Life Is Bliss

אני שמחה לבשר שכנראה שיש שינויי ניכר באופן שבו אני מנפה גברים. 

הכרתי אפס מאופס בטינדר. כי משהו בו ממש קרץ לי. (כמובן). 

עברנו לפוֺן וחששותי התממשו. תוך דקה וחצי (טוב. כמה ימים) הבנתי שיש לי עניין עם גבר מכוּר מניפולטיבי אלים ולא יציב. 

רק מהשיחות איתו הפרשתי קורטיזול. כמוּת שמפרישים כשחושבים שעוד רגע הולכים לרצוח אותך. 

לדאבוני. לא רק קורטיזול הפרשתי. 

הרי זה לא סוד שגברים מהסוג הזה אלימים כל הזמן ובכל מקום. ובעוד שהוא מדבר, ״שם אותי במקום״, מייעץ לי עצות ״חכמות״ על איך להתנהג ומה לוֹמר (איתו ולו), בעוד הוא מספר לי על האגרופים שהוא נתן לאישתו הראשונה, השניה ולאיזה זונה (בשביל להיות מדוייקת, אגרוף לכל אחת והוא בכלל לא מצטער), 

הגוף שלי מגיב. כי פחד מחרמן אותי. מאוד. פחד אמיתי מחרמן אותי הכי. ורק מהמחשבה על להפגש איתו המוח שלי התחיל לדמם אוקסיטוצין.

כנראה שממש לא טוֹב לי😂 לבדר פגישה עם פסיכופט שאפילו לא מסתיר שהוא פסיכופט.  

התעשתתי על עצמי. והפסקתי להתגרות במזל שלי. 

לא עניתי לו לטלפון היום. מה שאני יודעת שירגיז אותו מאוד מאוד מאוד. מאוד. 

ואיך המאטצ׳ים שלכם בטינדר?

הכל מרגיש כל כך דפוּק. 

שום דבר לא הגיוני. 

אני עייפה. שבורה. שרופה. לא ישנה. בלחץ אטומי. כל הזמן. 

הסתכלתי שניה לאחורה, ומה לא עשיתי בשנים האחרונות. 

קורות החיים שלי, נראה לי שרק שם הוספתי דפים שלמים של הישגים ותעודות ועוד ועוד ועוד. 

עם כל הדכאון שלי, קמתי כל יום (נכון שלפעמים לא קמתי. אבל בעיקר קמתי), טיפלתי בילדים, התאמנתי, בישלתי, ניקיתי, עשיתי כביסה, והלכתי ללימודים. כל הזמן לימודים מזדיינים. 

הוצאתי את התחת שלי מהבית, הלכתי עם הדיכאון. כשהוא דוהר לעברי עם טוֹנוֹת בקרונות. ואני מולו עם איזה אמונה עיוורת שהנה עוד רגע הכל משתנה לטובה. 

אסור לי לבכות. (אבל אני בוכה כל הזמן).

כי על מה? החיים שלי ״דבש״  

הכל נהיה יותר ויותר קשה ומורכב. 

מה לעזאזאל אני עושה? 

הלכתי נגד עצמי. הוצאתי את עצמי מהבית. מהאיזור הנוחות. עשיתי ועדיין עושה את כל הדברים שלא חשבתי שאי פעם אעשה. 

עשיה. חברה. משמעות. אין לי זמן לסגת. לא מהעולם. ולא לתוך עצמי. אין לי זמן להיות באוֹבסס על שום דבר. אני כל הזמן בפאקינג תנועה. כביכול זה אמור להיות הפתרון לדבר הזה. 

וכבר לא בא לי למות בקוֹל רם. רק בלחישות ורק כשאני באמת בשקט. 

כביכול. אבל לא נראה לי שזה באמת עובד. 

או. שזה עובד מצויין - ואני לא יודעת מה לעשות עם החיים בפורמט כל כך שונה. 

אני מוצאת את עצמי אומרת  בראש - את יכולה להפסיק את כל זה. מתי שרק תרצי. זה בידיים שלך. את לא חייבת להמשיך (עם הטירוף של העשיה). את יכולה להפסיק את הכאב. בכל רגע. 

הרי בכוונה סידרת את הכל ככה - שאת לא חייבת שום דבר לאף אחד. אפילו לא חייבת טלפון ו/או הסבר. פשוט יכולה להעלם לתוך המיטה שלך. לספרים לתקליטים לדמעות לחושך.  

אני לא יודעת למה אני עושה את מה שאני עושה. 

אם מה שאני עושה נכון. לי. או. בכלל. 

אני עצובה וכועסת. אבל רק מתי שיש לי זמן. 

ואיך כל הפאקינג עשיה הזאת לא כיבתה לי את הדיכאון. 

למישהו יש מטף?

לא מאמינה שמצאתי סרטונים שלו. 

איזו זכות. 

מזועזעת עמוקות. 

טובעת בחרא של עצמי גמורה עייפה אך מצליחה להביא את הילדים לבית הספר בפאקינג זמן. אפילו לפני הזמן. בטלפון עם האמא של החברה הכי טובה של הבת שלי. מדברות על שטויות ואז היא משתפת אותי שבמאי היא אובחנה בטרשת נפוצה. היא בת 37. אמא לשלושה ילדים. אני לא יכולה להתמודד עם זה.  

כבר כמה שנים אני רואה חבר פיסבוק מתדרדר עם המחלה הזאת. כבר לא יכול לנשום בכוחות עצמו. 

אם יש דבר אחד שהכי מפחיד אותי בעולם הזה, זה זה. 

בראש השנה של שנה שעברה הלכתי לעשות ביופסיה. אכלתי סרט על החיים והמוות. בסופו של דבר זה היה שפיר. אבל איזה יום כיפור היה לי. הדרמה. הציפיה. הפחד. הדמעות בכל פעם שהסתכלתי על הילדים. 

לפני כמה שבועות אבא סיפר לי על בן דוד שלי, שקיבל את המחלה של סבתא שלי (עניין תורשתי) והוא רק בן 50.

שנה שעברה (איך כבר פאקינג שנה?) מתה לי חברה קרובה 

מסרטן. 

מי ידע שיהיה לי כל כך מפחיד למות צעירה? עם כל האבדנות והדיכאון של החיים על החיים. 

זהו. 

פאקינג מפחיד לי. 

כשהייתי בת חמש עשרה, בעודי הולכת ברחוב, חלפה בראשי מחשבה על כמה שאני פגיעה וכמה קל יהיה לנצל את הפגיעות שלי. מחשבה מוזרה לילדה. עם השנים ראיתי את עצמי מועדת מעל כל רגל ששמו לי בכוונה תחילה. יותר מזל משכל. מעדתי למערכות יחסים. שגם אם לא היו מיטיבות (בלשון המעטה) היוו מקום בטוח מעוד אנשים מעוד רגליים ומעוד פגיעות. 

כשהתגרשתי מצאתי את עצמי בפגיעות שיא. וזה ניכר בבחירות שלי. שהיו ללא הבחנה. כל מי שנתן לי תשומת לב. קיבל בחזרה.

כשהתחלתי להמציא את עצמי מכלוּם, פתאום לא כולם נראו לי כאופציה. הרגשתי איך האוכלוסייה מתדלדלת. בהתחלה קצת. אח״כ קצת יותר. ואז שוב. 

היום אני מרגישה שיכולת ההבחנה שלי על טורבו. וכמעט אף אחד לא מתאים - לי. אז מה נשאר? תכלס. לא נשאר הרבה. 

האוויר מאוד דליל למעלה.

פעם - כולם התאימו לי.

היום - ״אין אף אחד נורמלי״, או בתרגום, באמא שלכם, באיזה יקום נראה לכם שאנחנו מתאימים? אנחנו, לא. 

פעם הייתי כל כך שטוחה (לא בציצי. בבחירות).

אם למיועד הייתה תכונה *אחת* שחיפשתי התעלמתי מכל השאר. פייר, מעולם לא למדתי איך בכלל בוחרים אנשים. 

ואפילו שהשתפרתי עד מאוד בקטע הזוגי אני עדיין כל כך טעונת שיפור בשאר החזיתות. וזה ניכר. עד מאוד. עדיין בוחרת גרוע מאוד. במיוחד חברות (אפשר לקרא להן ככה?) וזה מפחיד לא פחות. 

בחזרה לגברים. עכשיו זה רץ חזק על זה שנשים באות לנצל גברים במיוחד כספית. כל הלינגו של הגולדיגרית ושות. 

מצאתי את עצמי חושבת על כמה מערכת יחסים בעצם דורשת מאישה ואם כבר ניצול אז הפוך גוטה. 

אם נגיד שאישה מחפשת גבר עמיד (מה רע בזה?), אז גברים מחפשים אמא. עם כל מה שמשתמע מכך  ואיזה אישה מחפשת לעצמה עוד ילד לטפל בו? לקנות לו. לעשות לו. להכין לו לגהץ לו להרים לו ללדת לו והרשימה אינסופית. 

מחזירה את עצמי לתסריט הנוכחי. הכרתי גבר. על פניו, חמוד. דיברנו בפון. לא אהבתי את הגישה המתנשאת. עוד גבר בגיל העמידה שיצא מנישואים נטולי סקס שחושב שעכשיו זה הוא וסקס בעיר הגדולה. ממשיכים לדבר (ובראש שלי כבר פסלתי ולא מעוניינת בקשר זוגי בכלל), והוא מתחיל לשתף אותי בפרטים מחייו. מה לי ולזה. למה שארצה להכניס את עצמי, בתור אישה, למשבצת המטפלת המינית ו/או העובדת הסוציאלית של אותו איש. מה יש בכלל לחשוב אפילו על אופציה של חברות. כי גם במתכונת של חברות, את תמיד רוצה לטפל בגבר שמולך. 

בקיצור. כל ההתקדמות הזאת בהבחנה בין דבילים לבין אלה שלא, בסופו של דבר לא הועילה. וגם לא הזיקה. 

מבולבלים? גם אני. 

לא בא לי שום דבר ואף אחד מלבד עצמי. 

וגם. בא לי להפסיק לנסות להטביע את עצמי. 

התגעגעתי אליך, זונה. 

מתארגנת לדייט. התקלחתי. סידרתי את השיער. מתחילה להתאפר והדמעות לא מפסיקות. מתישהו מפסיקה לבכות ומצליחה להתאפר. האיש מגיע. קנה מכנסיים חדשים. חולצה חדשה. שטף את האוטו. בוּם. יצא מהאוטו. למה אני עושה את זה לעצמי? הרי אפשר לראות את זה בשפת הגוף בתמונות.

שמן נמוך עם הליכה של סבא ג׳פטו. 

מאידך, אתה רואה את הפרופיל שלי. מדבר איתי מעל שבוע.  

מה גרם לך לחשוב שאני ואתה? לוקח אותי למסעדת יוקרה (בחירתו).  

מנסה לשבת לצידי. אני מתעקשת שנשב אחד מול השני כדי שאוכל להסתכל עליך בלי לשבור את הצוואר (אבל האמת, שאני פשוט לא רוצה להיות קרובה).

אתה מנסה לנשק אותי במסעדה (באיזה קטע??? דייט ראשון). 

קם לשירותים, עובר מסביב לשולחן לתת לי נשיקה (בעעעע) אני מסובבת את הפנים ומגישה את הלחי. 

עכשיו. שלא ישמע שאני לא מעריכה את כל הפאסון. אבל בין אם תקח אותי לקפה ומאפה או לחילופין למסעדה שכל מנה בה היא שכ״ד חודשי - לגעת בי לא תיגע בי. אלא אם כן אני בקטע. ואז - אני אגע בך. היה סמוך ובטוח. 

כן כן. אנחנו לא ביחד כבר שנתיים. אני בסהכ משלם לה (גרושה #2)  את הבית וסוגר לה את החובות ובינתיים עברתי לגור אצל ההורים. 

אני יכולה לכתוב ולכתוב ואז לכתוב עוד קצת על הדברים שלא מצאו חן בעיני ואפילו הרתיעו והגעילו (כמו האפטר שייב המסריח שהוא בחר להשפריץ על עצמו והריח תקוע לי בנחיריים). אבל השורה התחתונה והעצובה היא - שאם הוא באמת היה מוצא חן בעיני הייתי מונה את הדברים שאני אוהבת בו ולא מחפשת אותו בקטנות (אבל. נו!!!). 

מוסר השכל. ״אוהב לארח בבית״ זה מילת קוד לאני עדיין כל כך מעורב עם גרושתי. יכול לארח אותך בביתנו לארוחת שבת. או בבית של ההורים שלי. תבחרי 

ועכשיו ברצינות. ל מ ה שתרצה להזמין אותי למסעדת יוקרה? באיזה קטע? ועוד לחשוב שבתמורה תקבל תמיכה פיזית? 

לא. אתם לא בסטטוסים מבייצים. 

כן. אני נשמעת כמו כלבה. אבל אני בסך הכל שבוזה. ואני בגיל שהכל מערער אותי. חבר. איפה תכננת לזיין אותי?????? מה הייתה תוכנית העל שלך? 

למה אני טורחת. 

עברתי את המבחנים (הכתובים והמעשיים) ואשכרה קיבלתי את הרישיון לעסוק בזה. פאק מי לייף. עשיתי את זה😆 

פאקינג עשיתי את זה. אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים. 

גאה בעצמי שלא התקפלתי למרות הקשיים. אבל ממש. 

☺️☺️☺️

הצילו. 

דלקת ריאות. צלע שבורה. תוכנית לימודים בלתי אפשרית שסופה ותוצאותיה אינם ברורים. החל מאתמול - סיגריות 😝. הרכב במוסך כמו מה שנראה לנצח. לא רוצה לשאול כמה גרוע יותר זה יכול להיות. כי כמובן שזה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אבל. פ א ק. 

שלושה שבועות ללא הילדים. הם שבים הביתה ביום שני. לא ברור לאן הלך הזמן. ואיך אנחנו כבר כמעט שם. 

חשבתי שיהיו לי הרבה מסקנות בהעדרם. מסקנות מפלחוֹת ומנפצות חיים. על איך זהותי וחיי כרוכים בתפקידי כאמא. ואיך העובדה שאני מגדלת אותם לבד די הורסת אותי. ולי. וכל השקרים המדהימים שהאבסתי על עצמי. שחלילה לא אתנגש במציאוּת. ובכן. הגעתי למסקנה. אחת. בלבד. והיא. שאני פשוט דפוּקה ובחמש עשרה השנים האחרונות פשוט האשמתי את נישואי (הכושלים) ואז את הגירושים ואח״כ או בעצם מאז ומעולם את היותי אמא. יחידה במערכה. פייר. היה מאוד קל להאשים את הכל ואת כולם בחוסרים שלי. בדפקוֹת. בדפיקוּת. קשה לי כי (השלם את החסר). רע לי (השלם את החסר). 

נראה לי שהייתי יכולה להסתדר בלי השיעור הזה. 

אף אחד ושום דבר לא אשם? אני פשוט דפוקה כי אני דפוקה על דעת עצמי ובזכות עצמי? 

למישהו יש מנת כחש? אני ממש ממש אבל ממש צריכה איזה חמש.