תובנות באות בלילה

אני יושבת שם, במושב הנהג, עם התחת עדיין לח, הרגליים רועדות קצת, והלב שדופק לי בתחתונים.

הידיים שלי מחזיקות את ההגה כאילו אני מנסה לא להתפרק

אבל החיוך הזה שפורץ לי מהשפתיים בלי שום אזהרה הוא כבר לא מנסה להיות מתוק.

זה חיוך של זונה מרוצה

חיוך של מישהי שקיבלה בדיוק מה שהיא רצתה ואולי אפילו יותר

של מישהי שנמרחה על הקיר, נשברה, גנחה, בכתה, התחננה ואז התמסרה

לא מתוך חולשה ,מתוך עוצמה, 

מתוך הבחירה הכי פרועה שלי בעצמי.

הראי הקטן למעלה קולט לי את העיניים..

קצת מרוחות, קצת עייפות, קצת שרוטות

אבל מלאות..

מלאות ב"הלכתי עד הסוף, אני שייכת, אני שלו".

ואולי אני נראית עכשיו כמו ילדה טובה שחזרה מהעבודה

אבל הגוף מספר סיפור אחר

הגרון עדיין צורב, השפתיים נפוחות והכוס דופק לי בקצב.

הרגע הזה באוטו

עם כל ה"לכלוך" שעוד נדבק עליי

עם הריח, עם הסימנים, עם הראיות..

שלא בא לי שייעלמו.

אנשים אוהבים לקשר.

כל דבר, כל מילה, כל פוסט.

כאילו העולם נבנה סביבם עם תסריט אישי ורמזים נסתרים.

וזה מובן.

כי להרגיש שהעולם מדבר אליך ? זה נותן תחושת שליטה.

שאתה חשוב, שאתה הסיבה, שאתה חלק מסיפור..

זו לא שחצנות, זו הישרדות ריגשית.

כאילו, מתישהוא המציאות כבר לא מעניינת.

הפרשנות שלנו נהיית הרבה יותר מסעירה.

ואם היא גם קצת כואבת? מעולה.

כאב זה אותנטי.

כאב זה חומר לסיפור דרמטי. עלילתי. עם גיבורים, מלכות ונסיכות דיסני.

והאמת?

הרבה מזה קורה כשאין מספיק אקשן אמיתי בחיים עצמם

כששום דבר לא באמת זז

כשהכול מונוטוני כזה

יום ועוד יום ועוד אחד שנראה בדיוק כמוהו

אז מחפשים ריגוש איפה שכן אפשר להשיג

כי אם כבר אין דרמה בחוץ

אז לפחות שתהיה בפנים

רק משהו שיזיז את הלב

גם אם זה בכלל לא אמיתי

לא יודעת למה זה ככה בדיוק,

אבל כנראה שיש בזה משהו ממכר.

להיות המרכז.

להרגיש שכל דבר הוא בשבילך, או נגדך.

לקשר כל דבר אלייך 🤦‍♀️

רמות של טירוף.

ובכנות? זו עבודה. עבודה קשה לא להיות המרכז של כל סצנה.

ללמוד לשבת בצד, לראות משהו קורה ולא לחשוב שהוא שלך.

לשמוע על כאב של מישהו  ולא להלביש עליו את שלך. כמו מושיע לאומי .

לא כל סימן ביקום הוא סימון בשבילך.

(!!!!!)

וזה קטע,

כי אנחנו הרי לא רוצים להיות הדרמה. (חלילה)

רק להבין אותה.

אבל בפועל... אנחנו חיים בתוכה.

לא באמת מקשיבים,

רק ממתינים לשורה שתחזק את התיאוריה שלנו.

לא אעמיד פנים שאני לא שם לפעמים.

שאני לא קוראת בין שורות שלא באמת נכתבו עליי.

שאני לא עושה מזה סיפור, כאילו זה באמת משנה.

אבל אז קורה הרגע הזה.

שנופלת ההבנה שלא כל מילה מכוונת.

שפשוט... אנשים חיים.

ואתם לא תמיד הדמות הראשית בסיפור שלהם.

אווץ', כן כן ..

אתם מבינים שהשקעתם מחשבות, אכלתם סרטים, ניתחתם כל מילה ומילה.. לשווא? ואוו. הלם. 😶

אבל אין לכם מושג כמה שזה משחרר!!

אתם מפסיקה לתחזק עלילה.

מתחילים לנשום קצת יותר.

פחות דרמה, פחות “הם עשו לי”, יותר שקט.

והאגו?
הוא כמובן היוצר הראשי.

שממשיך לייצר אקשן.
עוד סצנה. עוד פרק. עוד דרמה.
רק תזכורת:
"זה לא שאתה חי חזק יותר.
אתה פשוט לא יודע איך לחיות בלי הקהל."

אני פוחדת.
לא מהמשחק. לא מהכאב. לא ממך.
אני פוחדת מעצמי.
מהעוצמות שמתעוררות בי לידך. מהאמת שאתה מוציא ממני בלי לבקש רשות. 
פוחדת ממה שאני מוכנה לתת.. בלי לחשוב פעמיים.

ועדיין, אני באה.
אני לא בורחת, לא מציבה חומות.
אני נכנסת אליך הביתה, ואתה בכלל לא צריך לעשות כלום,
רק לשבת שם, להיות אתה, ואני כבר מרגישה שקט.
מרגישה כמה זה חסר לי . מרגישה בבית.

הידיים שלי כל הזמן מחפשות לגעת בך.
לא לשחרר. לא לבדוק. רק לגעת.
בכל חלק ממך, להסניף חזק.
אפשר לזייף משהו כזה?
לא נראה לי.

אני לא בודקת אם זה "נכון", אם זה "מדויק", אם זה "בזמן",

אני לא מנסה להבין הכל.. פעם הייתי.. חח אדם הגיוני שכזה , שרק מחפש הגדרה .. אבל עברתי שינוי (כן כן.. שינוי)
אני רק יודעת שאני לא יכולה לא להרגיש.

לפעמים זה מפחיד.
לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני נכנעת או מתמוססת,
אם זה רצון או הרגל, אם זה עומק או תלות.
אבל אז אתה מסתכל עליי, ואני יודעת.. 
שאם כל זה שקר? אני מוכנה להאמין בו לנצח.

כי הקו הדק שאתה מדבר עליו,
הוא לא רק בין כניעה אמיתית לבין ויתור עצמי,
הוא גם בין מישהו שנוגע לי בגוף,
למישהו שנוגע לי בנפש, ואז לא מרפה.

הקו הדק הזה שאתה מדבר עליו?

אני לא רק רואה אותו.. אני הולכת עליו יחפה, עם הלב פתוח.

ואני יודעת שאתה זה שמחזיק לי את היד ... גם כשאני כמעט מועדת.

הוא כתב לי:
״תהיי זמינה באזור 8, תחכי להוראות"

וזהו.
לא שאלתי.

בשמונה ועשר הוא שלח כתובת. הסתכלתי. לא היה לי מושג איפה זה, אבל יצאתי. נסעתי לפי הוייז.
הגעתי , חניתי לפי ההוראות,
הרחוב היה ריק. חושך מסביב. ידעתי שאמור להיות שביל מצד שמאל וסרטים אדומים של אין כניסה ..
הדרך לשם הייתה שקטה מדי. כל צעד שלי נשמע חזק מדי, כאילו כל העולם שומע שאני הולכת לשם. לא עצרתי לחשוב.

הגעתי לבית. נטוש. שקט. הדלת חצי פתוחה.
עמדתי רגע. ואז נכנסתי.

הכל היה חושך בפנים. לא ראיתי כלום. הרגשתי את הרצפה הקרה מתחת לרגליים, את השקט הזה שאי אפשר להסביר, שמכה לך באוזניים.

ואז הוא היה שם. יצא מתוך החושך. לא חייך. לא דיבר. פשוט תפס אותי חזק.
״כמה חיכיתי לזה." הוא לחש.

הוא לא נתן לי רגע לנשום. משך אותי פנימה.
שלף את הפלאפון. הדליק את הפנס.
האור סינוור ממש. הקירות ריקים, אבק, רצפה קרה, הוא הוביל אותי עד שעצר על ה-דום קטן באמצע החדר.

״תורידי בגדים. תשכבי על הבטן על הדום."

הורדתי. שכבתי. הראש נמוך. הלב דופק חזק מדי.

הוא שלף חוט תיל. תפס לי את הידיים, משך לאחור, קושר. סיבוב ועוד סיבוב. כל סיבוב שורף, חותך.
עבר לרגליים. פתח אותן בכוח, קשר כל קרסול, מהדק, מושך עד שכואב.
ואז הוא חיבר. את הידיים לרגליים. משך לאט, כל הגוף שלי נמתח, הראש שלי הורם, הפה שלי מול הזין שלו.

״לא להוציא את הזין מהפה. לא משנה מה. ברור?"
"כן אדוני , ברור "

הוא דחף לי אותו. חזק. עמוק. מזיין לי את הגרון בלי רחמים, בלי לעצור. הגרון נחנק, הדמעות יורדות, הרוק נשפך. הוא מזיין חזק, עמוק יותר, מהר יותר.

אני מרגישה שהוא מתחיל להתרחק . חצי צעד אחורה. ואני מנסה להחזיק... לא להוציא את הזין מהפה..
עוד צעד. נאחזת בו בפה. החוט חותך לי את הבשר.
עוד צעד. אני שואבת את הזין שלו, לא רוצה שייצא, אבל הוא יוצא.

״הוצאת את הזין שלי מהפה? הסכמתי לך?"

סטירה. חזקה. צורבת.
הוא דוחף לי אותו שוב לפה. מזיין לי את הגרון עמוק יותר. חזק יותר. מהר יותר.
ושוב.. מרגישה שהוא מתחיל להתרחק, והזין שוב יוצא.

״הוצאת אותו שוב? ביקשתי ממך?"

סטירה חזקה יותר.
דוחף שוב. חונק אותי עליו. שובר אותי מבפנים.
נסוג. יוצא. סטירה.
ושוב דוחף.
ככה שעתיים וחצי.

אחרי מספר סבבים כאלה לא הרגשתי כבר כלום.
הגוף שלי היה ריק, הראש שלי ריק, כל סטירה כבר לא כאבה כמו קודם. כלום לא כאב כבר.

בסטירה האחרונה הוא הרים את הראש שלי .. ליטף לי  את הראש , ואז הוא שחרר את החיבור בין הידיים לרגליים.
הגוף שלי פשוט נפל, נמרח על הרצפה . שום שריר שלי פשוט לא תפקד,
ניסיתי להסדיר נשימה, להחזיר לעצמי אוויר, להבין מה קורה.

הוא התקרב אליי. תפס לי את השיער, משך את הראש שלי למעלה.
״חושבת שסיימנו ילדה?"

לפני שהספקתי לחשוב הוא דחף שוב את הזין לגרון שלי.
חזק יותר .עמוק יותר. בלי לתת לי שנייה לנשום. מזיין לי את הגרון עד הסוף, בלי רחמים, עד שהוא גמר.

כשהכיוון ברור, כשהלב יודע בדיוק מה הוא רוצה ..זה הכי כואב.

כי אז הפער צורב אפילו יותר.

את רואה איך זה יכול להיות, כמעט נוגעת בזה ,ואז את מבינה שזה לא יקרה כמו שרצית.

וזה שורף.

כי הלב רוצה, הראש מבין, והמציאות אומרת - זה מה יש.

וזה לוקח זמן עד שהראש מבין את מה שהלב מסרב להכיר בו.

שאי אפשר. שלא תקבלי הכל. שלא משנה כמה תרצי, כמה תשתדלי, כמה תלחמי,  יש משהו שפשוט לא שלך.

ואז מגיע השקט הזה, אחרי כל המלחמות הפנימיות.

הרגע שאת עוצרת ונושמת עמוק.

ומבינה שאי אפשר להחזיק הכל.

נכון שיש רצון, אבל יש גם את מה שנכון .

ואסור להיות אגואיסטית.

כי כשבאמת אכפת, מהלב- את שומעת גם את הרצונות של מי שמולך.

את יודעת לוותר.

את יודעת לשחרר, לא כי זה קל , אלא כי את יודעת שזו הדרך הנכונה.

וזה חשוב יותר מכל פנטזיה של הכל.

וזה כואב. אבל זה גם מרפא.

כי לפעמים, לא לקבל הכל, להפנים את זה, זה דווקא מה שמראה לך כמה הלב שלך גדול.

ובסוף את נשארת רק את עם עצמך, מנסה לשכנע את עצמך שמה שיש זה מספיק.

שאפשר לחיות גם בלי הכל.

שאפשר ללמוד לשחרר, גם כשלא בא לך.

ושזה בסדר לכאוב. כי זה אומר שאכפת לך.

הרגעים הראשונים. ההיכרות. המילים הראשונות שנכתבות, שנאמרות. המבט הראשון בעיניים (גם אם רק דרך המסך).

ואז מגיע המשפט ,לפעמים בעדינות, לפעמים בביטחון מוגזם : "תקראי לי אדוני."

רגע.

פה אני מרימה גבה 🫤

מה זה משחק? תפקידים? חוקים שחייבים שיהיו? 

כי איך אפשר? איך אפשר שמישהו שאני עוד לא מכירה, שעוד לא ראיתי את המבט שלו ברגעים החלשים שלו, שעוד לא שמעתי את הטון שלו כשהוא שקט באמת ..איך אפשר שאקרא לו כך?

איך אפשר שאתן מילה שיש בה כוח כזה, משמעות כזו, כניעה כזו  למישהו שהוא כרגע רק צל של דמות?

יש את הדיסוננס. מצד אחד? חלק בי רוצה. כי זה התחיל נכון .. ואני רוצה להרגיש שייכת. להרגיש קטנה ובטוחה תחת ידיים גדולות. להיסחף.

ומצד שני, אני לא שם. ממש לא מיד.

לא כל אחד ראוי לזה. לא כל אחד שמניח על עצמו את הכתר של "אדוני" אכן זוכה לכניעה שלי. זה לא עובד ככה.

הכניעה שלי היא מתנה. לא תגובה אוטומטית.

היא תהליך.

היא משהו שנבנה במילים הנכונות, במבט הנכון, בנגיעה הנכונה (גם אם היא רק נפשית בשלב הזה).

היא משהו שמגיע מתוך עבודה מנטלית משותפת, מתוך הבנה, מתוך הוכחה.

מי שחושב שדי שיגיד "תקראי לי אדוני" כדי שאשפיל מבט ואחכה לפקודות ..

לא מבין שזו דרך.

שזה לוקח זמן.

ה"כן אדוני" הזה, נולד רק אחרי שהוא באמת ראוי לזה. אחרי שהוא עבד בשביל זה. אחרי שהוא חדר אליי פנימה ..לא לגוף, לנפש.

הרי מה זה שווה אם בפנים אני לא מרגישה את זה באמת? אם אני לא באמת שם?

וזה בדיוק העניין ,הבעיה היא לא להגיד את המילים. הבעיה היא להרגיש אותן. להגיע לנקודה שבה אני רוצה להגיד את זה. שבה אני אומרת "כן, אדוני" לא כי צריך, לא כי ככה זה ב"משחק", אלא כי זה באמת יוצא ממני. כי אני יודעת שהוא הרוויח את זה. כי הוא עשה את העבודה.

וכמה פעמים כבר נתקלתי בכאלה? כאלה שממהרים. שרוצים את ה"כן, אדוני" עכשיו, מהר, בלי להבין שזה לא הדרך.

אז כן, לפעמים אמרתי. זרמתי. כי רציתי להמשיך את המשחק.

ומהר מאוד זה גם נגמר. כי זה הרגיש כמו בדיחה. כי זה היה ריק. כי בפנים ידעתי שזה לא באמת שם.

זה מתחיל בלגרום לי לרצות לקרוא לך ככה. בלגרום לי להרגיש כל כך בטוחה, כל כך שלך, שכל דבר שתבקש ..פשוט יקרה. כי אני שם. כי אני איתך.

אחרת זה סתם משחק קצר שמתחיל מהר , ונגמר עוד יותר מהר.

יאללה, בואו נשחק משחק.
תחשבו שעכשיו אתם יושבים מסביב לשולחן. כמו שופטים. ממש ככה, שופטים!
הדלת נפתחת, וכל פעם נכנס מישהו אחר. גברים, נשים, מכל הסוגים. אחד אחרי השני.
והתפקיד שלכם? פשוט מאוד ! להגיד מה אתם חושבים עליהם. מה הרושם הראשוני שלכם על כל אחד ואחת מהם

לפי מה? מה גורם לכם לשפוט?
לפי הצחוק שלהם? לפי הבגדים? השיער? האיפור? אולי המבט בעיניים? אולי ממדי הגוף?
ומה תגידו עליהם בעצם? איזה תווית תדביקו? איזה קטגוריה? של מה?

אני אגלה לכם! קל..חח

בלונדינית? סתומה.

מוחצנת? שרמוטה.

לובש שחור וצמידים? ערס.

משקפיים? חנונית.

איפור שחור? פריקית.

וזה כל כך קל, אה?

קל לקחת איזה שטות חיצונית קטנה, ולהמציא עליה סיפור שלם בראש.

קל לחשוב שאתם יודעים מי עומד מולכם.. מבלי לדעת עליו כלום באמת.

חחח זה קורע אותי, איך מבלי לדבר בכלל עם אותו בן אדם.. פתאום רואים את הנפש שלו! כאילו אנשים חושבים שהם יודעים עליו הכל.. ממש הכל.

אתן את עצמי כדוגמא

מי שרואה אותי בפעם הראשונה לא באמת יודע מי אני.

הם שמים עליי תוויות, אבל ההפך הוא הנכון.

אף אחד לא יודע שאני תולעת ספרים, שקוראת בלי הפסקה, ספרים על פסיכולוגיה, חקר המוח האנושי ורומנים אירוטיים (טוב.. חובה 🫢)

שאצלי, החברים והמשפחה יודעים אם צריך עצה אמיתית, אני שם, מהלב. בלי לשקר 

אני שונאת שקרנים. 

אני הראשונה שתקפוץ לעזור, גם שלא פאקינג צריך!! 

הם לא יודעים שאני סוחרת בקריפטו. ובפורקס.

הם לא יודעים שאני מבשלת כל שישי לניצולת שואה שאימצתי לפני שלוש שנים.

שאני אימפולסיבית בלי מעצורים, פועלת ואז רק חושבת, שאני הכי רגישה שיש, שאני חמאה מבפנים גם שמבחוץ אני עם 200 הגנות.. העיקר שלא יראו. 

אבל יאללה, הכי קל לשפוט, נכון?

לפני שמכירים 🤦‍♀️ 

וזה בעצם הטבע של בני האדם.. חח שופטים, מבקרים, מתייגים, לפעמים גם גזענים בלי לשים לב.

ותדעו לכם משהו 🤫 מי ששופט ככה, מתהדר באינסטינקטים שלו, באינטואיציה שלו...

קטע.

זה לא עובד.

שבת שלום 🖤🖤

ותמונה של פרחה - כי חייב 😜

זה מצחיק איך כמה ימים יכולים להרגיש כמו נצח (כמו שנה בערך)

כל פעם שאני לא רואה אותו כמה ימים, זה לא סתם געגוע .. זה כמו קריז.

אני כמו נרקומנית שעוברת גמילה.

הגוף שלי מרגיש ריק, חסר שקט, הראש מתבלבל, הלב דופק חזק מדי או חלש מדי, תלוי ברגע.

אני מרגישה אותו באוויר, בריחות, בזיכרונות מהפעם האחרונה.

העור שלי מגרד את עצמו מבפנים, כי אין עליו את המגע שלו.

והעיניים? העיניים מחפשות. כל הזמן מחפשות.

וזה החלק הכי ממכר. וזה גם החלק הכי מפחיד.

כמה אני צריכה אותו..

איך?? איך מישהו מצליח להיכנס לך ככה עמוק וככה מהר?

והופך להיות ההרגל שהכי קשה לשבור.

ואני? אני מוצאת את עצמי סופרת שעות, מחכה למנה הבאה, לרגע שהוא יהיה מולי שוב, כאילו רק אז אני אחזור לנשום באמת.

כל פעם מחדש, אני בוחרת בו, גם אם זה ישרוף אותי עד הסוף. 

אני אישה שרואה. 
רואה מתחזים, רואה מניפולציות, רואה את החורים בסיפורים, את המסכות שלא יושבות טוב, את המילים היפות שמכסות על כוונות פחות יפות.
אני יושבת מול המסך כמו כולם,
אני רואה אותם בתוכנית ההיא בטלוויזיה  "המתחזים", עם חיים אתגר.

את כל הפרשיות האלה שהם חושפים שם, על האנשים שנפלו בפח, על אלה שהאמינו למישהו שהתחזה לאהוב, לרופא, לטייס, לאיש עסקים. אני יושבת מול המסך ומזדעזעת.  רואה איך הם חושפים את כל הסיפורים הכואבים..אנשים שנפלו בפח, שנאחזו במשהו שהיה שקר אחד גדול עטוף במילים יפות.
ואני שואלת את עצמי..איך?
איך הם לא ראו את זה?
איך הם לא שמו לב?
איך הם לא הרגישו את הבקשות הלא הגיוניות, את החורים בסיפור, את המסכות שהיו כל כך ברורות מהצד?
ורק בא לי לצעוק להם..תתעוררו!

איך אתם לא רואים שעובדים עליכם?
למה מהצד זה תמיד כל כך ברור ? וכשזה נוגע אלייך, פתאום הכול מתערפל?
 
וזה בעצם הפחד הכי גדול שלי..
לא שייקחו לי כסף.

לא שימכרו לי סיפורים שקופים.
את זה אני אזהה מקילומטרים, בכל זאת..ישראלית.

הפחד הוא שאני ! אני, עם כל האינטואיציות שלי, עם כל היכולת שלי לקרוא אנשים-אפול בדיוק לאותו פח.
שמישהו יקרא אותי כל כך טוב, יבין בדיוק איך להפעיל אותי,

ילמד כל כפתור וכל פינה אצלי בנפש ..ויהיה כל כך מדויק שפשוט אסחף.
ושאני לא אראה את זה.
שבסוף אגלה שהייתי אחת מהן, אחת מאלה שאני יושבת מול המסך ותוהה בהלם איך זה קרה להן.
זאת שנתנה את הלב למישהו ששיחק את המשחק הכי טוב בעיר.

פחד שמישהו יקרא אותי עד הסוף, יידע בדיוק מה להראות לי, מה לתת לי, איך להיות מה שחיפשתי.. ויעשה את זה כל כך טוב שאני אאמין בלב שלם, עד שכבר לא אדע איפה נגמרת ההצגה ומתחילה האמת.
 
ואז אני מנערת את הראש ושוב שואלת את עצמי... איך זה יכול לקרות בכלל?
עם כל החומות שבניתי.

עם כל המבחנים שתפרתי כדי להגן על עצמי.

עם כל דרכי הפעולה, ההצלבות, הבדיקות, האזהרות שהכנסתי לעצמי לראש כדי שזה לא יקרה.
איך, אחרי כל זה, מישהו יצליח לעבור?
איך אני אתן לזה לקרות?

ואולי... אולי הפחד הזה הוא זה ששומר עליי?
ואולי בעצם, הוא גם זה שמרחיק אותי לפעמים מלהאמין עד הסוף? אולי.
 
אני חזקה. אני חכמה. אני חדה.
ואני גם פגיעה. ואני לא חסינה להכל.

יש שיגידו תמימה.. שרואה את הטוב בכולם ובאנשים בפרט, ממממ.. אני מנסה לפחות, כי להאמין שכולם חרא גורם לעולם להיות מקום שלא כייף לחיות בו.

אני יודעת להעמיד חומות, אבל אני גם יודעת כמה אני רוצה שמישהו יצליח לחדור דרכן באמת.
והשילוב הזה,

של עוצמה ושל פגיעות -הוא מי שאני.
 
ואז אני לוחשת לעצמי את השאלה שמפחידה אותי הכי הרבה..
איך אדע שזו אמת? 
איך אשמור על עצמי, בלי לכבות את הלב?

אני יודעת להפוך לכל מה שאתה צריך, בכל רגע.

להתאים את עצמי אלייך.

תן לי להיות הכלבה שלך על ארבע, סופגת כאב עם עיניים מושפלות, אני שם.

רגליים פשוקות, עור שורף מסימנים, הרוק נוזל לי מהפה אל הרצפה.

תרצה נסיכה מתמסרת, רכה, נמסה לך בין הידיים? גם את זה אני יודעת לתת.

ירכיים רועדות, עיניים חמות מבקשות עוד, גונחת לך לתוך הנשמה.

תדחוף לי את הזין לגרון עד שאין לי אוויר ? אני אפתח יותר. אשאב אותך מבפנים.

הדמעות זולגות, האוויר נלחם לצאת, אני בולעת אותך עמוק יותר.

תפתח אותי מאחור, תכאיב, תרצה לראות אותי מתפתלת? אני אתן לך את המראה הכי יפה שלך.

הגוף שלי נמתח בשבילך, הכאב מתערבב בעונג, אני עוטפת אותך חזק מבפנים.

תרצה לחבק פתאום? לנשק? לנשום אותי לתוכך? אני אהיה כל מה שתבחר להחדיר עמוק לנשמה שלך.

העור שלי יהיה המקום שתנוח בו, והריח שלי יתערבב לך בנשימות, יישאר שם בשקט.

אני יודעת לקרוא אותך.

להרגיש מתי אתה צריך לראות אותי רועדת, נאנקת, נמחצת מתחתיך,

ומתי אתה צריך לדעת שאני שלך גם כשאני בשקט, גם כשאני חזקה.

אני ורסטילית.

כי כל חור שלי יודע להרגיש אחרת בשבילך.

כי כל חלק בי יודע להתאים את עצמו למה שאתה דורש,

בלי שתבקש בכלל.

זה לא משחק.

זה לא העמדת פנים.

זה הכוח שלי.

זה מה שאתה לא מצליח לשחרר.

וזה מה שממכר אותך כל פעם מחדש.