורה הקטנה בפינת החדר דלקה, מטילה צללים ארוכים וכבדים על הקיר ממול - צללית של שתי דמויות השזורות זו בזו, נטולות קווי מתאר ברורים בתוך החשיכה החלקית.

ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה.

ההחלטה הזו לא נחתה עליי ברגע. היא התבשלה אצלי כבר שבועות ארוכים, מלווה בלילות ללא שינה ובהתחבטויות בלתי פוסקות עם עצמי. בכל פעם שהרגע התקרב, הלב שלי החסיר פעימה ואמרתי "רק עוד קצת". אבל באותו ערב, כשהאוויר הקריר שנכנס מסדק החלון פגש את העור שלי, הרגשתי את המשקל האמיתי של המילה די. ידעתי שזה הולך להיות קשה מנשוא. ידעתי שברגע שאסגור את החולצה הזו בסיום, עידן שלם של שנתיים יינעל מאחוריי סופית, והגעגוע יתחיל להכות בי עוד לפני שהחדר יתמלא באור יום.

נשמתי עמוק, אספתי את שולי הבד הרך של החולצה, והרמתי אותם. הגוף שלי, כמעט מתוך זיכרון תאי ואוטומטי, נפתח אל הסיטואציה.

ואז הגיע המגע.

כי להניק, בסופו של דבר, זה לא רק להאכיל או להשביע. זה משהו אחר לגמרי, משהו שאין לו מילים מדויקות בשפה של יום-חול. בשנתיים האלו הבנתי שלהניק זה להסכים למחוק את קווי המתאר של עצמך. זה לשבת שם בחושך ולתת למישהו אחר להשתמש בגוף שלך כגשר, כמקלט, כעוגן יחיד בעולם סוער.

ברגעים האלו, כשהשפתיים נצמדות והשאיבה מתחילה, יש מין תחושה משונה של התרוקנות והתמלאות שקורות בדיוק באותה השנייה. הרגשתי את זרם החלב החם שיוצא ממני, תובעני ובלתי נשלט, נובע מתוך העומק הכי כמוס של הגוף. זה כמעט היפנוטי. המקצב הזה של הבליעה, התיאום המושלם בין הגוף שלי לנשימות שנשמעו בחלל, מייצר תדר פנימי שמנתק את כל רעשי הרקע של החיים. באותן דקות, המטלות של מחר, הדאגות, הכל נעלם. נשאר רק החום המשותף הזה, הריח המתקתק של החלב שמתערבב בריח העור, והתחושה הממכרת שאת מרכז היקום של מישהו אחר.

באותו ערב, האשליה הזו התחילה לעבוד מהרגע הראשון. היד נשלחה מיד קדימה, בתנועה עיוורת לחלוטין מרוב הרגל, מחליקה פנימה אל מתחת לחולצה. כף היד הזו, החמימה, נפרשה במלואה על העור החשוף של השד שלי. היא לפתה אותו, אוחזת ומחזיקה, מפעילה לחץ עדין אך תובעני, כזה שאינו משאיר מקום לספק. הרגשתי כל אצבע ואצבע בנפרד - את החום שהן פלטו, את האופן שבו הן נעו במקצב קבוע ומוכר על פני העור, כמו עוגן שננעץ עמוק כדי לוודא שאני לא נעלמת, שאני עדיין כאן, שייכת לחלוטין לטקס הזה.

אבל יש בזה גם צד שני, קצת אפל יותר, שקשה להודות בו בקול רם. זו הטוטאליות. הידיעה שאת אף פעם לא באמת לבד בתוך העור של עצמך. שנתיים שבהן השדיים שלי היו שטח ציבורי, מקום שתמיד יש מישהו שיש לו זכות ראשונים עליו, בכל שעה, בכל מצב רוח. המגע של כף היד הזו, שמלטפת ומחזיקה את השד תוך כדי, הוא לפעמים רך כמו נוצה ולפעמים לוחץ וחזק, כמעט מכאיב, תזכורת תמידית לכך שאני כבולה לחיבור הזה. שלפעמים, מרוב שהענקתי את כל כולי, הרגשתי שאני נמחקת. שאני נשאת ברוח, מרוקנת מאנרגיה, עד הטיפה האחרונה.

וישבתי שם, במוצאי השבת הזו, כשהיד ממשיכה לנוע על העור שלי באותו מקצב מוכר, ונקרעתי מבפנים. הרגשתי את האהבה המטורפת, הטהורה, שזורמת יחד עם החלב, לצד תחושה חריפה של מחנק. רציתי שהרגע הזה לא ייגמר לעולם... הרי איך אפשר מרצונך החופשי לסרב למגע כזה? ומצד שני, כל תא בגוף שלי כבר צעק לחופש. צעק לקבל את עצמי בחזרה.

הסתכלתי למטה, אל הצללים, אל היד הזו שלא הרפתה מהשד שלי לרגע, והרגשתי דמעה חמה ושקופה מתחילה לזלוג במורד הלחי שלי...

ואז, בתוך השקט הכחלחל של הסלון, אמרתי את זה בקול.

הקול שלי היה חרישי, כמעט לחישה, אבל בתוך החלל הסגור המילים נשמעו חדות ותופסות נפח: "זו הפעם האחרונה".

איך שהצלילים יצאו לי מהפה, הרגשתי את זה. הרגשתי בפטמה שלי איך המילים האלו היו מובנות במיליונית השנייה, עוד לפני שהן בכלל שוקעו באוויר. המקצב השתנה מיד. הייתה שם מין תנועה קטנה, התכווצות או עצירה חדה של השפתיים, סנכרון פיזי מטורף של גוף בגוף. כאילו האמירה הזו עברה ישירות דרך זרם החלב, כמו קוד חריש שנשזר פנימה פתאום ושינה את כל חוקי המשחק שהיו נהוגים כאן בשנתיים האחרונות.

היד החמימה שאחזה בשד שלי קפאה לרגע. האצבעות, שהיו עסוקות בליטוף ותביעת בעלות, נלחצו פתאום קצת יותר חזק, בתנועה אינסטינקטיבית של מי שמנסה להיאחז במשהו יקר שעומד לחמוק לו בין הידיים. הרגשתי את הוואקום מתהדק, את השאיבה הופכת לעמוקה, ארוכה ומרוכזת יותר. בלי דרמה, בלי מאבק - פשוט הבנה שקטה, פיזית לחלוטין, שהשעון החול התהפך. שכל טיפה שנבלעת עכשיו היא קו הסיום.

הדמעות שכבר עמדו לי בעיניים זלגו פנימה אל תוך החושך, אבל יחד איתן הרגשתי גם הקלה משונה מוצפת לי בחזה. הגוף שלי הבין, הגוף השני הבין. המילים נאמרו, והמגע הפך מרגע של שגרה לרגע היסטורי קטן שאי אפשר יהיה להחזיר לאחור.

לרגע אחד ארוך, השקט הכחלחל של מוצאי השבת הפך כמעט מוחלט, טעון במשקל של הידיעה שאין יותר לאן לחזור. את דניאלוש הקטנה כבר גמלתי לפני שבועיים, משאירה מאחור את שגרת האימהות הקלאסית, את הפעוטה שגדלה והמשיכה הלאה אל השלב הבא שלה בקלות יחסית. אבל הגמילה ההיא הייתה רק חצי מהסיפור. עכשיו, על השטיח בסלון החשוך למחצה, הגיע גם תורו של דורון.

הוא שכב שם על גבו, עירום לחלוטין, גופו הגברי מתוח ופרוש מתחתי, שקוע כולו בתוך השאיבה האחרונה בהחלט. בעיצומו של החיבור הפיזי הטוטאלי הזה, שלחתי את כף ידי מטה, מחליקה לאורך בטנו עד שהאצבעות שלי פגשו את איברו הזקור, החם והנוקשה. התחלתי לחלוב אותו, כף היד שלי נסגרת סביבו בתנועות קצובות, איטיות ומרוכזות, מסונכרנות לחלוטין עם קצב הבליעה שלו מלמעלה.

הניגוד המוחלט הזה, בין זרם החלב הלבן, החם, שנובע מתוך העומק הכי כמוס של הגוף שלי, לבין הנוזל המרוכז והסמיך שנחלב ממנו בתנועה ההפוכה, המקבילה - ייצר מתח חשמלי, כמעט חייתי, שמילא את כל החלל הקר של החדר באדים של אינטימיות אסורה. הגוף הגברי שלו הגיב במידיות וברטט פנימי לטקס הזוגי הספציפי והקיצוני הזה, שגרת הניאוף השקטה והאינטנסיבית שליוותה אותנו באדיקות לאורך שנתיים שלמות של עירוב גבולות מוחלט ומחיקת כל קו אדום אפשרי. כף היד שלי נעה עליו ללא רחם, לומדת בפעם האחרונה את המרקם של העור המתוח שלו, את החום הבוער שנפלט ממנו, מתאימה את עצמה במדויק לתנועות הלסת שלו על חזהו.

ואז, כשהוא הגיע אל נקודת האל-חזור המוחלטת וגמר, כל השרירים בגוף שלו נמתחו קדימה בבת אחת, מתקשחים תחת המגע שלי כמו קפיץ שניתק. באותו רגע מדויק ופראי של הפורקן, כשהוא איבד את השליטה, היניקות שלו בפטמה שלי הפכו לחזקות, תובעניות ונואשות בהרבה מכל מה שהכרתי קודם. השפתיים שלו ננעלו על השד בעוצמה פראית, שואבות פנימה בכל הכוח, מייצרות ואקום עמוק שהגיע עד כדי כאב פיזי חד, שורף ומפלח, שכמעט גרם לי לעצור את הנשימה.

היד שלו, זו ששנתיים שלמות תבעה בעלות על הבשר שלי, לפתה אותי עכשיו בחוזקה חסרת תקדים, אצבעותיו נסגרו עליי באחיזה מוחצת, נאחזות בשד שלי כעוגן אחרון והיסטרי בזמן שהסילונים החמים והסמיכים שלו נפלטים בקצב פועם אל תוך כף היד הסגורה שלי. השקט בסלון נקרע רק על ידי קולות הגניחה החנוקה שלו וקול הבליעה התובעני מלמעלה, והמילים "זו הפעם האחרונה" הדהדו בינינו בחשיכה הצידית של מוצאי השבת כמו פסק דין חושני, סופי ובלתי ניתן לערעור.

ואז, לאט-לאט, הדופק המטורף בחדר התחיל לרדת. השרירים המתוחים בגוף שלו הרפו בבת אחת, והנשימות הכבדות והקטועות שלו הלכו ונרגעו, נבלעות כהד חם וישיר לתוך העור הלח של השד שלי. הוא נשאר ככה עוד כמה רגעים, פניו מוטמנות בחזה שלי, כאילו מנסה לנצור את השניות האחרונות שבהן מותר לו עדיין להיות קרוב כל כך, מוגן כל כך.

כשהוא הרים את הראש והתנתק ממני סופית, תחושה חריפה של קור פגשה את הפטמה הפצועה, הכואבת מהוואקום העמוק. הבטנו זה בזו בעיניים בחשיכה המעומעמת של הסלון. בלי מילים, בלי הסברים. שנינו ידענו שהגבול נמתח כאן ושאין דרך חזרה.

הורדתי את שולי הבד של החולצה לאט, והפעם נעלתי את העידן הזה סופית. שלחתי מבט אחרון אל החלון הגדול - בחוץ הרחוב כבר היה ער לגמרי, מוכן ליום ראשון, לשבוע חדש ולחיים שבהם הגוף שלי חוזר, סוף סוף, להיות רק שלי.

יש סוג מסוים של שקט שקיים רק בבתים עם ילדים בשישי בבוקר. זה שקט מלאכותי, שברירי, כזה שמרגיש כמו הפסקת אש זמנית. הבנות במסגרות, הבית מריח משילוב של "אקונומיקה בניחוח הרים" לבין תערובת התבלינים של הבישולים שמתבשלים על הגז, ואני? אני בגרסה הכי פחות פוטוגנית שלי. שיער אסוף במין קן לציפור שלא ברור איך נוצר, חולצה קצרה ארוכה מדי ומוכתמת, ורשימת מטלות שנראית כמו מגילת העצמאות.

הייתי עמוק בתוך הקרצופים, מנסה להחליט אם אני קודם מסיימת עם הסלון או עוברת למטבח, כשלפתע שמעתי אותו. הרעש הזה של המפתח בדלת הכניסה. הלב שלי קפץ - ולא בגלל שחשבתי שפורץ נכנס (למי יש כוח לפורצים בשישי?), אלא בגלל הקצב של הסיבוב.

הדלת נפתחה, ובפתח עמד דורון.

שלושה שבועות. 21 ימים של הודעות "הכל בסדר" חטופות מאי שם בעומק לבנון, של לילות לבנים ושל ריח של אבק ובוץ שנדבק לכל שיחה. והנה הוא כאן. מאובק, עייף, עם המדים הטקטיים האלה שגורמים לו להיראות כמו פוסטר של "גיבור ישראל", אבל עם עיניים שרק רוצות לישון.

רק ש... למי יש זמן לישון?

הוא עוד לא הספיק להוריד את הציוד, עוד לא פתח את הפה להגיד "ענבל, חזרתי", ואני כבר הייתי עליו. עזבו אתכם מגינונים, עזבו אתכם מ"איך היה?". בשלב הזה, כל יצר ה"עקרת בית למופת" שלי התאדה והתחלף במשהו הרבה יותר בסיסי ופראי. אני לא צריכה רומנטיקה, אני צריכה אותו. עכשיו. בלי פילטרים ובלי הקדמות.

"אל תזוז," פקדתי. יש רגעים שבהם הדומיננטיות שלי פשוט משתלטת, והפעם זה היה צו 8 לכל דבר.

לא נתתי לו זמן אפילו להסתרק או להוריד את הנשק. ירדתי על הברכיים שם, על הרצפה שרק לפני דקה הייתה נקייה מדי. הידיים שלי, שעד לפני רגע אחזו בסמרטוט, מצאו את הדרך המהירה לכפתורים המגרדים ולרוכסן הקשוח של המדים. שלפתי אותו החוצה. הוא היה רפוי, עייף מהדרכים ומהמתח של הגבול, אבל ברגע שהשפתיים שלי נגעו בו - הקסם קרה. ראיתי איך הוריד בצוואר שלו בולט, איך הנשימה שלו נעתקת, ותוך שניות הוא הפך קשיח ולוהט בתוך הפה שלי, כאילו הוא מנסה לפצות על כל הזמן שהיה חסר לי.

"על הגב. עכשיו," הוריתי לו כשאני מתנשפת.

הוא נשכב על השטיח, עדיין חצי בתוך הציוד שלו, ואני? הייתי כל כך חרמנית שלא היה לי אפילו את השבריר שנייה הדרוש להתפשט לגמרי. פשוט הזזתי את החוטיני הצידה בתנועה אחת חדה, ועליתי עליו.

החיבור היה מיידי, חשמלי, מהסוג שקורה רק כשגעגוע של שלושה שבועות מתפוצץ בבת אחת. רכבתי עליו כשאני מרגישה כל שריר שלו מתחתיי, מתעלמת מהעובדה שהמדים הטקטיים והמחוספסים שלו משפשפים לי את הירכיים. הפורקן הגיע מהר, חזק ומרטיב במיוחד, כזה שלא השאיר מקום לספק - המדים שלו ספגו הכל.

נשארתי רכובה עליו עוד רגע, מנסה להסדיר את הנשימה, בזמן שהוא מסתכל עליי במבט של "מה לעזאזל קרה כאן עכשיו?".

הסתכלתי על הכתם הרטוב שהשארתי לו על המדים וחייכתי חיוך ניצחון. "מזל שהכל הולך לכביסה בלאו הכי, אה?" צחקתי.

אז נכון, הבית אולי לא יהיה מוזיאון עד הצהריים, ובישולים אולי קצת נשרפו על הגז, אבל דורון חזר. ולבנון? לבנון תצטרך לחכות, כי בשישי הזה - הניצחון הוא לגמרי שלי.

שבת שלום, ושיחזרו כולם הביתה בשלום - יש להם עבודה לעשות. ;)

הבית סוף סוף נרגע. הבנות ישנות, הנשימות הקטנות שלהן הן הצליל היחיד שמרחף בחלל, משאירות אותי לבד עם שקט ששורק באוזניים ומדגיש כל פעימה של הלב. השעה שמונה דקות לאחר חצות, והזמן מרגיש סמיך כמו דבש, נמתח ומסרב לעבור. במרחב הריק הזה, המילואים שלך הם כמו חור שחור; המדים לא זרוקים על הכיסא, הריח שלך לא ממלא את הכרית, וכל מה שנשאר לי זו התהום הזו בצד השני של המיטה.

כדי להשתיק את הגעגוע, מזגתי כוס יין אדום. ואז עוד אחת, ועוד אחת... עכשיו, כשהאלכוהול כבר זורם לי בוורידים, אני מרגישה חום שמתחיל עמוק בפנים - רעב ששום ארוחה לא תשביע. היין ריכך את כל המגננות, והשאיר רק עור חשוף ודמיון שמשתולל ללא רסן. אני עוצמת עיניים ומרגישה את כובד הגוף שלך עליי, את החיספוס של הידיים שלך, את הנשימות החמות שלך על הצוואר שלי. כל תא בגוף שלי צועק את השם שלך, מתפתל מהיעדר המגע.

היין הופך כל תחושה לחדה יותר, חשופה יותר. אני מרגישה את הבד של הפיג'מה מחליק עליי, וזה רק גורם לי לרצות שהידיים שלך יהיו אלו שיחליקו שם במקומו. המחשבות שלי נודדות למקומות האסורים, לרגעים שבהם העולם נעלם וקיימים רק אנחנו, בתוך מערבולת של תשוקה שלא יודעת שובע. החום הזה הופך למשהו מוחשי, דופק פועם שמרכז את כל הקיום שלי לנקודה אחת. אני מרגישה את האש הזאת בוערת שם למטה, בין הירכיים, חום שמרטיב וממיס כל טיפה של איפוק שנשארה לי.

אני מנסה בכל כוחי להתאפק, לשמור את הרטיבות הזאת עבורך, שתהיה שם כשתחזור, שתקבל אותי מוכנה ולוהטת כמו שרק אני יודעת להיות כשאני מחכה לך. אני רוצה שזה יהיה הזיכרון שיחכה לך בין הסדינים, הבטחה שמתממשת. אבל האצבעות שלי רועדות, והגוף בוגד בי. קשה כל כך להחזיק מעמד כשהדמיון מצייר לי את השפתיים שלך ואת המגע שלך בדיוק בנקודה הזאת שזועקת לתשומת לב. זה קרב אבוד בין הגעגוע לבין הצורך הפיזי ששורף אותי מבפנים.

ובמרחק נגיעה, המגירה ליד המיטה כאילו פועמת בקצב הלב שלי. אני יודעת מה מחכה שם, קריר ושקט, מוכן להעניק לי את הפורקן שהגוף שלי צועק אליו כבר שעות. הצעצוע הזה קורא לי, לוחש לי שאין טעם להילחם בזה יותר. שגם אם המדים שלך רחוקים עכשיו, הגוף שלי לא יכול להישאר צמא כל כך בתוך השקט של חצות. אני מנסה לדמיין שזו היד שלך שמושיטה לשם יד, שזו המחווה שלך להרגיע את הסערה שמתחוללת בי.

המאבק בין הרצון לשמור הכל ארוז ודחוס עבורך לבין הצורך המיידי להרגיש משהו - כל דבר - שובר אותי. הקול מהמגירה נשמע חזק יותר מההיגיון, חזק יותר מהיין. האצבעות שלי כבר שם, על הידית, מתלבטות בין איפוק קדוש לבין כניעה מוחלטת לעונג שיוכל להשקיט, ולו לרגע, את הגעגוע הבוער הזה. אני כאן, לבד בתוך ענן של יין וכיסופים, מחכה לרגע שבו המרחק יתפוגג והאש הזאת תמצא את המנוחה שלה אצלך.

יש רגעים שפשוט חייבים לתעד, לא בשביל הפילטרים, אלא בשביל ההרגשה. הרגע הזה שבו החול החם פוגש את כפות הרגליים, רעש הגלים מחליף את הרעש של המחשבות, וזוג רגליים קטנות ומתוקות נדחפות לתמונה כדי להזכיר לי שזאת החופשה האמיתית.

עונת הרחצה נפתחה רשמית, ומבחינתי זה לא רק מזג אוויר – זה מצב נפשי. זה הזמן להניח את הטלפון (אחרי הפוסט הזה, כמובן 😉), לבנות ארמונות בחול, להתעלם לרגע מהחול שנכנס לכל מקום, ופשוט לנשום את היוד הזה שרק הים יודע לתת.

הים היום היה בדיוק כמו שאני אוהבת: לא כחול מדי, לא שקט מדי, פשוט... שם. מזמין.

ממש רציתי לצרף כאן תמונה מרהיבה שצילמתי אבל אין לי חשבון בתשלום, אז תצטרכו להשתמש בדמיון שלכם (או פשוט להאמין לי שיצאתי פוטוגנית בטירוף 😉).

*עורכת*: אדם טוב לב עשה עבורי מנוי כך שכעת יכולה להעלות את התמונה.

אני לא חוזרת לצד שלי של המיטה כדי לישון עוד חצי שעה; בבוקר הזה אין מקום לשאריות של שינה. אני נעמדת ליד מותניו של דורון, והקוקו הגבוה שמושך את רקותיי לאחור נותן לי ארשת של ריכוז מוחלט, כאילו אני עוברת על דוחות רבעוניים ברגע קריטי.

אני כורעת על ברכיי על המזרן. הוא שוקע מעט תחת כובד הגוף שלי, והמבט שלי מתמקד בבליטה הברורה שמתחת לשמיכה. אני לא מסירה את המשקפיים. דורון תמיד מתעקש על זה; הוא אוהב שאני עושה את זה ככה, כשהם עליי. אני מחליקה את השמיכה למטה ביד יציבה. גל של חום עולה מהגוף שלו, ריח של שינה ושל תשוקה גברית גולמית שמחפשת פורקן.

"בוקר טוב," הוא לוחש, עיניו עדיין עצומות למחצה, והידיים שלו כבר נשלחות קדימה, מחפשות את הקימורים שלי.

אני מסיטה את ידיו בעדינות אך בתקיפות, מחייכת חיוך קטן של "אין לך סיכוי". "תנוח, דורון," אני אומרת בקול נמוך, חצי בהומור וחצי בפקודה. "תן לי לעשות את מה שאני צריכה ושחרר אותי. הרשימה שלי היום ארוכה מדי בשביל המשחקים האלו."

אני לא מחכה לאישור ורוכנת קדימה. השדיים הכבדים שלי תלויים מעליו. אני שולחת יד אחת, ואז את השנייה, ועוטפת את איברו בשתי כפות ידיי. אני מתחילה להניע אותן בקצב קבוע ומהיר, יוצרת חיכוך הדוק שמאלץ את הדם לזרום למעלה.

תוך כדי התנועה הקצבית של הידיים, אני רוכנת עוד קצת. מבעד לעדשות המשקפיים המבט שלי חד, בוחן את ההתקדמות. כשאני מרגישה שהוא הופך לבטון תחת כפות הידיים שלי, שהווריד בבסיס פועם בעוצמה שמעידה על מוכנות מלאה, אני פותחת את פי לאט.

המבט שלי נשאר מקובע באוויר, עובר על רשימת המטלות: מאיה צריכה את חולצת התנועה, נועה צריכה תור לרופא שיניים, והמצגת של גדעון... המצגת חייבת להיות מושלמת. הזיכרון שלי נשלף לאחור, לשנה הראשונה שלנו יחד. אני נזכרת בהלם של הפעם הראשונה שראיתי אותו נחשף ככה מולי. חשבתי שזה פשוט לא הגיוני, שאין סיכוי שהפה שלי יוכל להכיל את הגודל הזה בלי להיחנק. פעם, כל תנועה עמוקה מדי הייתה מפעילה אצלי את רפלקס ההקאה, מעוררת דמעות של חוסר אונים בעיניים ושיעול חנוק.

אבל היום? היום אני כבר במקום אחר לגמרי. השנים והניסיון הפכו את הפה שלי לכלי עבודה משומן. אני יודעת בדיוק איך להרפות את הגרון, איך לשלוט בשרירים שהיו פעם מורדים. אין יותר רפלקס הקאה; יש רק ביצוע.

אני יורדת לו. החום שלו ממלא לי את חלל הפה בבת אחת. אני עוטפת אותו בשפתיים הדוקות, ומרגישה את הראש שלו נלחץ כנגד החיך שלי. אני עובדת בקצב מכני, מדויק. כשאני מעמיקה את התנועה, הידיים של דורון נשלחות קדימה בבת אחת. הוא תופס את ראשי בשתי ידיו, אצבעותיו ננעצות בשיער המתוח שלי, והוא מצמיד את פי בכוח לבסיס האיבר שלו.

פעם, התנועה האלימה הזו הייתה גורמת לי להשתנק. עכשיו, אני פשוט נרגעת לתוך זה. בזמן שהאיבר שלו ממלא את כל גרוני, עד הסוף, אני שולפת את הלשון שלי מלמטה ומלטפת את האשכים שלו בתנועות קצביות. זה הניגוד המושלם - העומק המוחלט של הגרון מול הרכות של הלשון על העור הדק שלו.

אני מרגישה את הגוף שלו נמתח, את הירכיים שלו רועדות תחתיי. ברגע השיא, הוא לא זז. הוא מחזיק את ראשי צמוד אליו, ואני מרגישה את זרם החום הראשון פורץ מעומק הגרון שלי. זהו חלק מההסכם הלא כתוב שלנו: הוא גומר ישירות פנימה. אני לא אוהבת את הטעם של הנוזל הסמיך הזה על הלשון, אבל כשהוא עובר ישירות לגרון, זו פשוט עוד פעולה של בליעה. פשרה נקייה, יעילה, כזו שמאפשרת לנו לסיים את הטקס בלי שאצטרך לרוץ לירוק בכיור.

אני בולעת כל פעימה, כל זרם חם שנשלח לתוך גרוני, עד שההתכווצויות שלו דועכות. רק אז הוא משחרר את האחיזה בראשי.

אני מתנתקת ממנו באטיות, מרגישה את האוויר הקר של החדר חוזר לפי. אני מתיישבת זקופה על ברכיי, מנגבת את השפתיים בגב היד בתנועה עניינית. דורון שוכב שם מפורק, נשימתו כבדה ומבטו בוהה בתקרה.

"זהו," אני אומרת, ומרימה את המשקפיים חצי סנטימטר למעלה, חזרה לגשר האף. "תתחיל לזוז, אני רוצה לסדר את המיטה"

אני קמה מהמיטה בלי להביט בו שוב. סיימתי איתו לבוקר זה. 

אני נכנסת למטבח. השקט כאן הוא חסד זמני, ואני זזה בו בביטחון של מי שמכירה כל גרגר בשיש. אני ממלאת את המקינטה במים קרים ובקפה טחון, מניחה אותה על האש ומחכה לבעבוע המוכר. כשהקפה השחור והחזק מוכן, אני מוזגת לעצמי ספל, מוסיפה שלוק של חלב קר ומתיישבת על הכיסא הגבוה.

זה הרגע שלי. ספל הקפה ביד אחת, והיד השנייה כבר מחברת את המשאבה.

וואמפ-וואמפ-וואמפ.

אני לוקחת לגימה ארוכה, נותנת לקפאין להעיר את המערכות, בזמן שהוואקום עושה את שלו. המבט שלי נודד למיילים בנייד, האצבעות מתקתקות תשובות קצרות לגדעון. כשהבקבוקים מתמלאים, אני מנתקת את המשאבה בזריזות, מעבירה את החלב לשקיות ודוחפת אותן למקום הקבוע שלהן במקפיא.

עכשיו, לפני שהבית מתעורר, אני פונה לתיק האימון שעל האי.

אני מניחה את חצאית העיפרון הכחולה בתוך התיק. מעליה אני פורסת את החולצה הלבנה. הבד שלה דק, ואני מחליטה להוציא מהתיק את הגוזייה השחורה ששמתי שם אתמול בלילה, מחזירה אותה למגירה ושולפת במקומה את הלבנה. אני מניחה אותה יחד עם התחתונים בתוך התא הפנימי של התיק וסוגרת את הרוכסן. אני מוסיפה את נעלי העקב, הדאודורנט והבושם.

אני סוקרת את התיק פעם אחרונה. הכול שם. הצ'קליסט שלי בראש תמיד עובד.

אני נועלת את הכפכפים וזורקת על עצמי את גופיית ספגטי ומכנסון. לונה כבר משתפשפת לי ברגליים, והזנב שלה דופק על הרצפה בקצב שמאיץ בי לצאת.

אני יוצאת החוצה וסוגרת את הדלת בשקט. האוויר בשעה כזו הוא שילוב של ריח דשא קצוץ ולחות שמרגישה כמו צמר גפן מתוק שנדבק לעור. הרחוב רחב ושקט בצורה כמעט מלאכותית. אני עוברת ליד הווילות המבוצרות בחומות גבוהות וצמחייה מטופחת, וחושבת לעצמי שמאחורי כל התריסים המוגפים האלה אנשים עוד ישנים את החלומות היקרים שלהם. רק אני בחוץ, מזיעה.

"נו, לונה, קדימה," אני לוחשת ומאיצה בה כשהיא עוצרת ליד הבית של משפחת רוזנבלום. לונה, פיטבולית שרירית ששוקלת כמעט חצי ממני, מביטה בי במבט היודע-כל שלה ולא זזה סנטימטר. היא לא ממהרת לשום מקום.

כשרצינו להביא אותה, דורון נשבע שהוא זה שידאג לה ויוציא אותה. הוא רצה פיטבולית, "כלבת שמירה אמיתית". בפועל, הוא בעיקר משחק איתה על השטיח כשהוא בבית, ואני זו שמוצאת את עצמי נגררת אחריה כל בוקר וכל ערב, נלחמת ברצועה מול כוח פיזי שאני לא באמת יכולה לו.

המוח שלי כבר מריץ רשימות: המטפלת מגיעה בשבע, אני חייבת להזכיר לה לתת לרוני גם את החלב השאוב מהמקרר ולא רק מוצקים, יש לי פגישה ב-11:00, ואסור לי לשכוח את התיק של מאיה לשיעור אמנות. אני עוברת ליד החומות הגבוהות ותוהה לעצמי אם גם מאחוריהן הכל מתפרק מתחת לפני השטח או שרק אצלי הבוקר נראה כמו שדה קרב במסווה של אידיליה.

אחרי עשרים דקות, הסיבוב מסתיים. לונה מריחה את השער שלנו והיא פשוט טסה. אני נגררת אחריה במעלה הרחוב, הנשימה שלי כבדה והלחות כבר גורמת לגופייה להידבק לי לגב בכתם כהה. אני מרגישה את הגוף שלי מיטלטל עם כל צעד; הגופייה הדקה בקושי מחזיקה משהו והחזה שלי קופץ מצד לצד בחופשיות, אבל אין לי כוח לסדר את זה. אני רק רוצה להגיע למזגן.

אנחנו מגיעות לגדר המשותפת, ואני נעצרת לרגע כדי להסדיר נשימה. עזרא כבר שם, כמובן. נשען על הגדר עם הסיגריה, העיניים שלו עוקבות אחרי בית החזה שלי שעולה ויורד במהירות.

"בוקר טוב, ענבל," הוא אומר, והעשן יוצא לו מהפה לאט. "היא מריצה אותך חזק הכלבה הזאת, אה?"

"בוקר טוב, עזרא," אני מתנשפת, מנגבת את הזיעה מהמצח. "כן, היא מריחה את הבית ומשתגעת. אני בקושי עומדת בקצב שלה."

הוא לוקח שאיפה עמוקה. "אני רואה. את ממש נוטפת. דורון לא בקטע של הליכות בוקר נמרצות?"

"הוא עוד ישן," אני עונה פשוט. "הוא היה גמור אתמול, אז... אני עושה את זה."

"גמור, אה?" עזרא מחייך חיוך קטן בזווית הפה. "הוא נראה לי דווקא די ערני אתמול בערב. אבל אולי הבוקר שלו התחיל בצורה שפשוט דורשת לנוח אחר כך. יש בקרים כאלה, לא? שפשוט מוצצים ממך את כל הכוח על ההתחלה."

אני מרגישה גיחוך קטן עולה לי בגרון. מעניין מה עזרא היה אומר אם הוא היה יודע שבאמת שאבתי מדורון את כל החיים לפני עשרים דקות, אני חושבת לעצמי ונהנית מהסוד הקטן הזה. המחשבה הזו כמעט גורמת לי לצחוק, אבל אני שומרת על פנים רציניות. אין סיכוי שהשכן הזקן הזה מדמיין מה קורה אצלנו בחדר השינה.

"אולי. לא יודעת. הוא פשוט עייף," אני אומרת ומחליפה נושא. "תגיד, הממטרה אצלנו בפינה... נראה לי שהיא סתומה. ראיתי שהיא בקושי משפריצה כשיצאתי מקודם."

עזרא צוחק, צחוק יבש. "היא בסדר גמור, ענבל. את יודעת, לפעמים פשוט צריך לדעת איך להחזיק את הראש שלה נכון, לשחק עם זה קצת ביד, ואז הזרם יוצא חזק ובדיוק למקום הנכון."

"אה... אוקיי," אני עונה, חסרת סבלנות. "אני פשוט אגיד לגנן שלי שיסתכל על שלנו."

"זה לא כזה מסובך למי שיש לו ידיים טובות," הוא זורק כשאני כבר מושכת את לונה לכיוון השער. "תמיד נראה שאת יודעת בדיוק איך לתפעל דברים בבית הזה כדי שיעבדו מהר. את לא אחת שמשאירה עבודה לחצי הדרך, אה ענבל?"

"כן, טוב, חייבים לתקתק," אני עונה לו בלי להסתכל אחורה. "יום נעים, עזרא!"

אני ממהרת לשביל הכניסה, מרגישה את הזיעה זולגת לי במורד הגב. אני פותחת את הדלת ונותנת ללונה לגרור אותי פנימה, משאירה את החום, הלחות והשכן מאחוריי בלי להקדיש לזה עוד מחשבה אחת נוספת.

אני טורקת את דלת הכניסה הכבדה מאחוריי. רעש המנעול הוא הסימן הראשון לחילופי המשמרות. המזגן מקבל את פניי במכת קור, אבל במקום להקל, הוא גורם לשכבת הזיעה שעוטפת אותי להפוך לדביקה וקרה ברגע אחד. החולצה נצמדת לי לגב, ואני מרגישה את הטיפות מחליקות לי במורד עמוד השדרה.

לונה מתנערת ליד הרגליים שלי, מעיפה רסיסי טל מהפרווה שלה על הריצוף המבריק של המבואה. "שקט, לונה," אני לוחשת בעצבים, וממהרת למלא לה את הקערה באוכל יבש רק כדי להשתיק את הגירוד של הציפורניים שלה על הריצוף. הרעש של הכדורים נופלים לפלסטיק נשמע לי כמו רעש של חצץ בראש. לרגע אחד עולה בי זיכרון מהיר מהשיחה עם עזרא בחוץ, המבטים, הרמזים - אבל אני מנערת את זה מיד. אין לי מקום בראש לזה עכשיו. אני מסריחה מזיעה של בוקר יולי, הגוף שלי דביק, ואני חייבת לתפקד.

דורון לא כאן. הוא יצא לריצה שלו מייד לאחר שיצאתי עם לונה. זה ההסכם הלא כתוב שלנו -אחרית על תפעול הבית. אני לא ממורמרת על זה; ככה הזוגיות שלנו עובדת, ומישהו חייב להחזיק את ההגה בזמן שהשני שורף קלוריות בכבישים של השכונה.

"אמממאא! אני רוצה פנקייק!" הצעקה של מאיה מגיעה מהמטבח, חדה וצלולה.

"אין פנקייק היום, מאיה! אין זמן," אני צועקת חזרה, הקול שלי כבר בקצה גבול הסבלנות.

ליאור יוצאת מהחדר שלה, גוררת רגליים בפיג'מה גדולה מדי. "אמא, איפה הציור שלי? הבטחת שתשימי לי אותו בתיק לגן, אני לא מוצאת אותו."

"תלוי על המקרר, ליאור," אני זורקת לעברה וממהרת לחדר של רוני.

הריח מכה בי כבר מהמסדרון, הדלת של החדר פתוחה. רוני כבר עומדת בתוך המיטה, אוחזת בסורגים בידיים שמנמנות, השיער שלה סתור ונדבק למצח. היא רואה אותי ומיד מתחילה לקפוץ ולבכות בדרישה לצאת. הריח החמוץ בחדר לא משאיר מקום לספק - החיתול מלא עד אפס מקום.

"בוקר טוב, בובה שלי," אני אומרת ומרימה אותה. היא כבדה, חמה, ונצמדת לגופייה הלחה שלי בחיבוק חזק מדי. המגע של העור הדביק שלי בעור החם שלה גורם לי לצמרמורת של אי-נוחות. אני משכיבה אותה על השידה ופותחת את החיתול העמוס. הריח מכה בי ישר בפנים, אני נחרדת - קקי נוזלי, צהוב-ירוק זחוח, בכמות שנראית בלתי אפשרית לגוף כזה קטן.

בדיוק כשאני מרימה את המגבון, רוני חסרת סבלנות, היא בועטת ברגליים השמנמנות שלה לכל עבר. פתאום, בעיטה אחת חזקה פוגעת ישירות במרכז החיתול הפתוח.

זה קורה בשבריר שנייה. נתזים של הנוזל הצהוב-ירוק עפים באוויר. אני מרגישה את המגע הרטוב והחם על הלחי שלי, וכתמים גדולים נמרחים על הגופייה הלבנה שלי, בדיוק מעל החזה. אני קופאת לשנייה, הגועל עולה לי בגרון, ריח חריף ומתקתק של תינוקת חולה, אבל אין לי זמן אפילו להיגעל. אני לוקחת מגבון, מנגבת את הפנים בתנועה גסה, עוברת על הגופייה בתנועה אחת אלימה ומשאירה שם מריחה חומה-ירוקה ומגעילה, ומסיימת לחתל אותה בשיא המהירות.

אני מורידה אותה לרצפה, אבל היא לא מסרבת. היא רוצה על הידיים. היא נצמדת לרגל שלי ומתחילה לייבב.

"קדימה, למטבח." אני ממלמלת וגוררת את רוני איתי.

"מאיה! בואי לפה עכשיו לצמות!" אני קוראת, נעמדת במרכז המטבח כדי לחסוך זמן.

מאיה נכנסת למבטח, בו כבר שורר כאוס מנוהל. היא מתיישבת על הכיסא הבר הגבוה. ליאור מסתובבת סביב האי, מחפשת את הציור שלה לגן ובוכה בשקט שהוא אבד. יעל, הבכורה, היא נקודת האור היחידה; היא יושבת בקצה האי, שקועה באייפד שלה עם אוזניות, אוכלת קורנפלקס בשקט מופתי, מנותקת לגמרי מהדרמה.

"אמא, אני לא רוצה קורנפלקס! אני רוצה פנקייק!" מאיה צורחת.

"אין פנקייק היום, מאיה. תאכלי את מה שיש," אני עונה בטון רובוטי. אני נעמדת מאחוריה, לוקחת את המברשת ומתחילה לקלוע לה צמות. הידיים שלי נעות במהירות, למרות הדביקות של הזיעה והקקי שעוד נשאר ומתייבש לי על הלחי ועל הגופייה.

אני עומדת, מתוחה, הרגליים שלי פסוקות קצת ליציבות, הידיים עובדות מהר על השיער של מאיה, מנסה להתעלם מהריח שעולה מהגופיה שלי.

רוני, שמרגישה שהיא מקופחת ומפסידה תשומת לב, נעמדת מאחוריי. היא תופסת בגומי של מכנסי הריצה הקצרים שלי. "אמא! אמא!" היא דורשת, ומושכת בבד בכל הכוח של פעוטה עקשנית בת שנתיים.

בשנייה אחת, אני מרגישה את האוויר הקר של המזגן על הירכיים והישבן. הגומי השחוק מהכביסות נכנע למשקל שלה. המכנסיים מחליקים למטה בבת אחת ונערמים סביב הקרסוליים שלי. רוני, שלא ציפתה שההתנגדות תיעלם פתאום, מאבדת שיווי משקל, נופלת אחורה על הטוסיק ומתחילה לצרוח בבכי נעלב ומבוהל.

אני עומדת שם. קפואה לרגע. אני לא מנסה להרגיע את רוני. אני לא מתכופפת להרים את המכנסון. אני עומדת שם, חשופה לגמרי מהמותניים ומטה - בלי תחתונים, עם גופייה מוכתמת בקקי ומיוזעת למעלה. אני פשוט ממשיכה לקלוע את הצמה של מאיה. תוך כדי תנועה, אני מרימה רגל אחת גבוה, מחלצת אותה מתוך ערמת הבד על הרצפה, ואז את השנייה. אני בועטת את המכנסון הצידה בתנועה עצבנית.

ופתאום זה מציף אותי. הידיים שלי ממשיכות לקלוע, מכאניות לחלוטין, הדמעות מתחילות להציף אותי. אלו לא דמעות של מבוכה, אלו דמעות של לחץ טהור. הכל נערם עליי: הקקי שעף עלי, הריח של לונה שעדיין דבוק לי לידיים, הדרישות של מאיה, המצגת שלא סיימתי בראש, העייפות, הצרחות של רוני שמהדהדות לי במוח. הדמעות פשוט מתחילות לזלוג, חמות ומלוחות, מתערבבות עם הזיעה על הלחיים ואני לא מנגבת אותן. אני נושכת את השפה התחתונה כדי לא להתפרק בקול רם, כדי לא לצרוח. אני מרגישה שאני טובעת בתוך הבוקר הזה.

בדיוק אז נשמע הרעש המוכר של המפתח מסתובב בדלת הכניסה.

נופר נכנסת פנימה. הצעדים שלה קלילים. צועדת פנימה ונעמדת ישר מול המטבח. התמונה ברורה לה בשנייה: אני עומדת באמצע המטבח, רועדת מלחץ, חצי עירומה, מלוכלכת בקקי על הפנים והחזה, דומעת ומיוזעת, מוקפת בארבע בנות שכל אחת מהן נמצאת ביקום אחר, כשרוני צורחת על הרצפה ומאיה מחכה לגומייה.

היא לא ממצמצת. היא לא מסיטה מבט במבוכה. היא מכירה את הבית הזה, היא מכירה את הטירוף.

אני מנגבת את הדמעות מהר עם הכתף החשופה. "הו, נופר... מעולה שהגעת," אני אומרת, הקול שלי רועד וסדוק, אבל אני מכריחה חיוך קטן ועקום. "הקדמת... פשוט הצלת אותי."

נופר לא מנידה עפעף. היא כבר ראתה הכל. "בוקר טוב ענבל. הכל בסדר, לכי."

"תמשיכי את הצמה השנייה של מאיה, בבקשה," אני אומרת ומושיטה לה את המברשת כאילו זה שרביט שליחים. 

"אין בעיה, ענבל. לכי, אני משתלטת," נופר לוקחת את המברשת ומתיישבת ליד מאיה בטבעיות גמורה.

"יופי. אני... אני במקלחת," אני ממלמלת.

אני מסתובבת ומתחילה לצעוד החוצה מהמטבח לכיוון יחידת ההורים. אני הולכת זקופה, חצי עירומה ומלוכלכת, משאירה מאחוריי את הבלגן ואת נופר שמביטה בי הולכת משם בלי אומר ודברים. אני נכנסת לחדר השינה שלי, סוגרת את הדלת מאחוריי,  ונשענת עליה לרגע בעיניים עצומות. השקט סוף סוף עוטף אותי.

שקט.

השעון בנייד רוטט בחמש בבוקר בדיוק. לפני שהעיניים נפקחות, אני שולחת ידיים אל מעבר לראש ומתמתחת עמוק בתוך השמיכה. אני מרגישה את עמוד השדרה שלי נדרך, את העור נמתח על הבטן, ואת כובד השדיים המלאים שלי שנוטים לצדדים. בחושך הזה, תחת השמיכה, הגוף שלי מרגיש חם, חי ונושם - זה הרגע היחיד ביום שבו הוא שייך רק לי, לפני שכולם יתחילו לנגוס בו.

ב-05:01 מגיע הרטט השני, וזה כבר מרגיש כמו דריכת נשק. הטיקר רץ לי בראש, שורות אדומות של חדשות דחופות: להוציא את לונה לטיול - לפני שתתחיל לשרוט את הדלת. להכין כריכים: למאיה ונועה לחם בלי קשה, לפזר אותן לבית הספר ולגנים. להוציא בשר מהפריזר. 10:00 פגישה עם גדעון במשרד, הוא מצפה לכל הנתונים בראש. אימון כושר, חייבת להספיק 45 דקות ולהתקלח.

אני מתיישבת על המיטה בעירום מוחלט. תמיד חם לי, מגיל צעיר. גם בחורף, הגוף שלי מייצר בעירה פנימית שלא מאפשרת לי לסבול שום בד עלי כשאני ישנה. הכותנה, המשי, הפיג'מות הכי עדינות, כולם מרגישים לי כמו מלכודת שנסגרת עלי, מגבילה את התנועה של הירכיים שלי תחת השמיכה. האוויר הקריר של החדר פוגש את העור החם שלי, והניגוד הזה מעורר אותי יותר מכל קפה.

ביד מגששת אני מחפשת על שידת העץ שליד המיטה את המשקפיים שלי. האצבעות שלי נתקלות בקרם הידיים, במטען של הנייד, עד שהן נסגרות על המסגרת הקרה. בלעדיהם, העולם סביבי הוא בליל של כתמים מטושטשים, סמיכים וחסרי צורה; דורון הוא רק צל כהה על המצעים הלבנים, והרהיטים הם גושים חסרי פשר. אני זקוקה לחדות הזו כדי להתחיל לתפקד. אני מחליקה את המוטות מעבר לאוזניים, מייצבת את הגשר על האף, והחדר מקבל בבת אחת קצוות חדים, כמעט חותכים.

פתאום אני רואה הכל: את גרגרי האבק שמרחפים באלומת האור הקלושה, את הקמט הקטן בציפית, ואת השעה המדויקת בטלפון. המשקפיים הם לא רק אמצעי ראייה; הם השריון הראשון שאני עוטה על עצמי. כשהם עלי, המבט שלי הופך לממוקד, אנליטי, כזה שלא מפספס שום פרט

בזמן שאני צועדת למקלחת, כפות הרגליים שלי פוגשות את הפרקט הקר והזיכרון נשלף מאליו, חד כמו דקירה. אני נזכרת בטירונות, באותו בוקר חורפי במחנה 80. הצרחה של ה"הקשב" פילחה את חלל החדר, וגרמה לי לקפוץ מהמיטה באינסטינקט של חיה מפוחדת. עמדתי שם דום, מתוחה כמו קפיץ, הידיים צמודות לצידי הגוף והחזה מורם, ורק כשהרגשתי את משב הרוח הקר שחדר מהפתח על העור שלי, קלטתי ששכחתי שאין עליי כלום. עמדתי עירומה לגמרי מול המ"כית, נערה בת תשע עשרה עם מבט של פלדה שלא הנידה עפעף מול המבוכה שלי.

הייתי כל כך תמימה ונאיבית אז. רציתי למות מהבושה, רציתי שהאדמה תחת מגפי הבנות האחרות תבלע אותי כשהבנתי שהן רואות הכל – את החשיפה הבוטה הזו תחת אור הניאון המהבהב. אבל המ"כית לא ויתרה. מבחינתה, העירום שלי לא היה תקלה אנושית, אלא הפגנה של זלזול בצה"ל ובמשמעת. כשביקשתי, בקול רועד וכמעט חנוק מדמעות, רק שנייה אחת כדי לחטוף את המדים ולהתלבש, היא התקרבה אליי עד שיכולתי להריח את ריח הסיגריות והקפה מהפה שלה. היא נעמדה מול שדיי החשופים והפצירה בי בקול שקט ומאיים: "את בחרת לזלזל ככה בצה"ל? בחרת לעמוד ככה במסדר? עכשיו את יוצאת ככה החוצה. צאי למגרש".

והיא באמת הוציאה אותי. צעדתי אחריה אל תוך הקור המקפיא של חמש בבוקר, עירומה לגמרי, אל עבר המשטח שבו עמדה כל המחלקה. עמדתי שם, קופאת תחת פנסי הבסיס הכתומים שחשפו כל סנטימטר בגופי, מרגישה את עור הברווז מתפשט על הירכיים שלי ואת הפטמות שלי מתקשות מהקור ומהאימה. הרגשתי את כל המבטים מופנים אליי, עשרות זוגות עיניים של בנות שרק אתמול צחקו איתי בשק"ם. אלו לא היו מבטים מתנשאים של בנים שרוצים לראות בשר, ואפילו לא מבטים לועגים. אלו היו מבטים בזים. בוז טהור על זה שהעזתי להפר את הסדר, על זה שהפכתי את הגוף שלי למפגע משמעתי. הרגשתי את הבוז שלהן מחלחל לי לתוך הנקבוביות, צורב יותר מהרוח המדברית. ובכל זאת, בתוך תוכי, לא יכולתי אפילו לכעוס עליה. ידעתי שהיא צדקה בדרכה האכזרית. הייתי אמורה להיות מוכנה. הבאתי את זה על עצמי.

אני לוחצת על המתג בחדר האמבטיה, והתגובה היא מיידית ואלימה. האור הלבן והחזק, פלורסנט תעשייתי כמעט שקבוע מעל המראה הגדולה, נדלק בבת אחת ומכה בי חזיתית כמו זרקור בחקירה. השוק האופטי גורם לי להתכווץ, הכתפיים שלי עולות באופן אינסטינקטיבי ואני עוצמת את עיניי חזק, מרגישה את הכאב המפעם מאחורי העפעפיים. אני עומדת שם בחושך המלאכותי הזה שיצרתי לעצמי, מחכה שהאישונים יפסיקו להתמרד נגד הבוקר, עד שהכאב העמום חולף.

כשאני פוקחת אותן לאט, המציאות נחשפת במלוא מערומיה מול המראה. הבבואה שמשתקפת שם היא של אישה שעדיין שייכת כולה ללילה, לשעות הקטנות, לריחות השינה והזיעה המתוקה. קשה לי לזהות בייצור הפרוע הזה את הסמנכ"לית המהודקת, זו עם חליפות המכנסיים והמבט החותך, שאני אמורה להפוך להיות בעוד פחות מארבע שעות. השיער שלי, כהה, סמיך וגלי, נראה כמו ישות עצמאית; הוא סתור לגמרי, מלא קשרים של לילה ומפוזר על הכתפיים שלי במין פראות עייפה וחושנית שלא מתנצלת על קיומה.

אני מעבירה מבט בוחן, כמעט קליני, על העור שלי. הוא נראה עשיר וחלק תחת התאורה הבוטה, אבל מה שתופס את מרכז הבמה הוא החזה שלי. שדיים כבדים באופן כמעט בלתי אפשרי, גדושים עד אפס מקום בחלב של הבוקר. עור המוקה שלי מתוח כל כך עד שהוא נראה כמעט שקוף במקומות מסוימים, מבריק תחת האור הלבן כמו משי משומן. הפטמות שלי כהות ורחבות, בולטות מתוך השפע הזה, עדות חיה לשבע השנים האחרונות שבהן הגוף שלי לא פסק לרגע מלהיות מקור הזנה. אני נושמת עמוק, מרגישה את כובד המשקל הזה עולה ויורד.

אני מתחילה לצחצח שיניים בתנועות נמרצות, המברשת נעה במהירות בזמן שהמחשבות שלי כבר בבניין המשרדים, סורקות נתונים ומכינות תשובות, אבל הגוף עדיין כאן, חשוף וגדוש. אני יורקת את קצף המשחה הלבן, מנגבת את השפתיים בגב היד וניגשת בצעדים שקטים אל החלון הגדול שפונה לחצר האחורית. האור הלבן והחזק מהמראה שמצידי שוטף אותי מקדימה, מטיל עליי אלומה חריפה שהופכת את עור המוקה שלי לזוהר ואת בבואתי לחדה מול החשכה שמעבר לזכוכית. אני יודעת בדיוק איך אני נראית עכשיו מהצד השני: מיצג מואר היטב, פסל חי של אישה בעירום מלא, ממוסגר בתוך הריבוע של החלון על רקע הלילה השחור שבחוץ.

אני מסיטה את הווילון באותה תנועה אטית ומוכרת, שומרת על קצב קבוע כדי לא להרוס את המתח. שם, בחוץ, עומד מר לוי. הוא נשען על הגדר המשותפת שמפרידה בין החצרות שלנו, אותה גדר שביום אנחנו משוחחים מעליה על השקיית הדשא או על הבנות שלי שקוראות לו "סבא עזרא". ביומיום הוא אלמן ערירי והשכן הכי נחמד שאפשר לבקש, אבל כאן, בחמש בבוקר, כל המסכות יורדות. האור הצהבהב בחצר שלו דולק, מטיל עליו אלומה שמאפשרת לי לראות בבירור את המפגשים שלנו שתמיד מצטלבים בנקודת הזמן הזו, רגע לפני שהשמש עולה.

כשאני עומדת שם עירומה לגמרי מולו, מציגה לראווה את הקימורים שלי ואת החזה הכבד, המבט שלו כבר נעול עליי, מחכה לטקס היומי שלנו. קשה לפספס את תנועות הגוף שלו שם, נשען על הגדר; היד שלו נעה, קצבית, דרוכה, מגיבה אליי בכל מאודו. אני משחקת כאילו אני שקועה במחשבות, מביטה אל האופק המטושטש, אבל לפעמים אני בוחרת ללכת קצת מעבר. אני מעבירה יד אטית ומכוונת על הבטן החלקה שלי, מרגישה את החום של עצמי, ויורדת לאט למטה אל הירכיים הכהות, מלטפת את העור המתוח כמעט עד למפשעה. אני יודעת שהלב הזקן שלו דופק שם בחוץ, ואני מרגישה טוב עם עצמי; זה סוג של חסד אכזרי. בתוך המרוץ המטורף של חיי, אני מעניקה לו רגע של תשוקה וחיות בתוך השיממון של הבדידות שלו, ובתמורה אני מקבלת את האישור הכי גולמי לכך שאני עדיין כאן - מהפנטת ונושמת.

אני כבר מכירה את הקצב הזה בעל פה. אני יודעת בדיוק מתי הוא עומד לגמור. ברגע השיא, אני לא משפילה מבט. להפך. אני מיישרת אליו מבט חודר מבעד לעדשות המשקפיים, נעמדת זקופה יותר ונותנת לו להסתכל לי ישר בעיניים בזמן שזה קורה. אני רוצה שהוא יראה שאני רואה אותו, שהוא ידע שאני נותנת לו את זה במודע ובאור מלא. רק כשאני מזהה את ההרפיה בגוף שלו, כשהוא נשמט מעט לאחור על הגדר, אני מסיטה חזרה את הווילון באותה אטיות שקטה. שנינו נשמור על הסוד המיוזע של הבוקר.

אני מתנתקת מהחלון ועוברת לאסלה לעשות פיפי. בזמן שאני יושבת על הפלסטיק הקר, מרגישה את צמרמורת הקור מטפסת במעלה הירכיים, המוח שלי כבר מנהל מלאים. אני חושבת על הבשר שצריך להוציא מהפריזר לצהריים, נתח קפוא, קשיח וחסר חיים שצריך זמן כדי להפשיר ולהתרכך. המחשבה הזו מעלה בי חיוך עקום; כשאפתח את דלת המקפיא במטבח, הבשר יהיה רק תפאורה. מה שבאמת יבלוט שם הן השורות הלבנות, המסודרות כמו חיילים במסדר: שלושת רבעי מהמקפיא שלנו גדוש בשקיות של חלב שאוב, קפואות למשעי ומסומנות בתאריכים.

הגוף שלי הוא מפעל עובד, יחידת ייצור שלא נחה כבר שבע שנים ברצף. עברתי מבת אחת לשנייה, את מאיה ונועה הנקתי במקביל, מניקה ברצף ארבע בנות שגדלו עליי, ששאבו ממני את כל מה שהן היו צריכות כדי להפוך ליצורים חיים ועצמאיים. גם עכשיו, עם רוני, אני לא מסתפקת רק בהנקה מלאה. אני שואבת ליטר של חלב בכל יום, בנוסף למה שהיא יונקת. זה ליטר שלם של נוזל לבן, סמיך ועשיר שיוצא מתוכי.

בבית שלנו כבר שנים שלא קונים חלב בסופר. אין אצלנו קרטונים עם ציורים של פרות; יש רק אותי. הבנות שלי, גם הגדולות, עדיין נהנות מהחלב של אמא. הוא נמצא בקערות הקורנפלקס שלהן בבוקר, הוא המרכיב הסודי והעשיר בתוך הבלילה של הפנקייקים שאני מכינה להן בשבתות. הן גדלות על התמצית שלי, פשוטו כמשמעו. 

כשיש לנו אורחים, חברים או משפחה שמגיעים לבקר, אני מגישה להם קפה הפוך עם קצף סמיך ויציב. אני רואה אותם לוגמים בהנאה, משבחים את הטעם ה"מיוחד" והעשיר, ולא יודעים שהחלב המתקתק והחם שהם שותים הגיע ישירות מהגוף שלי. אני מחייכת לעצמי כשאני רואה אותם מלקקים את שאריות הקצף מהשפתיים; זה הסוד הקטן שלי. אני מזינה את כולם, עוטפת את כולם בתוך השפע שלי בלי שהם בכלל יבינו את עומק הטוטאליות שלי. אני אוהבת את זה. אני אוהבת את התחושה שהגוף שלי מסוגל לייצר שפע כזה, את הידיעה שהן צמחו מתוכי ושעדיין, בכל בוקר, אני המקור שמקיים את כל הבית הזה ואת כל מי שנכנס אליו. השפע הזה הוא הליבה של מי שאני. אני המחלבה, אני המזווה, אני הכל.

הזיכרון שלי חוזר אחורה, לימים האפלים של חטיבת הביניים. אני כמעט יכולה להריח את ריח הליזול במסדרונות ואת הזיעה של שיעורי ספורט. שם זה התחיל. הבנים היו צועקים לי במסדרון "טרה", על שם המחלבה, ופורצים בצחוק מגעיל בכל פעם שעברתי. אלו היו הצקות של גיל ההתבגרות, אכזריות וחסרות רחמים, שכוונו בדיוק למקום שבו הגוף שלי התחיל לבגוד בי ולהפוך לנשי מדי, מוקדם מדי. 

אני נזכרת ביום אחד ספציפי, יום שבו הבושה הפכה למשהו אחר. עמדתי ליד הברזייה והם הקיפו אותי, קוראים בשם הזה שוב ושוב, "טרה, איפה השוקו? טרה, תביאי לנו גבינה". מתוך ייאוש גולמי, מתוך ניסיון נואש להפסיק את הלעג ולהראות להם שאני לא מפחדת, עשיתי את הדבר היחיד שחשבתי שישתיק אותם. פשוט הרמתי את חולצת התלבושת השחוארה שלי והחזיה הלבנה והראיתי להם את "המחלבות" מקרוב. קיוויתי שהמציאות תהיה חזקה מהמילים, שהם יקפאו במקום מהחשיפה הבוטה. אבל הם לא השתתקו. הם פשוט צחקו חזק יותר, קולני יותר, והשם הזה נחקק עלי כמו אות קין. באותם רגעים לא הבנתי בכלל שיש לי יופי, הרגשתי רק את המבוכה הצורבת ואת הרצון להיעלם בתוך האדמה.

היום, כשאני שומעת את דורון לוחש לי "טרה שלי" ברגעים הכי אינטימיים שלנו במיטה, השם הזה קיבל משמעות אחרת לגמרי. הוא כבר לא כלי לנשק, אלא הצהרה על מה שאני עבורו ועבור הבנות שלנו. הוא חושב שזה מצחיק, ואני זורמת איתו, מחייכת בחושך. אני טרה. המקור של כולם. הגוף שפעם ניסו להקטין דרך הכינוי הזה, הפך להיות האימפריה שסביבה כל הבית הזה מסתובב.

הגודש שאני מרגישה עכשיו בשדיים שולח אותי בבת אחת לזיכרון מהבדיקה אצל כירורג השד לפני חצי שנה. אני זוכרת שנכנסתי לחדר והריח הסטרילי, החד, הכה בי מיד. הוא ישב שם, דוקטור לוין, איש שנראה מכובד מדי, סמכותי מדי. עוד לפני שהתחלנו בכלל בבדיקה, הוא סימן לי לעבר הכיסא שמולו ואמר בקול ענייני: "תתפשטי בבקשה מהמותניים ומעלה, ענבל. אני רוצה להתחיל בתצפית בזמן שאנחנו עוברים על הרקע הרפואי".

עשיתי כדבריו. הסרתי את החולצה ואת הגוזייה, מניחה אותן על הכיסא הפנוי, והתיישבתי מולו עירומה לגמרי בחלק גופי העליון. חשבתי שזה יקח רגע, אבל הוא לא מיהר. הוא נשען לאחור בכיסאו, העט בידו, והתחיל לנהל שיחת חולין מוזרה בזמן שהעיניים שלו סורקות אותי שוב ושוב, מלמעלה למטה.

"את נראית אישה מאוד חיונית," הוא אמר בזמן שדפדף בתיק שלי, לא מסתיר את המבט שלו מהחזה החשוף שלי. "הגנטיקה שלך מרשימה. את מרגישה שהגוף שלך השתנה הרבה אחרי ארבע לידות? הוא מרגיש לך... כבד יותר?". הוא שאל על רגישות בפטמות, על זרימת החלב, אבל השאלות היו מפורטות מדי, אישיות מדי. "כשאת מניקה, את מרגישה התכווצויות ברחם? זה מעורר בך תחושות אחרות חוץ מאימהיות?".

ישבתי שם מולו, הכתפיים שלי משוכות לאחור והחזה שלי גלוי לחלוטין תחת תאורת המשרד הקרה, והרגשתי איך המבוכה מתערבבת במין צייתנות מוזרה. מי אני שאתווכח? האיש למד רפואה שבע שנים, התמחה עוד שנים ארוכות, הוא איש מקצוע מהשורה הראשונה. אם הוא בוחר לנהל שיחה של עשר דקות כשאני חשופה מולו, הוא בטח מחפש אינדיקציות הורמונליות שאני לא מבינה בהן.

הזיכרון מהבדיקה מתהדק סביבי כמו צבת. אחרי שיחת החולין המקדימה כשאני חשופה מולו, הוא סימן לי לעלות על מיטת הבדיקה. "תשכבי על הגב, ענבל. ידיים מאחורי הראש," הוא הורה בקול שנשמע סמכותי ומקצועי ללא רבב. נשכבתי שם, תחת האור הלבן והמסמא, מרגישה את הסדין החד-פעמי מרשרש מתחתיי.

הוא ניגש אליי ולא עטה כפפות. הידיים שלו היו גדולות, חמות ובשרניות. הוא הניח את שתי כפות הידיים שלו עליי והתחיל במישוש עמוק, סיבובי. בזמן שהידיים שלו חפנו את השדיים שלי, לוחצות את הרקמה הגדושה כמעט עד לעצם, הוא המשיך לשאול שאלות בטון הכי רפואי שיש, אבל התוכן היה אחר. "איך בעבודה, רמת הסטרס שלך בטח גבוהה," הוא מלמל בזמן שאגודליו חלפו שוב ושוב על הפטמות שלי. "סטרס משפיע על המערכת ההורמונלית. איך חיי המין שלך לאחרונה? האם את חווה אורגזמות מלאות? מחקרים מראים שסיפוק מיני תדיר מפחית גודש ברקמות השד ומונע דלקות."

שתקתי, המומה מהקשר המדעי כביכול שהוא יצר, אבל מי אני שאתווכח? האיש עסק בזה עשרות שנים. "בעלך... הוא מספק אותך?" הוא שאל פתאום, והידיים שלו נעצרו לרגע, לוחצות את שדיי פנימה במין מעיכה רכה אך תקיפה. "האם המגע שלו באזורים האלו גורם לך לריגוש משמעותי? זה חשוב לאבחנה של רמת הפרוטאין והאוקסיטוצין במחזור הדם שלך."

ראיתי בעיניים שלו שהוא קלט שהן הזדקרו בבת אחת. זה היה רפלקס בוגדני של הגוף, תגובה עצבית למגע הישיר של האצבעות שלו, שום דבר שקשור אליי או לרצון שלי. הרגשתי את הדם עולה לי ללחיים, את המבוכה חונקת אותי, אבל אז הוא פלט בטון נמוך, קולו נסדק מעט והפך למחוספס: "יש לך חזה פשוט מדהים, ענבל. בעלך מטפל בו טוב, אני מקווה?".

השאלה הזו הייתה אמורה לזעזע אותי, אבל בתוך הערפל של המבוכה והחשיפה, המוח שלי בחר במסלול מילוט מוזר. במקום להירתע או לשתוק, שלפתי חיוך מטופש וממזרי, חיוך שניסה להראות כאילו אני לגמרי בעניין בזמן שבפנים רק רציתי שהבדיקה תיגמר. ניסיתי להיות מצחיקה, להפוך את המבוכה לבדיחה פנימית שתנטרל את המתח המעיק בחדר.

"כן," לחשתי, מקצינה את החיוך כדי להסתיר את הרעד הקל בקול, "הוא דואג למרוח עליי את הפרוטאין שלו כל לילה. זה שומר על העור מתוח, לא?". פלטתי את זה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם להגיד לכירורג, מנסה להוציא את עצמי מהסיטואציה דרך ההומור הבוטה הזה, להראות לו שהוא לא יכול להביך אותי – למרות שהוא הצליח לגמרי. רק כשהוא שחרר את האחיזה לאט, מחליק את אצבעותיו על העור שלי עד הרגע האחרון כאילו הוא נפרד ממשהו יקר ערך.

"מצוין," הוא אמר וקולו חזר להיות יבש. "עכשיו, שבי בבקשה על קצה המיטה. אני צריך לבדוק את הצניחה ואת זרימת הדם במצב אנכי." התיישבתי מולו, הרגליים שלי משתלשלות מהמיטה והוא נעמד ביניהן, כל כך קרוב שיכולתי להרגיש את חום הגוף שלו מבעד לחלוק הלבן. הוא שוב הרים את שתי ידיו, חפן את השדיים שלי מלמטה והרים אותם מעט, בודק את המשקל שלהם, את האלסטיות. האגודלים שלו שוב התחילו במעגלים האטיים, המדויקים, המטריפים על הפטמות. "הכל נראה תקין לחלוטין," הוא אמר, אבל הידיים שלו לא עזבו. הוא המשיך להחזיק אותי ככה עוד רגע ארוך אחד, מסתכל לי ישר בעיניים, כאילו הוא מוודא שהמסר עבר.

אני עדיין יושבת על האסלה, הגוף שלי כבד ונינוח לרגע על הפלסטיק הקר. המבט שלי נודד מהרצפה אל עבר סל הכביסה, ושם, בין הבגדים שזרוקים ברישול, אני רואה את החזיות הישנות שלי. פעם הייתי לובשת חזיות ברזלים קשיחות, יצירות הנדסיות עם ארבעה סוגרים מאחור שדרשו מאבק של ממש בכל בוקר. הן היו במידה 80D, אבל מאז שהתחילו ההנקות ברצף, המספר הזה הפך לבדיחה. בכל בוקר מחדש השדיים שלי גדלים למידה לא ידועה, מתנפחים עם השפע הלבן שנוצר בתוכם עד שהם פשוט נשפכים החוצה מכל חזייה סטנדרטית, מורדים בבד ובברזלים שננעצים בבשר.

החלטתי להפסיק להילחם בזה ועברתי לגוזיות רכות. בדים אלסטיים ונמתחים שפשוט מחבקים את מה שיש, בלי לנסות לרסן אותו. אני זקוקה לחופש הזה; הגוזיות האלו מאפשרות לשפע לנשום, לנוע איתי, להתרחב יחד עם הגודש ולהתכווץ אחרי השאיבה. אין יותר מאבק בסוגרים או סימנים אדומים על העור - יש רק את המגע הרך שמאפשר לי להרגיש את הגוף שלי כפי שהוא. אני כבר לא מחפשת לצמצם או להסתיר את עצמי.

אני מסיטה את המבט מהסל ועיניי נעצרות על הקיר שלצדי. שם, על אחד האריחים הלבנים והנקיים של האמבטיה, ממש בגובה העיניים שלי כשאני יושבת, מודבקת מדבקה נוצצת של אלסה מ"לשבור את הקרח". היא נראית כל כך לא קשורה, דמות מצוירת צבעונית שבוהקת תחת האור הפלורסנטי החזק והבוטה, עדות אילמת לכך שהבית הזה שייך לבנות שלי הרבה יותר משהוא שייך לי. הן מסמנות טריטוריה בכל מקום, אפילו על הקירות של המבצר האחרון של הפרטיות שלי.

אלסה מחייכת אליי מהקרמיקה בזמן שאני מעבדת את המעבר הזה, בין האישה החשופה שיושבת כאן לבין המנהלת שצריכה עוד מעט לכבוש את הישיבה במשרד המנכ"ל. אני מביטה במדבקה ותוהה אם גם גדעון או מר לוי היו מצליחים לזהות את האמא שבי מבעד לחליפה, או שהם תמיד יראו רק את "טרה", המחלבה האנושית שהם כמהים אליה.

"אמא... ציצי."

הקול הקטן והצרוד משינה חותך את השקט של האמבטיה ומנפץ בבת אחת את רצף המחשבות על הכירורג, מר לוי והחזיות הישנות. רוני עומדת שם, ממוסגרת במשקוף הדלת, פעוטה בת כמעט שנתיים שגוררת אחריה את ה'חיתולי' המרוט שלה כמו שובל של מלכות זעירה. המוצץ תקוע לה בפה באלכסון, והיא מצחקקת למראה הזרם הקטן והלבן שפורץ ממני.

אני עדיין על האסלה, חשופה לחלוטין תחת האור החזק, וברגע שהמבט שלי פוגש אותה, המוח שלי נותן פקודה מיידית לגוף. זהו רפלקס שחרור החלב - תגובה ביולוגית שאין לי עליה שום שליטה. בתוך שנייה, הגוף שלי מגיב בדקירות מוכרות של אלפי מחטים עדינות שמתפשטות מהצלעות ועד לפטמה. הטיפה הבודדת הופכת במהירות לדליפה של ממש, שובל לבן וחם שזולג על העור שעל הירך שלי.

כל הזהויות שלי מתנגשות ברגע הזה: המנהלת הבכירה, האישה מהזיכרון של הכירורג, והאמא שהיא בסך הכל כלי קיבול. אני לוקחת חתיכת נייר טואלט ומבצעת פעולה כמעט טקסית, מנגבת נגבת את החלב שזלג על הירך וז מנגבת ביסודיות את העור שבין רגליי. הציצי שלי כבר מזמן לא שלי; הוא נחלת הכלל, המחלבה הביתית שתמיד פתוחה.

אנחנו חוזרות למיטה בחושך. רוני מתחברת אליי במין רעבתנות שקטה, והגודש המכאיב שהעיק עליי כל הבוקר משתחרר בבת אחת. יחד איתו מגיעה תחושת כניעה עמוקה, ויתור על האגו לטובת המזון. כשהיא מסיימת צד אחד, אני מעבירה אותה מעל הבטן שלי לשד השני, מרגישה את כובד הגוף הקטן שלה עליי.

ואז מגיע הרגע שבו היא מסמנת בעלות. היד הקטנה והחמימה שלה יורדת למטה, אל הבטן התחתונה שלי, ומוצאת את הדרך אל התלתלים הכהים שבין רגליי. היא מסלסלת אותם באצבעותיה הקטנות בתנועות אטיות, מושכת בעדינות, משחקת בהם כאילו היו פרווה של בובה או שמיכת ביטחון. זה לא מיני; זה הכי רחוק משם. זו הצהרת טריטוריה. מבחינתה, השיער הזה, העור המתוח, החלב שזורם לה לגרון והרחם שבו נוצרה – הכל חלק ממנה. הכל בית. אני עוצמת עיניים ומרגישה איך כל הלחץ של היום שעומד להתחיל מתפוגג לרגע לטובת האינטימיות הפראית הזו.

כשהנשימות שלה הופכות כבדות וקצביות, אני מנתקת אותה בעדינות, מרגישה את הוואקום משתחרר. אני מובילה אותה חזרה לחדר שלה, משכיבה אותה בין הבובות וסוגרת את הדלת מאחוריי בשקט מוחלט, משאירה מאחור את עולם הילדות

.

עכשיו אני חוזרת לחדר השינה שלי. האוויר שם שונה, כבד יותר. דורון עדיין שם, והגיע הזמן למסדר הבוקר האמיתי.

המשקפיים עדיין מונחים על האף שלי, המסגרת שלהם מרגישה פתאום כבדה ורצינית יותר על רקע העירום שלי. אני נעמדת מול מראת הגוף שבחדר, ובתנועה מיומנת, כזו שביצעתי אלפי פעמים לפני ישיבות דירקטוריון ושיחות שכר, אני אוספת את כל השיער הסתור והפראי שלי למעלה. אני מהדקת אותו לקוקו גבוה ומתוח כל כך, שהוא מושך את עור פניי לאחור, חושף את העורף הכהה ואת תווי הפנים הברורים שלי. מבעד לעדשות המשקפיים, המבט שלי הופך חד, ממוקד, כמעט קר. אני מסתכלת על הבבואה שלי ורואה את הניגוד: גוף רך, נשי וגדוש חלב, מול ארשת פנים של אישה שבאה לבצע עבודה.

אני חושבת על המשימה הבאה בלו"ז שלי. זו המשימה היומית הקבועה, "מסדר הבוקר" של דורון. בלוח הזמנים הצפוף שלי, זהו זמן איכות מסוג אחר, טקס שבו אני המפקדת והוא הקהל השבוי.

דורון שוכב על הגב, השמיכה מכסה רק את פלג גופו התחתון. אני רואה את התנועה הקצבית של בית החזה שלו, את הנשימות שהופכות כבדות ומהירות יותר ברגע שהוא מרגיש את הנוכחות שלי בחדר. הוא לא פוקח עיניים, הוא לא צריך; הוא מזהה את הריח שלי, את החום של העור שלי, את הרשרוש הקל של הצעדים. אני לא חוזרת לצד שלי של המיטה כדי לישון עוד חצי שעה. אני נעמדת לידו, והקוקו הגבוה שמושך את רקותיי נותן לי ארשת של ריכוז מוחלט, כאילו אני עוברת על דוחות רבעוניים.

אני כורעת על ברכיי על המזרון ליד מותניו. המזרן שוקע מעט תחת כובד הגוף שלי, והמבט שלי מתמקד בבליטה הברורה, הדרוכה, שמתחת לשמיכה. אני לא מסירה את המשקפיים. דורון תמיד מתעקש על זה; הוא אוהב שאני עושה את זה ככה, כשהם עליי. אני לא באמת מבינה מה הקוד הזה מפעיל אצלו, אולי זה הניגוד הבלתי אפשרי בין המראה ה'סמכותי', המלומד והמרוחק של המשקפיים לבין העירום המוחלט והזמין של הגוף שלי מתחתיהם. כך או כך, זה עובד עליו כמו שעון. כשאני עם המשקפיים, הוא מרגיש שאני באמת "שם", מרוכזת בו במאה אחוז, מנתחת את הצרכים שלו בדייקנות של אנליסטית.

ביד יציבה, אני מחליקה את השמיכה למטה. גל של חום עולה מהגוף שלו, ריח של שינה ושל תשוקה גברית גולמית. הגיע הזמן להתפנות אליו. הגיע הזמן להראות לו שגם עם המשקפיים והקוקו המתוח, אני עדיין הטריטוריה שלו, והוא - הפרויקט הראשון שלי לבוקר זה.

היי לכולם,

אני עוצרת רגע כדי להיות כנה אתכם. אני יודעת שרבים מחכים להמשך של הסיפור הקודם, אבל אצטרך להשאיר אותו בצד כרגע. האמת היא שהכתיבה שלו הפכה להיות קשה ומורכבת מדי עבורי לעיבוד בשלב זה, והרגשתי שאני צריכה לקחת ממנו מרחק כדי לנשום.

במקום זה, החלטתי לחלוק אתכם חוויה אחרת שלי. זה סיפור על הנשיות שלי בשיא שלה, על הצדדים היותר נועזים והפחות מדוברים בחיים שלי כאישה, ועל כל מה שקורה בחדרי חדרים (ובחדרי רופאים...) כשהמסכות יורדות.

זה הולך להיות חשוף, יצרי ואולי קצת יותר מדי אמיתי, אבל אתם כבר מכירים אותי - אני לא יודעת לספר את זה אחרת.

כדי להקל עלי וגם עליכם, אשתדל להעלות הפעם פרקים קצרים, חדים וממוקדים יותר, כאלה שישאירו לכם טעם של עוד בין לבין.

אני מקווה שתלכו איתי בדרך החדשה הזו.

מוכנים לפרק הראשון?

האוויר בחוץ היה קריר יותר ממה שחשבתי. צעדתי אחרי שירה והבנים, נגררת אחריהם, מרגישה כאילו הרגליים שלי לא שייכות לי, אלא הן איזו תוספת כבדה ומגושמת שאני סוחבת. אורות הניאון המטורפים של הבר פינו את מקומם לתאורת רחוב צהובה ועמומה, והרחובות הצרים והאפלים נראו מתנדנדים לנגד עיניי. כל העולם היה מין נדנדה ענקית ואיטית, ואני עליה, מצחקקת בלי סיבה ברורה. הסוטול נתן לי תחושה משונה של שלווה טפשית, של חוסר דאגה מוחלט. אם שירה מובילה, אז הכל בסדר.

שירה התקרבה אלי, אחזה בכף ידי בחוזקה. היד שלה הייתה חמה ומזיעה, וזה גרם לי להרגיש בטוחה. היא נשענה אליי ולחשה: "הלילה רק התחיל, בובה. היום נשברת. היום את חופשייה." היא צודקת, חשבתי לעצמי.

צעדנו יחד, יואב ועידן מאחור, אמיר הלך לידנו, קצת קרוב מדי, הרחתי את הריח המתוק-חמוץ של השיהוקים הלא אלגנטים שתקע ואת הבושם שנדבק לי לחולצה. הרגשתי את הרוח הקרירה נושבת על הבטן החשופה שלי - תזכורת קבועה לכמה קצרה חולצת הנייקי שלי.

"זה פה," אמר אמיר, קולו נשמע קרוב מדי, והצביע על בניין דירות ישן. והוא פתח דלת מתכתית כבדה של בניין ישן. עלינו במדרגות חורקות, ריח מעופש של אבק ואלכוהול עמד באוויר, והגענו לדירתו, "רק אזהרה," אמר אמיר כשהתקרבנו לדלת. "יש לי כלב גדול, רוטוויילר ענק, קוראים לו בוס." הוא חייך. "אל תדאגו, הוא לא עושה כלום, רק יושב בצד. אבל שלא תנסו לגעת בו."

הלב שלי קפץ לרגע. אבל שירה לחצה את ידי. היא לא מפחדת, אז גם אני לא.

אמיר פתח את הדלת. נכנסנו לדירה שקטה, הדירה הייתה גדולה, חשוכה ומבולגנת, מלאה באווירה של גברים: בירות פתוחות, ערימות של בגדים, וריח עמום של בשר צלוי וסיגריות. בפינת החדר, על שטיח כהה, שכב גוש שחור ענק - בוס. הוא הרים את ראשו לרגע, הזיז את זנבו הגזום בכבדות, וחזר לישון. הרגשתי הקלה. הוא באמת לא נראה מאיים. מוזיקה אלקטרונית בעלת באס כבד הופעלה מיד, מחליפה את הרעש של הרחובות. האור היחיד בחדר היה מנורה עומדת עם אהיל קטיפה שחור וכבד, שהטיל צללים ארוכים ומעוותים על הרהיטים המפוזרים.

"בואו, שבו," אמר אמיר בהתרגשות, מצביע על ספה עמוקה ושחורה שתפסה את רוב חלל הסלון בעודו הולך למקרר, הוציא בירות קרות נוספות והניח בקבוק טקילה חדש על השולחן.

שירה משכה אותי להתיישב בין אמיר לבינה. ישבנו בצפיפות מחניקה, הגברים מסביב, ריח הבירה, הסיגריות ועשן הג'וינט שהתערבב בריח המתוק של הבושם של שירה. שירה, שהייתה כל כך צמודה אליי עד כה, לפתע נטתה לכיוונו של עידן והחלה לדבר איתו בהתלהבות, משאירה אותי חשופה לצדו של אמיר.

התחלנו לשתות, לצחקק ולספר סיפורים. זה הרגיש לרגע כאילו אנחנו באמת קבוצת חברים מלוכדת.

"טוב, מי זוכר את הפדיחה הכי גדולה שלו מהתואר?" שאל יואב.

יואב התחיל. הוא סיפר איך במעונות הסטודנטים הוא השתכר עד כדי כך שבמקום להיכנס לחדר שלו, הוא בטעות פרץ לחדר הלא נכון וישן בו עד הבוקר. כשהתעורר גילה שישן ליד סטודנט זר לגמרי. כולנו צחקנו.

אחריו תפס את הבמה עידן, שסיפר בגאווה איך ניסה לשדרג את המחשב הישן שלו. הוא התעסק עם החשמל, ובמקום לשדרג, הוא בטעות שרף את ספק הכוח המרכזי של כל הקומה במעונות.

אמיר סיפר על פאדיחה שבה הוא כתב מייל אהבה נועז למשהי בפקולטה, אבל במקום לכתב אותה, זה השלים אוטמטית למייל תפוצה של כל הפקולטה. הרגשתי גלי חום עולים לצווארי. הם פשוט מדברים על כל דבר, חשבתי.

"ועכשיו, את, ענבל," קראה שירה, לוחצת על הברך שלי. "מה הדבר הכי מטורף שקרה לך בלימודים?"

השתדלתי לחייך, הראש שלי מסתחרר, מנסה נואשות להיזכר במשהו "פרוע". "טוב... קיבלתי 98 במבחן מאוד קשה, וכולם חשבו שאני משוגעת, אבל הייתי בטוחה שיש טעות בציון, כי שתי נקודות הן המון, אז הגשתי ערעור רשמי למרצה בכתב, עם ציטוטים ממאמרים כדי להוכיח את הנקודות החסרות!" פלטתי, גאה בעצמי.

הבנים פרצו בצחוק רועם. "98? והגשת ערעור?!" אמר עידן בין צחוק לבכי. "וואו, את מכונת לימודים אמיתית! היית צריכה לשתוק!"

הרגשתי איך החום מטפס לי אל הלחיים והאוזניים. הם צוחקים עליי, אני חנונית, אני לא מתאימה. עמדתי להתכנס במבוכה שלי, אבל שירה לחשה לי באוזן, חיוך ענק על פניה:

"תתעלמי מהם, מותק. את פשוט אמיתית ומושלמת. זה מה שיפה בך, שאת לא מנסה לזייף." היא הניחה את ידה על הירך שלי וליטפה אותה.

החום של הכף יד שלה מילא אותי בביטחון מחודש. שירה מבינה. היא מחזקת אותי. הרגשתי שוב מוכנה ללכת אחריה לכל מקום.

ברגע שיואב הפסיק לצחוק, שירה תפסה שוב את בקבוק הטקילה. העיניים שלה כבר לא היו חמות. הן היו נוצצות, חדות וקובעות.

"די, מספיק סיפורים של עייפים," היא הכריזה, משליטה שקט מיידי. היא הניחה את בקבוק הטקילה הריק למחצה במרכז שולחן הקפה.

"טוב, חברים," הכריזה שירה, קולה מתגלגל בהנאה מחניקה. "מי רוצה לשחק אמת או חובה?" הרגשתי קפיצה קטנה בלב, כמו רעד עמום של אזהרה.

"זה נשמע... מטופש," לחשתי, יותר לעצמי מאשר להם. הקול שלי, עייף ושתוי, יצא עמום ולא משכנע. שירה צחקה. צחוק פראי שהרעיד את צללי הקטיפה. "זה בדיוק הרעיון, בובה! לשבור את המטופש. לשבור את המשתעמם."

היא דחפה את בקבוק הטקילה הריק למחצה למרכז שולחן הקפה המבולגן. "ככה משחקים: אני מסובבת את הבקבוק. מי שהבקבוק מצביע עליו, הוא זה שבוחר מי יהיה הקורבן שלו. אם מסרבים לענות על אמת או לבצע את החובה... שותים שוט של טקילה. שימו לב: מותר לסרב רק 3 פעמים!"

"זה נשמע קשוח," אמר יואב בחיוך מרושע, מעיף מבט אל ענבל. "זה כיף! זה חופש!" קראה שירה, והעיניים שלה הבטיחו לי הרפתקה מסוכנת.

שירה לא חיכתה. היא תפסה את הבקבוק המטפטף, הצמידה אותו לשולחן, ושיגרה אותו לסיבוב מהיר.

הבקבוק האט, רעד, ולבסוף עצר כשהוא מצביע על עידן.

"טוב עידן," אמרה שירה, עיניה בוערות. "אתה השואל. בחר קורבן, וזרוק עליו אמת או חובה."

עידן חייך חיוך רחב, בלי לחשוב פעמיים. הוא בחר בשירה.

סבב 1
 "שירה," אמר עידן. "אמת או חובה?"

"חובה!" קראה שירה בלי להסס, מוכנה לכל.

"חובה," הכריז עידן. "תרקדי עם אמיר ריקוד סקסי בלי ידיים. תשתמשי רק בגוף."

שירה קפצה מיד. היא לא ראתה בזה אתגר, אלא הזמנה להופעה פרטית. היא נשענה על אמיר, מניחה את משקל גופה על שלו, מזיזה את אגן הירכיים שלה בתנועות שהיו יותר מאשר ריקוד, אלא חיקוי בוטה של יחסי מין מלאים - רק שהם לא נגעו זה בזה עם הידיים. שירה נהמה קלות, הצחוק הפרוע שלה נשמע כמו תענוג מרושע.

צחקתי בחולשה לעצמי. זה היה מופע אכזרי ומשחרר כאחד. "היא פשוט כזו משוחררת!" חשבתי, בעוד שהחלק האחר שלי תהה אם היא רק נהנית להתעלל בו, לתת לו הכל, אבל כלום. 

הבקבוק סובב שוב, ועצר על אמיר.

אמיר, שעדיין היה מחומם מהריקוד, והתקשה להסתיר את זקפתו, בחר ביואב.

סבב 2
 "יואב," אמר אמיר. "אמת או חובה?"

"אמת!" ענה יואב.

"אמת יואב," אמר אמיר. "מה המעשה הכי מרושע שעשית אי פעם כדי לשכנע מישהי לשכב איתך?"

יואב חשב לרגע קצר, ואז פירט במבט זחוח: "הייתה מישהי שפשוט לא רצתה. הייתי אובססיבי אליה. אז המצאתי שהאח הקטן שלי נהרג בתאונת דרכים, ושאני חייב מישהי שתנחם אותי. במשך שבוע שלם סיפרתי סיפורים על האח ה'מת' והבכיתי מול כולם, עד שהיא ריחמה עליי ובאה 'לנחם' אותי בדירה שלה. שכבנו, ויום אחרי זה פשוט אמרתי לה שזה היה שקר והיא פראיירית. זה עבד, לא?"

האוויר בחדר השתנה. זה לא היה גס, זה היה מרושע ברמה שוברת אמון ואנושיות. עידן ושירה צחקו בצחוק מתגלגל וחולני.

הסמקתי, המשקפיים שלי החליקו על האף. "הוא ניצל מוות בשביל סקס," חשבתי בקושי. הטירוף של המשחק הזה התחיל להפחיד אותי.

הבקבוק המשיך בסיבובו הלא יציב ועצר על יואב. יואב הביט בי, ענבל, עם חיוך שטני, בטוח בעצמו. הוא בחר בי.

סבב 3

"ענבל," אמר יואב, קולו נמוך וערמומי. "אמת או חובה?"

הרגשתי את החרדה עולה. הטקילה בערה, והמחשבה על לדבר על עצמי הייתה מחרידה.

"אמת," פלטתי, בקושי נשמעת.

יואב נשען קדימה, המבט שלו חודר. "אמת ענבל: כמה אצבעות את מכניסה לכוס שלך כשאת מאוננת?"

השאלה הזו הייתה מעבר לכל מה שדמיינתי. הבושה שיתקה אותי לחלוטין. אני לא יכולה לענות על זה. אבל אם אסרב, אני מבזבזת את הסירוב הראשון שלי. מה אם יהיה משהו הרבה יותר גרוע בהמשך? 

"אני... מסרבת," אמרתי בחולשה.

יואב חייך חיוך מנצח ודחף אליי שוט מלא. "תשתי, חנונה! יש עוד מלא טקילה."

בלעתי את השוט בבת אחת. זו הייתה הכניעה הראשונה שלי, הסירוב הראשון, יש לי כעת שני סירובים בלבד לפני שנגמרות לי אפשרויות המילוט.

תורי לסובב, היד שלי רעדה כשתפסתי את הבקבוק. הסיבוב המהיר של הבקבוק נראת לי כאילו הוא נמשך נצח, אולי זה האלכוהול שהקהה לי את החושים, תהיתי.

הבקבוק האט, רעד, ולבסוף עצר כשהוא מצביע על עידן.

"טוב עידן," אמרתי, מנסה לשלוט בקולי שלא ישמע שיכור מדי. "אתה השואל, ובוחר את הקורבן שלך. מי זה?"

עידן חייך חיוך רחב, המבט שלו כבר נטוע בשירה. הוא בחר בשירה.

סבב 4
 "שירה, אמת או חובה?"

"אמת," ענתה שירה בשלווה, בטוחה בעצמה.

"אמת שירה," אמר עידן. "מי הכי מושך אותך בחדר, ומה היית עושה לו?"

שירה לא היססה לרגע. היא גמרה את המשפט שלו במבט חושני: "אתה. והייתי לוקחת אותך למיטה עכשיו." היא העיפה מבט חטוף אליי, ואז חזרה לעידן.

"למה?" המחשבה הזו פילחה אותי בחדות דרך הערפל של הטקילה. "למה היא מקבלת שאלה כזו קלה? אני קיבלתי שאלה משפילה ואינטימית, והיא קיבלה חיזור." הרגשתי תסכול צורב על חוסר ההוגנות.

תורה של שירה לסובב את הבקבוק.

שירה שיגרה את הבקבוק בהנאה. הוא הסתובב ועצר שוב על עידן.

עידן חייך, מרוצה מכך שהוא שוב השואל. הוא בחר שוב בשירה.

סיבוב 5

"שירה, אמת או חובה?"

"חובה!" קראה שירה, מתחננת לאלימות קטנה.

"חובה שירה," אמר עידן. "תמשכי את השיער של יואב, תנעצי בו ציפורניים, ובאותו רגע תצעקי את הדבר הכי משפיל שאת יכולה לחשוב עליו."

שירה לא חיכתה. היא התקרבה ליואב, תפסה קווצת שיער בכוח ומשכה אותה חזק. יואב נאנק בכאב מזויף למחצה, ושירה צעקה, קולה צרוד ושיכור: "אתה הזין הכי קטן שיכולתי לבקש, עוף לי מהעיניים, יא אפס!"

הבנים שאגו מצחוק, ויואב הניד את ראשו במבוכה.

שירה שיחררה את שיערו, וחייכה: "זה רק משחק, הכל מותר." חייכתי חיוך שתוי למרות המבוכה.

שירה סובבה את הבקבוק בחיוך רחב, משגרת אותו לסיבוב שהיה מהיר וחסר מעצורים. הוא עצר עליי - ענבל.

סבב 6:

שירה חייכה חיוך רחב, של חברה טובה שמעניקה מתנה. "ענבל," אמרה, קולה שקט אך חזק מהמוזיקה. "אמת או חובה?"

"חובה," אמרתי, בקושי שומעת את עצמי.

"מצוין, יפה שלי," אמרה שירה, ומבטה התמקד בחולצת הנייקי שעליי. "נראה שאת מרגישה לא בנוח עם החולצת בטן הזו," היא אמרה בנימה כמעט אמפטית. "בואי, תורידי את החולצה ותשחקי ככה. ככה תוכלי להשתחרר לגמרי."

"אני... אני מעדיפה לשתות טקילה במקום," לחשתי, עיניי נואשות לעבר הבקבוק.

הרמתי את המבט אל שירה. היא הביטה בי, וכל החום המזויף נעלם לרגע. מבטה העביר מסר ברור ומוחלט: את לא שותה. את עושה מה שאני אומרת. אל תהרסי לי את הלילה.

ידעתי שאין לי אפשרות לסרב.

הרמתי את הידיים בקושי, המשקפיים כמעט נפלו, ומשכתי את חולצת הנייקי הקצרה מעל הראש שלי. היא נפלה על הרצפה.

השקט ירד בבת אחת. נשארתי ערומה בחלק העליון. שדיי הגדולים והמלאים היו גלויים לחלוטין, זקופים מהקור ומהאדרנלין.

הבנים שקטו לרגע, לסתותיהם שמוטות ועיניהם נעוצות בגופי. אמיר, עידן ויואב - כולם בהו. השקט הזה היה חזק יותר מכל שאגה. ואז, השאגה פרצה, מלווה בקריאות גסות של הערצה ותגובות מפורשות לחשיפה. עידן בלע רוק ופלט: "וואו, איזה מלונים"

הרגשתי את החום עולה לשדיי החשופים, תערובת משונה של מבוכה וגאווה בו-זמנית. זה רק בד, שיקרתי לעצמי. הכול בסדר. זהו חופש.

אבל האמת הכתה בי באותו רגע: זו הרי לא הפעם הראשונה שאני ערומה מול גבר, חשבתי בעצב, אבל הסיטואציה הזו... הסיטואציה הזו היא לא נורמלית. זה לא סקס, זו לא אינטימיות. זה משהו אחר לגמרי. הבטתי שוב בשירה, והיא חייכה אליי חיוך מאשר. היא צופה בי.

היה זה תורי לסובב את הבקבוק לאחר שהסרתי את חולצתי. הייתי ערומה בחלק העליון, ידיים מחבקות את עצמי במבוכה. כשהתכופפתי לסובב את הבקבוק, הרגשתי את שדיי הגדולים מתנדנדים ומתנגשים קלות זה בזה. המגע גרם לי להתכווץ. סובבתי בקושי את הבקבוק, והוא עצר על יואב.

מבטי הבנים היו נטועים ישר על שדיי. הם היו שיכורים מכדי לנסות להסתיר את המבט הטורף והנעוץ שלהם.

"יואב," אמרתי, קולי רפה. "הבקבוק עליך. אתה שואל את מי שתרצה, אמת או חובה."

סבב 7:

יואב, שפניו היו סמוקים, הצביע על אמיר. "אמיר! אמת או חובה?"

"חובה," אמר אמיר בביטחון, תוך שהוא מתיישר על הספה.

יואב חייך חיוך מתגרה: "תנשק את הבחורה שאתה הכי רוצה עכשיו."

אמיר הביט ישר אליי. הלב שלי החל לדפוק בצורה מטורפת. הרגשתי שגופי קפא. רציתי לצרוח שיעצור, אבל הפה שלי היה יבש.

אבל אז, הוא חייך חיוך רחב, סופי, והתכופף לנשק את שירה נשיקה ארוכה ורטובה.

הנשיקה לא הייתה סתמית. היא הייתה לוהטת, חושנית ומלאת תשוקה גלויה. שירה הניחה את ידיה על עורפו, ואמיר משך אותה קרוב יותר, גורם לגוף שלה להיעלם כמעט מול עיניי. הם נבלעו זה בזו, ואני ישבתי שם, ערומה למחצה וצופה.

צפיתי בפה פתוח בנשיקה הלוהטת שלהם, ונזכרתי מיד בנשיקה של שירה במקלחת - אותה פראות, אותה שליטה, אותו חוסר רחמים מתוק של שפתיה על שפתיי. ראיתי את שירה משתמשת בשפתיה מול אמיר, והגוף שלי נדרך, נזכר במגע האסור. המראה עורר בי גל חום נוסף ומבולבל.

מה המשחק של שירה? תהיתי בבהלה, מנסה ליישר את המחשבות שלי. היא נתנה לי להרגיש ככה, היא שיחררה אותי, ועכשיו היא מתנשקת איתו בלהט? הרגשתי שזו בגידה - היא הבטיחה לי חופש, ואז היא מראה לי שהיא שייכת למישהו אחר, מראה לי את כל מה שאני לא. היא כאילו בוגדת בי.

הנשיקה של אמיר ושירה סוף סוף הסתיימה, משאירה את שירה עם חיוך רחב ומנצח. אמיר, פניו סמוקות, תפס את הבקבוק על השולחן.

הוא סובב את הבקבוק בחדות, והוא עצר על שירה. שירה, עוררה וזוהרת מהנשיקה, הפכה למבקשת.

היא לא בזבזה זמן על הבנים. עיניה, נוצצות ומכורות, התמקדו בי.

סבב 8:

"ענבל," אמרה שירה בקול שקט. "אמת או חובה?"

הרגשתי את הראש שלי מסתחרר. אמת, צרח קול קטן בתוך הראש שלי. תבחרי אמת כדי לעצור את זה. "אני בוחרת..."

הבטתי בשירה. היא לא אמרה דבר, אבל מבטה הקפוא היה הוראה. היא רצתה שאשבור את כל המחסומים, והיא ידעה ש"חובה" היא הדרך היחידה להגיע לשם. הקול הפנימי שלי נמחץ.

"חובה," לחשתי, והמילה יצאה מהפה שלי בקושי.

"מצוין, יפה שלי," שירה חייכה חיוך ניצחון, והצביעה על מכנסי הג'ינס הקצרים שעוד כיסו אותי. "את כבר השתחררת לגמרי בחלק העליון. את לא צריכה את הג'ינס. תראי לנו מה יש לך מתחת למכנסיים. או..." היא חייכה חיוך של נותנת חסות, "או שאת יכולה לקחת שתי כוסות טקילה ברצף. זה המילוט שלך."

הכניעה הכי גדולה עד כה. שתי כוסות טקילה היו בלתי אפשריות; ידעתי שאני אתמוטט במקום. הרגליים שלי רעדו. הרמתי שוב את המבט הנואש אל שירה. היא הביטה בי במבט קפוא: את לא שותה. את עושה את זה.

ידעתי שאני צריכה לעשות את זה מהר. נעמדתי בקושי על רגליי, ערומה בחלק העליון, כשאני מרגישה את כל העיניים של הבנים מוצפות ונועצות מבט בגופי. התחלתי להוריד את הג'ינס הקצר. ונותרתי בתחתונים בלבד.

כבר הייתי ערומה למחצה, ושרידי הבושה האחרונים נעלמו באדי הטקילה שזרמו בדמי. בקושי זכרתי את הרגע שבו הסרתי את המכנסיים; המציאות הפכה למצג שווא נוצץ. הגיע תורי לסובב את הבקבוק.

סובבתי את הבקבוק בכוח, והוא עצר על עידן.

"עידן," אמרתי, קולי יציב יותר עכשיו, "הבקבוק עליך."

סבב 9:

עידן חייך חיוך רחב, של איש מנצח, והצביע על שירה. "שירה, את הקורבן! אמת או חובה?"

שירה לא היססה. "חובה," אמרה, ועיניה נצצו.

עידן חייך חיוך מלוכלך שחצה את גבולות הנימוס. "תגיעי בעצמך מתחת לתחתנוים," פקד, "ותשתפי אותנו, את כולנו, מה את מרגישה בדיוק עכשיו."

שירה קיבלה את החובה בטבעיות מופתית. היא התיישבה, והניחה את ידה מתחת למכנסיים הקצרים שלה, פעולה חפה מכל ניסיון הסתרה. היא החלה לתאר משהו גס תוך שהיא משתעשעת בעצמה, קולה הופך לחשאי וסדוק. הטון המיני הבוטה לא היה עוד יוצא דופן; הוא היה המטבע הרשמי של החדר, כזה שמחק את כל הגבולות הקודמים.

אני ישבתי שם, בבשר חשוף, וצפיתי בהופעה הפרטית של שירה. שוב, הלב שלי צנח בנפילה שקטה, אבל כמעט התרגלתי לתנועה. איפה הגבול? ניסיתי לשאול את עצמי, אך הסחרור והחשיפה שלי כבר ביטלו את המחשבה הרציונלית. התחושה הלא-נורמלית כבר לא הייתה איום; היא הייתה הנתיב היחיד. זה פשוט המשך טבעי של מה שהתחלתי, שיכנעתי את עצמי. האשמה היא שלי.