היום נשאלתי מהי מהות החיים. התשובה הראשונה שלי הייתה פשוטה וחדה: “לעבור מבחנים וחישולים נפשיים.” אבל ברגע שהשאלה הזאת נוגעת, אני מבינה שיש כל כך הרבה יותר. החיים לא מוגבלים רק לאתגרים ולכאב. יש בהם רגעים של גילוי, של חיבור, של גדילה שקטה. זו לא רק דרך של “לשרוד” את הקשיים, אלא גם של חוויות, קשרים, ובסופו של דבר—של להיות.
אני מרגישה שלמה יותר כשהמהות של החיים היא מערכת יחסים עם העולם—לא רק עם אנשים, אלא גם עם כלבים, עם תחושות, עם רגעים של שקט או סערה. כל חיבור כזה הוא שותף במערכת הזו, לא משנה אם הוא קצר או ארוך. הוא לא רק מגדיר אותי, אלא גם מאפשר לי להתפתח, להבין, להרגיש, ולפעמים פשוט להיות בלי להבין.
ואולי זה בעצם מהות החיים: לא תשובה אחת מוגדרת, אלא המסע עצמו. החיים הם לא מטרה סופית, אלא דרך שמתפתחת ברגעים—באהבה, בכאב, בשאלות שאין להן תשובה ברורה. כל צעד הוא למידה, כל חווייה היא פתח לשינוי.
המהות היא לא תמיד להבין את כל התמונה, אלא פשוט להרגיש את כל חלקיה, להרגיש כל תחום של קיום. אני חושבת שזו הדרך בה אני רואה את החיים: לא להיאבק על המהות, אלא לאפשר לה להיווצר. דרך החוויות, דרך השאלות, דרך כל רגע שנחווה עד הסוף.
