תובנות באות בלילה

אנחנו מתחילים ממקום אחד, עם כוונות טובות, עם רצונות ברורים ותחושת ביטחון ש"זה זה".

אבל עם השנים, משהו משתנה. בנו.

ולא תמיד גם בצד השני.

ככה זה.. זה קורה לרובנו.

כי האבולוציה האנושית היא לא רק ביולוגית. היא רגשית. היא נפשית. היא זוגית.

והיא לא תמיד מסונכרנת.

---

התחתנתי צעירה. לא ילדה, כן? אבל צעירה מספיק בשביל לחשוב שמה שאני רוצה אז, זה מה שארצה תמיד.

שחשבתי שאני יודעת מה זה זוגיות, מה זה אהבה, מה חשוב לי, מה מושך אותי, מה יעשה אותי מאושרת.

ולמען האמת? זה עבד. תקופה.

 

אבל אז עברו השנים. ואני השתנתי.

לא ביום אחד. לא פתאום.

שכבה אחרי שכבה, תובנה אחרי תובנה, דרך טעויות, דרך געגועים, דרך רצון לגדול.

עשור. זה הרבה זמן כשחיים עם עיניים פתוחות.

רצונות משתנים. ערכים משתנים. גם החלומות.

אני עברתי אבולוציה.

 

אבל בתוך הזוגיות, לא תמיד שניים משתנים באותו קצב.

לפעמים אחד עובר אבולוציה .. והשני נשאר בנקודת ההתחלה.

וזה לא באשמתו, כן? הוא פשוט לא הרגיש צורך לזוז.

אבל אני כבר לא מי שהייתי.

 

ופה מתחיל הקונפליקט הגדול.

כי יש ילדים. יש בית. יש שגרה. יש מחויבות.

ויש גם צורך שלא נענה. תשוקה שלא קיימת. חיבור שחסר.

אז מה עושים? שאלה טובה..

 

רוב האנשים לא באמת עוצרים לדבר על זה. לא פותחים את הקלפים.

הם פשוט הולכים לחפש את עצמם בחוץ.

במקומות שקטים. דיסקרטיים. אולי בדמות אחרת שתראה אותם מחדש.

ואז פתאום זה מגיע ..בגידה. לא רק פיזית. רגשית.

כי כשאתה רעב מספיק, אתה מוצא איפה לאכול.

לא כי אתה רע.

אלא כי לא קיבלת.

כי השתנית, ואף אחד לא שם לב.

כי לא רצית לפגוע, אבל גם לא יכולת להמשיך להתכחש לעצמך.

 

ובתכלס? מה שנכון באמת לעשות, זה לדבר.

לשבת עם בן הזוג ..שאמור להיות החבר הכי טוב שלך ולשים את הדברים על השולחן.

אבל בפועל, זה כמעט בלתי אפשרי.

כי כשאתה מנסה להסביר שמשהו השתנה בך, שאתה כבר במקום אחר, שאתה רוצה דברים שונים,

אתה לא מדבר לתוך הבנה. אתה מדבר לתוך פחד.

לתוך כאב. לתוך עלבון. לתוך מחשבה של "אני לא מספיק".

וזה שובר אותך, כי אתה יודע שזה בכלל לא עליהם.

זה עליך.

וזה אולי הרגע שבו אתה מגלה מה זאת באמת אהבה.

לא אהבה שנולדה מצורך. לא "אני אוהב אותך כי אתה שלי".

אלא אהבה שאומרת ..אני רוצה בטובתך, גם אם היא לא כוללת אותי.

אהבה שלא נלחמת כדי להחזיק, אלא כדי לאפשר.

כי כשאתה אוהב מישהו באמת, אתה רוצה שהוא יפרח.

וכשאהבה פוגשת פחד ...היא כבר לא אהבה. היא צורך, היא אובססיה.

ושם זה מתחיל להיות מלוכלך.

 

כי גם אם מישהו אמיץ מספיק לבוא ולהגיד  "השתניתי. יש בי צרכים אחרים. אני במקום אחר",

הצד השני ישר לוקח את זה למקום הכי אישי.

כאילו הוא לא מספיק. כאילו הוא כשל.

וזה בכלל לא הסיפור..

ואז עוברים ישר למצב התקפה, שזה בעצם ההגנה של הצד שלא מבין למה העולם שלו פתאום מתחיל לקרוס

 

ופה מגיע הרגע שהרוב בורחים. ובוחרים.. לפחות בהתחלה.

הם מתחילים למלא את החסר הזה בשקט, מהצד, לבדוק אם זה מה שחסר, אם זה מה שעושה להם טוב.

ויש גם את האמיצים.. ואני קוראת להם אמיצים כי הם אלו שלא בורחים. שלא מתחבאים. שעושים שינוי.

גם אם זה כואב, גם אם זה מפחיד, גם אם אין דרך חזרה ..הם בוחרים באמת.

בתקווה שזה ייגמר טוב.

בתקווה שזה יתחיל משהו חדש.

 

מאמינה שהמון התחברו , זה קורה לרובנו 🖤

שבת שלום 

 

המוח שלנו מגיב לחזרתיות, נוכחות מדויקת, ומתח רגשי יציב.

הוא לא ניסה לשכנע אותי , הוא פשוט יצר סביבה שבה אני אחשוב מחדש.

לאט, דרך מגע רגשי עקיף, הוא גרם למוח שלי לשנות גישה.

מה שפעם היה “לא”, הפך ל”אולי”, ואז ל”אני צריכה את זה”.

המוח האנושי לא משתנה בבת אחת. עמדות, רצונות, גבולות : כולם מחוברים לרשת של תגובות רגשיות וזיכרונות.
כאשר מישהו מנסה לשנןת את דעתנו ישירות, אנחנו מפעילים התנגדות.

אבל כשמישהו חושף אותנו בעקביות לרעיון, בלי להכריח, בלי להציף ?המוח מתחיל להגיב אחרת. להסתכל על הדברים אחרת

בהתחלה עוד עמדתי על שלי. החזקתי בעמדה, בשם העיקרון.

אמרתי לא. שכנעתי את עצמי. ואז הוא לא ענה, "הסכים" איתי. הוא גם לא התרחק. הוא פשוט נשאר. ולאט לאט משהו בתוכי התחיל להשתנות. 

לא במילים. בתחושות. בפרשנות. במשהו קטן שלא ברור איך נכנס לי לראש והתחיל לזוז.

 יצרתי שיח סביב הרעיון , כל פעם מיוזמתי, ובעיקביות.. כי המח לא שיחרר אותי.

הוא לא שבר את ההתנגדות שלי , הוא פשוט עמד מולה בשקט, עד שהיא נשמטה לבד.
הרעיון שדחיתי קודם פתאום נראה פחות אבסורדי. פחות קיצוני. פחות “אין מצב שאעשה זאת”.
ואז המוח, כמו שהוא יודע לעשות, התחיל למלא פערים. למצוא סיבות. להלביש סיפור חדש.

ופתאום, בלי הסבר, משהו בפנים כבר רצה.

לא ידעתי מתי זה קרה, אבל זה הרגיש נכון. והכי הזוי? שהרגשתי שזו החלטה שלי. שלי.. אבל הוא זה שבנה לה את הדרך בשקט.

וזה כל הקסם.
אין צורך לבקש אפילו..
פשוט לגרום לי לבחור בעצמי, את מה שהוא כבר ידע מראש שאבחר.

ככה שותלים רעב. ככה בונים רצון. ככה מפעילים בלי לדרוש.

 

כשהבחירה מרגישה פנימית, גם אם היא נולדה מהשפעה חיצונית מתוחכמת..

המוח תופס אותה כאותנטית.

זה הרגע שבו שליטה בתודעה מתגבשת.

לא כשאדם מציית מתוך פחד,

אלא כשהוא משנה את ההבנה, את הרצון, את התשוקה, וחושב שזו הייתה יוזמה שלו מלכתחילה.

זו לא מניפולציה זולה.זו לא כפייה.זו חציבה איטית בנפש עד שהמחשבה זזה.

וזה, במובן המדויק,שליטה בתודעה.

 

מנטליות בתפארתה, פשוט להבין מי מולך, לקרוא אותו במדויק.. יש יותר סקסי מזה? אל תענו. אין.

אני מרגישה הכל.

כל תנועה שלו, כל שינוי בנשימה, כל שבריר של מחשבה שעוברת לו בראש 

אני מרגישה את זה לפני שהוא פועל.

וזה מה שהכי מטריף.

כי אני רואה איך הוא נפתח.

לאט, זהיר, כמו טורף שעדיין לא בטוח אם מותר לו לשחרר את כל מה שבתוכו.

אני מרגישה איך הוא משחרר עוד צד,

עוד טון שהוא לא נתן לי קודם,

עוד אגרסיביות, עוד אמת. עוד הוא.

וכל פעם .. הוא מסתכל עליי. עוצר. בודק.

רואה אם אני מחזיקה.אם אני נבהלת. אם אני בורחת.

אבל אני לא.

אני לא בורחת.

אני פותחת רגליים יותר רחב. 

מרכינה את הראש נמוך יותר.

עוצרת את הנשימה יותר שניות.

משאירה את הידיים מאחורי הגב גם כשהן כבר כואבות.

כי אני מבינה מה הוא בודק.

הוא שואל ,בלי מילים 

"מתי היא תגיד שזה יותר מדי?"

והתשובה שלי תמיד שקטה 

"תמשיך"

הוא לא מבין עדיין,

שאני צריכה שיתן לי להכיל אותו, כמו שהוא באמת.

לא מאופק.לא רך מדי.לא מחושב. 

אני מרגישה.. את ההיסוס, את הספקות והלבטים , אני תמיד מרגישה אותם .. 

אני יודעת שאני מיוחדת עבורו, בידיוק כמו שהוא עבורי

אבל מה שהוא לא מבין זה שאני צריכה את זה לפעמים יותר ממנו.

אני צריכה את העוצמה הגולמית.

את מה שהוא מפחד לתת,

אני רוצה את הכל. ולא רק רוצה .. מחכה לזה.

אז כל פעם שהוא עולה,

כל פעם שהוא מרשה לעצמו לחשוף עוד צד שליטה,

עוד אמת, אני רק מתמסרת יותר.

כל פעם מחדש ..

אני מוכיחה לו שאין צורך לבדוק.

אני פה. בשבילו. בשביל כל מי שהוא.

גם החלקים שהוא לא בטוח בהם, שאולי ירתיעו אותי.

הם כולם שלי, הם מגיעים לי. 

כי אני לא רק סופגת 

אני מבינה.אני שם. 

עד הסוף. בלי לעצור. בלי פחד. רק איתו.

ואני יודעת.. שבסוף הוא יבין את זה

🖤🖤

 

יש משהו בכלוב שהוא ממכר.

התכנים, הסיפורים, הפוסטים, השיח, התשוקה שמתגלגלת בין המילים.

זה ממכר. זה מסקרן.

זה מושך לכתוב, לקרוא, לשתף, להכיר, לבדוק גבולות, להפעיל דמיון.

וזה כיף.ממש כיף.

ואני כותבת כבר שנים.

זה לא בשביל להרשים, זה פשוט חלק ממני.

ככה אני חושבת. ככה אני מרגישה. ככה אני בודקת את עצמי. מנהלת יומן מסע על ההתפתחות האישית שלי.

יש לי ראש מלא פנטזיות, מלא מילים, וצורך אמיתי להוציא החוצה. זה משחרר.

אבל עם כל ההתרחשויות, עם כל האינטראקציות,

יש משהו אחד שמלווה אותי כל הזמן ..

הידיעה הפשוטה, השקטה, שלא משנה מה ייכתב,

לא משנה מה ירגש אותי לרגע או יגרום לי לרצות לטעום,אני תמיד חוזרת אליו.

זה לא קשור לחשיפה.

לא תלוי בכמה לייקים הפוסט יקבל או בכמה הודעות ייכנסו בפרטי.

זה גם לא תלוי בכמה מישהו מצליח לחדור אליי דרך מילים.

כי יש אחד.. שכבר בתוכי.

לא מה שכתוב, אלא מה שנבנה.

לא פנטזיה, אלא אמת. 

וזה מה שהכי מרגש.

לדעת שהמקום שבו אני באמת אני, באמת נמסה, באמת נפתחת ..הוא לא במה שכולם רואים.

הוא איפה שרק אני והוא יודעים.

ושם, שום דבר לא מתבלבל. שם .. אני יודעת. ומרגישה.

 

וכל התמונות שאני מעלה.. אפשר רק לראות, הוא זה שנוגע בכל מילימטר.

הוא לא עשה כלום. באמת. רק ישב שם, רגוע מדי, שקט מדי, טרנינג שחור, טי שירט פשוטה, מבט שמסרב לרדת ממני. אני נכנסת, עומדת רגע, מחכה, אולי הוא יקום, אולי ייגש, אולי ייתן לי משהו אבל לא. רק עיניים שצורבות לי את הבטן. התקרבתי, התיישבתי, והוא לא זז. פשוט הסתכל. כאילו הוא כבר בתוכי, כאילו קרא כל מחשבה שלי. הגוף שלי כבר לא רגוע. מרגישה את זה בכל מקום ..את הלחות, את הרעב, את הטירוף. היד שלו על הירך, לא מתקרבת, לא מציעה מגע, רק שם.

הוא מדבר איתי רגיל, שואל שאלות יומיומיות, בזמן שהראש שלי צורח. אני בולעת רוק, מנסה לשבת בשקט, אבל הרגליים שלי זזות לבד, אני לוחצת אותן אחת בשנייה, מנסה לא לאבד את זה. הוא מתקרב, הנשימה שלו על הצוואר שלי, כמעט נוגע, כמעט לוקח ואני נשברת.

הפה שלי נפתח. רציתי להגיד משהו, לבקש, להתחנן, רק שיגע בי, שיגיד משהו אחר חוץ מהשקט הזה, אבל לא יצא לי קול. המילים נתקעו. הכוס שלי פועם בטירוף, הנשימה כבדה, הראש מסתובב, אני רק מסתכלת עליו עם עיניים שמתחננות במקומי.

והוא רואה הכל. ברור שהוא רואה. הוא מחייך, מתקרב עוד קצת, לוחש לי "עוד לא" וקם. פשוט ככה. לא הולך רחוק. נכנס למטבח, פתח בקבוק מים, מזג לעצמו, שותה לאט, בכוונה. אני יושבת שם, לא מצליחה לנשום. כל נקודה בי בוערת מציפייה.

הוא חוזר, עובר לידי, לא נוגע, מספיק קרוב כדי שארגיש את החום שלו .

מתיישב שוב, מניח את כוס המים, מסתכל עליי. לא שואל, רק סוקר.. הברכיים החשופות, החזה שעולה ויורד, השפתיים שלי שהיו פתוחות יותר מדי זמן. הוא יודע בדיוק איפה אני.

שואל פתאום אם חם לי, מעביר אצבע באוויר, כמעט נוגע בכתף שלי ואז עוצר. אני עוצמת עיניים, נושכת שפתיים. כל תנועה שלו היא עינוי מתוק. הוא לוחש משהו סתמי, מצחיק, כדי לבדוק אם אני עדיין מסוגלת לצחוק. אני לא. הוא מניח יד על הצוואר שלי לרגע ומרחיק אותה מיד. הפה שלי שוב נפתח, אני על הסף, רוצה להגיד משהו, רק תיגע, תעשה משהו, אבל שוב..לא יוצא קול. רק נשימה כבדה, מבט לח, גוף פתוח מדי.

ואז הוא אומר בקול רגוע "תפתחי רגליים." אני פותחת. בלי שאלה. והוא רק מסתכל. לא נוגע. מתקרב עם היד, כאילו הולך… ואז עוצר בדיוק כשאני בטוחה שזה הרגע. "עוד לא " הוא לוחש. "אני רק בודק כמה מהר את נמסה" האצבע שלו מרחפת מילימטר מעליי. אני מרגישה אותה בלי שהוא שם. מתחרפנת. כל הגוף שלי מייבב, נמרח עליו בלי מגע. כלבה שפתחה רגליים ורק רוצה רשות לגנוח. והוא שותה עוד שלוק. כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם

הוא לא באמת שואל אם חם לי. הוא יודע. שואל כדי לשחק, להעמיק את החור שבתוכי שאני כבר כמעט נופלת לתוכו. יושבת שם, רגליים פתוחות, ילדה טובה מדי, רטובה מדי, שקטה מדי. הוא לא שואל למה. הוא שואל למה לא זזתי. "את תמיד ככה? שותקת כשאת נשרפת?" הוא לוגם מהכוס, מביט בי מעל השפה. אני לא עונה. כי אם אני אענה, אני אקרוס.

"רגילה שממהרים לספק אותך, אה? שמזהים שאת רטובה וקופצים עלייך? פה זה לא יקרה" הקול שלו נמוך, רגוע, כמעט אבסורדי. והוא לא רק מחזיק את הגוף שלי .. הוא הופך לאלוהים

 

נכנסתי בשקט. הדלת הייתה פתוחה. הוא חיכה שם במסדרון, שעון על הקיר, סיגריה ביד. לא חייך, לא קרא לי, רק הסתכל. ולפי המבט שלו כבר ידעתי. לא לדבר. לא לשאול. לא לזוז בלי פקודה. הוא לא רצה אותי, הוא רצה להשתמש בי. בלי מגע של רגש, בלי מילים, רק שתיקה וסימנים.

סגרתי את הדלת, הורדתי את הבגדים, עמדתי מולו עירומה לגמרי, ירדתי על ארבע, הוצאתי לשון, התקדמתי בזחילה איטית אליו. הוא לא זז, רק כשהגעתי עד הרגליים שלו, הוא הניח יד על הראש ודחף את הזין עמוק לגרון, לאט, ואז יותר חזק, בלי אזהרה. אחז לי בשיער, לא נתן לי לעלות, רק החזיק.

נחנקתי, התקשיתי לנשום, הוא המשיך. כששמע את הגרון שלי נאבק ,שלף החוצה, ירק לי בפנים, סובב אותי בגסות, משך את הידיים שלי אחורה, קשר, פישק לי את הרגליים עם הברך שלו, והתחיל להצליף.

הצלפות חדות, חותכות, ישר על התחת, על הירכיים, על הגב, עד שהעור בער. לא ספרתי. רק קיבלתי וספגתי.

אחר כך הוא לחץ לי עם היד על העורף, הפיל אותי לרצפה, דרך לי על הפרצוף. השאיר את הסוליה שם. לא לשנייה. לכמה שניות. כאילו אני רצפה. כאילו זה בדיוק המקום שלי.

כשהרים את הרגל שלו , הוא תפס לי במותניים , משך אותי אחורה אליו, וחדר לתוך התחת. יבש. בפנים. עד הסוף. בלי רחמים. יצאה לי צעקה, לא היה לי אוויר, הוא המשיך לזיין, קצב יציב, אגרסיבי, סגד לזכות שלו לקחת, לא לי.

הוא השתיק אותי עם האגודל שלו לתוך הפה, ליקק את הזיעה מהצוואר שלי כאילו אלו מים קרים, וגמר בתוכי, נשאר שם לכמה שניות, ואז יצא לאט.

ירד על הברכיים, קשר את הרצועה שעל הצוואר שלי לרגל של השולחן, לחש לי בשקט "אל תזוזי", קם, יצא מהחדר, ואני נשארתי שם, על הרצפה, קשורה, פתוחה, רטובה, מטפטפת, שותקת. רכוש.

 

פעם, בתוך יער רחוק עם ריח של סוד, חיה נערה.

קראו לה שלגייה. 

קטנה. יפה. עם עיניים של מי שתמיד מחכה.

היא קמה מוקדם כל בוקר, סידרה את המיטות של הגמדים, ניקתה, בישלה, ולא אמרה מילה.

כי ככה היא למדה. להיות שקטה. להיות טובה.

בעמק ההוא, איפה שהיער לוחש סודות שאסור לספר בקול רם,

היא הייתה כלואה..לא במיטה מזכוכית,

במחשבות, ברעב בעור, בתשוקה שלא מוצאת מנוחה.

 

מול המראה, שלגייה עמדה

עיניים פקוחות, שפתיים רועדות

היא לא שאלה בקול, אבל השאלה בערה בתוכה

מי היא באמת?

ולאט, בלי מילים, המראה ענתה לה את מה שהיא תמיד ידעה

היא לא הייתה נסיכה

היא הייתה כלבה שמחכה שיקראו לה

רכוש שמתחנן שייקחו אותו

היא לא חיפשה רכות וליטופים

היא רצתה שמישהו ייקח אותה עד הקצה

וישאיר אותה שם, נוטפת, פגיעה, חיה

היא עמדה מול המראה בכל לילה ושאלה:

"מראה מראה שעל הקיר, מי הכלבה הכי טובה בעיר?"

 

 

אני לא ילדה טובה. אני לא נסיכה.

אני לא מחכה שיצילו אותי. אני רוצה להיקרע.

רוצה שיבחנו אותי, שיחדרו, שיחפשו את הסדקים.

אני נבנית רק כששוברים אותי.

וכל מה שהיה פעם חטא, הפך לי לרצון , צורך עמוק

אני רוצה שיתביישו להסתכל..אבל לא יוכלו להפסיק.

 

היא אהבה את החושך.

היא ידעה איך להיכנע.

והיא חיכתה.

שלגייה קיוותה שיהיה אחד שידע , 

שידע להפשיט אותה בלי לגעת

לחשוף אותה בלי להרים לב את השמלה

לראות את התשוקה בדיוק ברגע שבו היא שותקת..

והוא הגיע.

לא עם מילים יפות, אלא עם פקודות.

עם עיניים שחודרות דרך כותונת הלילה שלה,

וידיים שיודעות בדיוק איך להכאיב.

הוא לא הגיש לה תפוח  הוא דחף אותו לתוך הפה שלה,

כשהיא קשורה, מפושקת, הכוס שלה מטפטף,

והוא לחש לה:

"את לא תבלעי, עד שאני אגמור."

והיא בולעת.

כל מילה.

כל פקודה.

כל גרם של השפלה שהופכת אותה חיה.

המיץ נזל לה על השפתיים, והעיניים שלה מתחננות לעוד.

היא לא רצתה לטעום, היא רצתה שיכניס לה אותו בכוח.

והוא לחש לה, כשאחיזת השיער התהדקה

"יפה שלי, רק שלי"

"עכשיו תבלעי, כלבה."

 

כשאני איתו אני לא מנסה לשלוט בכלום.

אני נפתחת. אני נותנת. אני נלקחת.

ברגעים האלה אני באמת חיה.

כשאני נחנקת לו על הזין, כשאני מרוסקת, כשאני בוכה לו בין הרגליים אני הכי אני.

אז כן, פעם הייתי שלגייה.

היום אני לא צריכה את האגדה...

רק אותו. 

 

ואם בכל זאת תעזו לשאול, היא לא תכחיש.

היא תפתח רגליים, תבלע את הגאווה..

ותענה:

"אני הרכוש...רק שלו"

 

 

שאת אוהבת באמת, ובאמת מי שמולך חשוב לך,

את לא נלחמת כדי להחזיק.

את נלחמת כדי שהוא יהיה שלם, גם אם זה בלעדייך.

אהבה אמיתית היא נטולת אגואיזם.

היא לא שואלת מה יוצא לי מזה, לא מחפשת ביטחון, לא מחזיקה בכוח.

וכמה שזה קשה ..זה נשמע כמעט לא הגיוני.

כי את אוהבת, אז איך את משחררת מישהו שאת אוהבת?

אבל אז את מבינה: אם את משאירה אותו, כשאת יודעת שלא באמת יהיה לו טוב, שאת מונעת ממנו להתקדם,

או כשאת לא יכולה לתת לו את מה שהוא צריך ..אז זו לא באמת אהבה.

זו החזקה. זו תלות. זה צורך.

הוא לא היה חשוב לך כבן אדם.. הוא פשוט היה צורך רגשי.

אבל אם את באמת אוהבת, באמת, את רוצה שהוא יהיה שלם. גם אם זה לא איתך.

וזה טהור. זה בלי אינטרס. זה בלי אגואיזם.

ולפעמים.. זה גם לוקח לך חתיכה מלב.

כי הוא נשבר. אבל לא התעוות.

ובסוף הוא יתרפא, כי לפעמים גם אם זה זמני, אבל ברגעים שהייתם יחד הרגשת שזה מושלם ? זה עדיין שווה כל רגע, כל דקה.

 

חמישי שמח 🖤 תיהיו טובים .. תנסו לפחות 😶

 

אני לא חושבת שאני שונה ממישהי אחרת.

אבל כן, יש לי מערכת הפעלה אחרת.

לא הרבה דברים מרגשים אותי.

האמת? כמעט שום דבר כבר לא באמת מרשים.

ראיתי. חוויתי. טעמתי מכל סוג של "ריגוש"

הרוב חוזר על עצמו אותם טריקים, אותן מילים, אותם ניסיונות להרשים.

אפילו המבטים כבר נראים אותו הדבר.

אני כבר שקטה מול כל זה.

לא כי אני אדישה ,כי אני רגילה.

רוב האנשים חושבים שהם מביאים איתם משהו חדש,

אבל בפועל ..זה לא חדש לי , רחוק משם.

וזאת לא התנשאות, חלילה.. נקרא לזה מודעות עצמית.

 

אני רגילה לזה שמתלהבים ממני, מנסים לרצות אותי, מקדישים תשומת לב, מתאמצים, עושים הכל עבורי-  כי בטוחים שככה מגיעים אליי, שככה כובשים אותי, שזאת הדרך.. שזה מה שאני צריכה

אבל .. השאלה היחידה שנשאלת היא , מי שולט במי ככה ? 

 

אבל הוא?

הוא לא משחק לפי הכללים האלה.

הוא לא מחזר.הוא לא מתרפס.

הוא לא מתאמץ לרצות אותי , והוא יודע טוב מאוד שזה מטריף אותי.

הוא לא נותן לי את מה שאני רגילה לקבל. והוא עושה את זה בכוונה.

לא מתוך זלזול ,מתוך הבנה עמוקה של מי אני באמת.

הוא יודע שברגע שהוא ייתן לי לשלוט זה נגמר.

שאם הוא ייכנס למשבצת של “המרצה” הוא יפול כמו כל השאר. וזה לא מעניין אותו.

הוא רוצה אותי דווקא בנקודת השבירה. מתחננת לזה, עם דמעות, בקצה שלי, ויש לו זמן.. את כל הזמן שבעולם. 

דווקא כשאני חסרת אונים מול החוסר תגובה שלו.

כשהמוח שלי צורח "למה הוא לא נותן לי את מה שאני רגילה לקבל?"

והגוף שלי כבר מתוח מציפייה. אבל לא ..הוא לא ממצמץ.

הוא פשוט נשאר במקום שלו. יציב. שלו.

 

וככה, בלי מילה, בלי מגע.. הוא קובע את הסצנה.

לא כי הוא מכתיב אותה בקול רם, אלא כי הוא לא נכנע לאף רגש שאני מנסה לעורר.

וזה מה שהופך אותו למסוכן. לממכר. 

כי פתאום, אני לא מנהלת את המצב. אני לא זו שמחליטה מתי, כמה, ואיך.

אני רק זו שמחכה. ושוב מחכה. ושוב ושוב ושוב 

וכל החוזק שלי מתחיל לזוז הצידה, לא כי מישהו דרש, אלא כי מישהו פשוט לא אישר. 

 

ושם, בדיוק שם, אני מבינה שאין לי ברירה.

אני לא מחזיקה את החוטים הפעם. ואני כבר מתחילה לאהוב את זה.

 

 

אתה חושב שהתחלנו במשחק

שאם זרמתי איתך בשיחה, אם הגבתי טוב, אם כתבתי בצורה שמדליקה אותך… סימן שנכנסת.

אבל אתה אפילו לא מבין שאתה עדיין בתוך מבחן.

לא מבחן אחד. סדרה של מבחנים שהחיים לימדו אותי להציב.

לא מבחנים מכוונים כדי לתפוס אותך בטעות, או כדי להכשיל אותך, אלא מבחנים שקטים, כאלה שנולדו מתוך כל מה שעברתי.

 

מכל אחד שלא ראה אותי באמת, למדתי.

מכל חוויה שבה חשבתי שזה זה והתברר שלא, דייקתי את עצמי.

עברתי דרך אגו מחופש לדומיננטיות,

דרך גברים שהיו רעבים לכוח ..אבל לא ידעו להחזיק שהלב באמת נפתח.

הייתי על הברכיים מול מי שרק רצה לראות אותי למטה,  לא מול מי שידע להרים אותי משם כשהגיע הזמן.

נמשכתי למילים קשות, לפקודות ריקות, כי זה נשמע נכון. אבל זה לא הרגיש.

למדתי לזהות מה זה פייק. מה זה משחק תפקידים בלבד.

מה זה מישהו שרוצה שליטה ,רק כי הוא בעצמו מרוסק בפנים.

 

זה לא קרה ביום אחד.

זה תהליך שהחיים כפו עליי 

צעד אחרי צעד, כאב אחרי כאב, אכזבה אחרי אכזבה.

ועם כל סיטואציה כזאת למדתי לשים עוד מבחן קטן, עוד אינדיקציה, עוד סימן.

אז כן, אני זורמת, אולי אפילו מתמסרת בשיחה.

זה לא שקר, ממש לא. אני נותנת הזדמנות אמיתית, תמיד.

אני אולי נשמעת בשיחות כמו ילדה טובה או נשלטת מושלמת , גם זה לא שקר , זאת תמונת ראי של מה שתקבל ממני

אבל אני לא שם. רחוקה משם. נעולה. אני מתבוננת. בוחנת.

זורקת רמז, משפט קטן, שתיקה משום מקום,ורואה אם אתה יודע להרגיש.

אם אתה אמיתי או רק מדקלם מילים יפות שקראת איפשהוא

 

וגם אם עברנו את השלב הזה, גם אם נפגשנו ,זה לא אומר שהורדתי מגננות.

הפגישה עצמה היא מבחן בפני עצמה. של חיבור אדם למילים, של משיכה, של לחבר הכל יחד.

זה לא מה אתה אומר, זה דווקא מה שאתה לא אומר.

איך אתה נוגע, איך אתה מסתכל, איך אתה נוכח.

אני יודעת להרגיש את מי שמולי…

וזה לא משנה אם אתה שותק או מדבר , אני מרגישה אם יש אמת או אין.

ואם אין? אני אוטומטית מרגישה ריקנות, התנתקות.

 

אז כן, לפעמים אני נותנת לך להרגיש שאתה שם.

שאני איתך, שכביכול נכנסתי, שהמשחק התחיל באמת.

אבל בפנים אני עוד לא שם. אני עומדת על הסף, שקטה, צופה.

בודקת אם יש לך את מה שצריך כדי שאכנס עוד צעד פנימה.

 

כי אם משהו לא יושב לי בדיוק,

אם יש סדק קטן בתחושת האמת ,אני לא נפתחת.

לא בראש, לא בלב, ולא בגוף.

גם אם אתן לך להרגיש שכן. גם אם המילים ירטיבו אותך והעיניים יבלבלו אותך…

המקום האמיתי שלי נשאר סגור.

 

כי אצלי התמסרות זו לא תגובה. זו בחירה.

וזו בחירה שמגיעה רק כשאני מרגישה שזה אתה.. זה שחיכיתי לו

וכשזה לא שם ,אני לא שם.

וזה לא פחד. שלא תתבלבל. זו הבנה עמוקה, שנבנתה עם הזמן שהלב שלי שווה הגנה.

ושהמקום הזה של להיפתח באמת? צריך להרוויח אותו.להיות ראוי לו