לפני יומיים שמעתי פרק בלייב של חברה מהזאנר, מה שנקרא, והיתה בו רשימה סטנדרטית של מה יכול להוות סימנים למערכת יחסים רעילה.
כבר טחנו את הנושא לעייפה, אמרתי לעצמי. מה יש לעשות עם זה עדיין? אבל אז התחוור לי מה העוצמה שיש לשיתוף הזה, פעם אחר פעם.
סימנתי לעצמי בראש, כי זה חשוב במקומות שהלב שלך פועל בכל הכח וקשה להיות במודעות מלאה ולצאת מהכחשה, את כל המקומות הקשים וכל האורות המהבהבים האדומים של מערכת היחסים הנוכחית (שבסוף לא הוכיחה את עצמה). תחושה שאת פועלת ממקום של ריצוי, שלעולם לא מקבלים אותך כמו שאת. שלא מבינים את העולם הרגשי שלך. שמבטלים תחושות שלך ואת הלגיטימציה להעלות אותן ולהציף אותן. ובכלל, שאת תמיד עם חצי תאוותך בידך ומשהו לעולם אינו מקבל סיפוק ומענה במקום שבו את נמצאת.
הצד השני אינו מסוגל או מעוניין להכיל אותך.
וידעתי, ידעתי שאני לא אוכל להשלים עם זה לאורך זמן.
לפני יומיים הוא תפס אותי מקרוב ואמר לי, אם תשתי ותנהגי דמך בראשך. לא המצאתי. זה נאמר, אני לא ממציאה לעצמי משפטים בעברית מליצית, זה לא הכיוון של הראש שלי בהמצאות. ואז הגיעה הכחשה גורפת.
ודיברתי על זה בעדינות ושאלתי למה, אם אתה לא מגיב טוב לאיומים, אתה מאיים עליי? ההכחשה היתה סגירת הנושא באופן הרמטי בלי שום מקום לספק קל שבקלים. האם אני באמת מדמיינת וממציאה דברים כל כך קשים על מישהו אחר? אני הראשונה לקחת אחריות בנושא אבל אני אשאיר את השאלה הזו פתוחה. ברשותכם.
ואז או שמא זה קרה לפני, לא זוכרת, הגיע וויכוח אם הייתי אמורה לנהוג במצב של אחרי שתיה בכמות מסוימת. הוכחתי שאני יכולה לפי ערכת בדיקה שהומלצה לפי הצהרת היבואן על ידי משטרת ישראל. ואז הדיבור הפך ל, למה את לא מעריכה את זה שאני דואג לך. אבל אני מבדילה בין דאגה לבין ניסיון להוכיח אותי בכל דרך, לגרום לי לפקפק בעצמי, לחפש איך להתגונן בפני מתקפה על כושר השיפוט שלי. אני גם, מסתבר, לא מגיבה טוב לתוקפנות וגם לא לשיפוטיות ותוכחה. יש מספיק מזה בחוץ ולא רוצה את זה אצלי בבית. רוצה הבנה, שיתוף, שיח רציונלי מלב אל לב והפגנת דאגה תוך חמלה.
אני מבינה שדברים פושטים לובשים צורה ומגיעים לא רק בוריאציה אחת של נרקיסיסט פסיכופת שהוא הרע שיודעים כבר שצריך להישמר ממנו אלא גם מאלו שטוענים שהם פועלים רק מתוך דאגה וראיית טובתך. אולי זה נכון לגבי הכוונות אבל במבחן התוצאה, את שוב תוהה מה קרה שנכנסת לעוד לופ של חוסר סיפוק כרוני מתמשך ונסיונות אינסופיים לרצות את הצד שמולך שלעולם אינו מתרצה ורואה בך ובמגרעות האופי שלך את המקור הבלעדי לזה.
ואיך שוב אני בתוך הלופ של לנסות בכל דרך לגרום לו להרגיש מה שאני מרגישה. שהלב שלך נפתח ואת לא שופטת, את מכילה ומקבלת גם את הרע עם הטוב. את תוהה אם זה שהרע שלך כל הזמן תקוע לו בעין ולא בא לו בטוב אומר שהוא לא מרגיש כמוך, פשוט.
והפסקנו לתהות. פשוט דיברנו על זה, גם אם זה בכח וזה לא נעים והוא רק רוצה שקט ומה את מבלבלת בכלל, למה את לא זורמת פשוט, והבנו שכל אחד נמצא בפלנטה אחרת. ושוב אני באותו מקום של לופים רעים ורעילים.
זה יכל להיות כל כך טוב, משגע. אבל זה לא. זה תמיד נחת למטה והתרסק ואני זו שנשארה כל הזמן להתנצל, לאסוף שברים ולהלחם על הפוטנציאל שבזה. אי אפשר להמשיך לפצות על השבר שנמצא שם לבדי. ואני תוהה עד מתי אמשיך להיכנס למקומות וקרבות אבודים מראש עם רצון מועט בלבד של הצד השני לרגש ואינטימיות (לא במוצהר, לא באופן עקרוני, אבל איתי), עם המון סימני שאלה שאסור אפילו לדבר עליהם והמון לבד.
