בימים האחרונים אני מרגישה איך הכל מתעצם סביבי, כאילו היקום החליט להעלות הילוך ולהציף אותי בשיעורים בזה אחר זה, בלי מרווח נשימה. אולי זה חלק מהתהליך, אולי אני מזמנת את זה בעצמי, ואולי אלה פשוט החיים שמזכירים לי שאין דרך לצמוח בלי להרגיש את הקונטרה.
אני פועלת, נעה קדימה, מנסה לחזק את הסנטר שלי, למצוא איזון בתוך הכאוס. אבל אז, כמעט מתוך הרגל, מגיע ההרס העצמי – לוחש לי לעצור, להטיל ספק, להטביע את ההתקדמות שלי בצעד אחד לאחור. לפעמים הוא בא בשקט, בתחושת עייפות שמשתלטת עליי דווקא כשאני הכי קרובה לשינוי. לפעמים הוא מגיע ברעש, בהצפה של מחשבות ישנות, של דפוסים מוכרים שגורמים לי לרצות לברוח חזרה למקום הבטוח, גם אם הוא כבר לא משרת אותי.
אני כבר לא בטוחה – זה פחד מהתפתחות או שזה מנגנון שמנסה לשמור עליי ממה שאני עוד לא יודעת להכיל? האם זה מבחן אחרון לפני השלב הבא, או שאני שוב מחזיקה את עצמי במקום מתוך הרגל?
אבל הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, אני רואה את זה. אני רואה איך אני נמשכת אחורה, איך משהו בתוכי עוד נצמד לפחדים הישנים, לאי-הוודאות. אני מרגישה את המשקל שלהם, אבל אני גם יודעת שזו לא חובה להיכנע להם.
אני עומדת כאן, מול עצמי, בלי תירוצים. לומדת, מתמסרת, מחבקת גם את הכאב ואת התסכול, כי כנראה שהם חלק בלתי נפרד מהדרך. הנשמה שלי מחכה לי, הילדה שבי מביטה בי מהעבר ורוצה לראות אותי מגיעה אליה שלמה יותר. אני רוצה להגיד לה שעוד קצת, שאנחנו בדרך.
אני לא מבטיחה לה דרך חלקה. אבל אני כן מבטיחה שלא אברח
