Life Is Bliss

את ספר הזכרונות שהיא כתבה מצאתי בחנות יד שניה. לא היה לי מושג מי היא. פתחתי את הספר בעמוד הראשון ואחרי קריאה של כמה שורות. החלטתי - שכן. ואמנם הספר רק מאתיים עמודים. לקח לי מלא זמן לסיים אותו. ביום שישי ישבתי להשתזף על המרפסת אחרי לילה לבן שכלל שיעולים קשוחים שלא נתנו לי לישון. מרוסקת פיזית ונפשית. התמסרתי לשמש. הוצאתי שלושה ספרים וביניהם את הספר של גברת ליר. הספר נכתב על ידה. והאמת שהופתעתי עד מאוד מהאופן שבו היא בחרה להציג את עצמה לעולם. בלי פילטרים. כל האמת בפרצוף. דברים שאנשים לא מודים בינם לבין עצמם הציפו פרקים קצרים אך מרתקים. 

הפרקים האחרונים גרמו לי ליבב. אני גם ככה במצב רגיש אבל משהו בכתיבה שלה. בכנות. בפתיחות. בפגיעות. פשוט לקח אותי מעבר לקצה. כל הספר אני מרגישה שבסופו יתגלה לנו איך היא התאבדה. מכיוון שכל החיים שלה היא כיוונה לשם. כולל נסיונות רבים. איזה חיים. ואני כבר מוכנה להשלים עם העובדה שכל מי שאני אוהבת (מעריצה יותר נכון) אובדני ובסופו של דבר גם מתאבד, וגם היא תהיה עוד אחת לאוסף המלנכוליה ששברה את האדם. אבל בהגיעי לסוף הספר אחרי תיאורים מצמררים של מי שבאמת חשב על זה לפרטים, אני מגלה שהיא מתה מסרטן השד כשהיא זקנה. ולא מידי עצמה. שזה לכשעצמו נס. מה שבאמת הכי הפליא אותי זה החיים שהאישה הזאת חיה. כשהיא כל הזמן רוצה למות באופן פעיל. 

קשה לי. 

לא התגברתי על דלקת הריאות. 

השיעול ריסק (ועדיין, פאק) את הריאות. את שרירי הגוף העליון. ברמה כזאת שאני לא יכולה אפילו לקחת נשימה עמוקה בלי כאבים שמפלחים לי את הגוף. החל מיום ראשון אני לבד לשלושה שבועות. בלי הילדים שעוזבים. וישובו לאחר שלושה שבועות. בלי קשר. מה הקשר. מעולם לא נפרדנו לכך כך הרבה זמן. ועוד בנתק מוחלט. נגיד. שזו יכולה להיות חוויה. מוצלחת. מלמדת. מעניינת. חוויה שממנה גדלים צומחים ולומדים. אה. זה רק אני והכלב. בלאט. אולי מזל שהוא כאן. כי אני מעכשיו בוכה. מרוסקת. בעיקר בגלל שזה מגדיל את חווית הלבד שאני גוררת איתי מאז ומעולם. הייתי רוצה לשוב לנשום כמו בת אדם. 

דברים שהולכים לעזור לי לשרוד שלושה שבועות - הלימודים. משמרות משמרות משמרות. ועוד משמרות. ניקיון של הבית. ספרים. שמש. הכלב המזדיין. שמישהו יעצור את הדמעות. 

התגברתי על דלקת הריאות. עדיין כמו פורפרה (או תרנגולת בלי ראש), קמה, מתפקדת, הולכת לישון. עייפה אך תמיד בהתפלאות מרמות האנרגיה והעשייה. גודש. יש לי שניה לשבת במרפסת לעשות חשבון וחושבים. מה לעזאזאל קורה פה. הראש שלי ב

lock רציני מזה מאז שהכרנו. מה הקשר עכשיו. מה הפאקינג קשר. אני לא מפסיקה לחשוב עליו. כל הבפנוכו קופץ למעלה ולמטה כשהוא ליד. הוא חמוד. חכם. שנון. אני מתחילה להסמיק כמו בתולה בת 14 כשהוא לידי. והוא הכי לא קשור למה שאני בדכ אוהבת. מה זה החרא הזה. אה. ושכחתי לציין שהוא גם הבוס של כולם. שלי. ושל המדריכים בקורס החדש. אתמול אחרי השיעור קשקשנו קלות וכבדרך אגב שאלתי אם בא לו ללכת לשתות משהו. הוא נענה. השיעור הסתיים ב 22:30. הביתה חזרתי ב 2 לפנות בוקר. די. ראש. בבקשה תנוח. אני לא יכולה להתעסק בזה עכשיו. וגם. זה ממש ממש ממש לא בריא ולא קשור להתעסק עם מישהו במקום שיהפוך להיות מקום העבודה שלי עוד חצי שניה. 

בקיצור. איפה שמים ברקס לדבר הזה? מרגישה שאני נופלת נפילת חירום לתוך כוך. הצילו? 

וגם. הוא מזכיר לי את השמן. כי הוא שמן. דובי גדול. 

השמן היה גבוה וגדול מימדים אבל כשהגענו למיטה היה לו מיקרו דיק. בגודל של האגודל שלי. בערך. לא התלהבתי. היה קשה. וגם כשהיה קשה היה פיצקי. ועם כל הסיפור הזה, פסלתי אותו דווקא על פאקינג אופי 😂 לא על זה שהיה שמן ולא על זה שהיה לו פיצקי. בכל אופן. אני בטראומה. 

איך מגלים מה הגודל באופן פלטוני 💩

וברצינות. איזה חמוד הוא. ואני מרגישה שזה ממש הדדי. 

בסוף הערב שאל אותי אם אני רוצה חיבוק. איזה חיבוק נעים זה היה 🥰

די!!! 

אולי לא הכל כל כך גרוע אם החולצה שלך מתאימה לבת הרגע לשתיים עשרה. בכל זאת לא גבהת מכיתה ה׳ לערך. 

וגם הצלחת להשתלט שלא בכוונה תחילה על החדר של בן הארבע עשרה שנראה כמו מחסן האגירה של אישה בת 800 ששוקלת 9 מיליון ק״ג. 

בקיצור. להיות חולה בקיץ זה זין. להיות חולה בקיץ ולקבל מחזור בו זמנית זה כמובן זין כפול. להיות חולה בקיץ, לקבל מחזור ולתפקד אחרי שהלכת לישון בארבע בבוקר. ובכן. מי את חושבת שאת 😑 דפוקה. 

לא מאמינה שהחדר שלו מסודר ונקי. פאק מי. 

אחד הדברים שהכי קשה לי איתם בעולם זה כשקורה משהו במערכת יחסים ואין לזה שום התיחסות. נוּל. התעלמות טוטאלית. כאילו לא היה ולא נברא. זה מחרפן את המוח. וגורם לקצרים רבים. תקראו לזה גזליטינג. חוסר יכולת להתמודד עם מה שקרה. מה שבא לכם. הגרוש היה עושה לי את זה באופן קבוע. היה קורה משהו. קיצוני. והוא היה מגיע אחרי זמן מה. לפעמים אפילו חמש דקות אחרי - ומתנהג כאילו כלום. הכל רגיל. באיזשהו שלב לא יכולתי להתמודד עם זה יותר. כי כמה אפשר להתעלם מעצמך ופשוט התגרשתי ממנו. ולמרות שהתגרשתי ממנו, זה המשיך ועדיין ממשיך. ולא באמת צריך ללכת רחוק בשביל להבין מאיפה זה באמת מגיע בחיים שלי. אבל כן נאלצתי להבין את זה בדרך הקשה (והיחידה נראה לי) של הליכה 40 שנה במדבר ההכחשה. שתודה שהייתה שם להגן עלי מהמציאות הפיסיכית שממנה באתי. 

זה משהו שקורה במשפחה הגרעינית שלי. כל הזמן. נתחיל בהורים שלי. שאין להם שום יכולת להתיחס לדברים קשים שקרו/קורים אז הם פשוט מתעלמים עד שהם חושבים שעבר הזעם ואז הם מתברגים לחיים שלך כאילו כלום 😑. 

ואם חשבתי שרוב העבודה שלי היא מול ההורים, טעיתי טעות אנוש חמורה. הכאפה שאני אוכלת מאז יום הולדת 40 קשורה דווקא לאחיות שלי. שאיך לא, הינן השלוחה הישירה של שני הליצנים הראשיים. 

היה פיצוץ גדול ביום הולדת שלי. שלחתי הודעה לוואטאפ המשפחתי על כמה אני פגועה ממה שקרה. ובתגובה, ההורים התעלמו. הלכו על ביצים כמה ימים כאילו הדבר לא נוגע בהם והמשיכו בחיים כאילו כלום. כן עשו תיקון מינימלי להתנהגות שלהם. אבל בלי להתיחס למה שקרה. בלי להתנצל. בלי לקחת אחריות. פשוט סחבו דינמיט מחדר לחדר בתקווה שלא יתפוצץ. והוא התפוצץ מספר פעמים. ועדיין. הם כמו דגים. בשקט עד שעובר הזעם. והוא לא כל כך עובר הפעם. אחת לא הגיבה בכלל למה שכתבתי. השניה הגיבה בהאשמה והכחשה. סליחה שככה את מרגישה. אני לא יכולה לשלוט בפרשנות שלך לדברים. 

אז ברכתי אותה לשלום ונפרדו דרכנו. לא לפני שהיא עשתה לי אמבוש בקניון ודחפה לי כסף לכיס כמתנה ליום ההולדת. כאילו כלום. ואת הכסף הזה דחפתי לה בחזרה. בלא תודה. שלא הגיוני לי לקבל ״מתנות״ ממי שלא מתיחס אלי או למה שאני משתפת. 

מאז היא מסתובבת ״בתחושות קשות״ שכאילו מעניין לה את הכוס שאני לא בקשר איתה. 

האחות השניה (שבכלל לא הגיבה או התייחסה למה שכתבתי בוואטסאפ המשפחתי), בתגובה להזמנה לבת מצווה של הבת שלי ענתה - לא יכולים להגיע. אנחנו בחופשה. לא שלחה שום דבר ולא התעניינה. ועכשיו ביום הולדת של הבן שלי שלחה - מזל טוב לבן שלך. תמסרי לו מזל טוב מאיתנו. בתוספת אימוג׳ים מחליאים. לא טרחתי לפתוח את ההודעה. כן מסרתי לבן שלי את איחוליה הלבבים. 

ובל נשכח את אבוש. שכל הזמן היה אומר לי. את מוקפת נחשים. והסתבר להיות אחד מהם. גם הוא מחכה בלי להתיחס למה שקרה או לרגשות שלי. מחכה ומשתחל בחזרה לכוס שלי. לראיה, הודעה שקיבלתי היום מאבוש שתפור איפשהו בחופשה משפחתית בלונדון. 

בקיצור. עשו לי. לקחו לי. אוי אוי אוי. אני כמובן חלק אינטגרלי בחוסר תפקוד הזה. כי אני מקבלת את זה. מתנהלת מול זה. מוותרת וממשיכה הלאה למען שימור המערכת הרקובה. אבל יאמר לזכותי שלא הבנתי את התבנית הזאת. לא נפל לי האסימון. ולכן הייתי משתתפת על אוטומט. או כמו שדוקטור פיל אומר 

You can’t change what you don’t acknowledge 

אז יאללה. אני באמא של ה acknowledge מודעות אקוטית בלתי מתפשרת. וזה משאיר אותי על כלום. משמע. אני לא בסדר עם אף אחד. כי אני לא מוכנה יותר לאופן התנהלות הזה. ולא נראה שמישהו עושה מאמצים להתיחס. אז ככה בא לי למות בלבד הסטרילי הזה שלי. כי הוא מחקה את כל הילדות שלי. כי גם כשניסיתי להתנגד לזה בילדות קיבלתי בומבות של יאללה תשחררי. תשכחי. תעבירי הלאה. תפסיקי לשמור טינה. לא מתנהגים ככה  

אז. לא. 

וגם. בכל הסיפור הדפוק הזה אני מבינה כמה הבדסמ היווה ועדיין מהווה שוט הלקאה עצמית. כשהייתי ״קטנה״ הייתי חותכת את עצמי. מקיאה. נושכת את עצמי עד זוב דב. וכשגדלתי, למדתי ליבא את התליינים שלי מבחוץ. וגם עכשיו. בכל הג׳יפה הרגשית שאני עוברת. ומרגישה כל כך הרבה אשמה וזעם. והדבר היחידי קורץ לי (חוץ מקבלה של מוות ברמזור) הוא לקבל מכות והשפלות בהקשר של מין. להשקיט קצת את המערבולת הרגשית. לקבל מכות כי מגיע לי ממש. על ההתנהגות הדוחה הזאת שלי. 

הדלקתם נרות שבת? 🕯️🕯️

יש משהו סטרילי בהתרסקות טוטאלית. 

הדם מתנקז מהגוף. האוויר - לא נכנס ולא יוצא. את שוכבת כמו כלב דרוס ביום חם. והעולם כמנהגו נוהג (תרתי משמע). 

לפני שבועיים חוויתי אירוע רגשי מאוד קשה. וככזה, התסמינים התבטאו בכמה אופנים פיזיולוגים שונים. שכללו, קשיים בנשימה. שיעול של שחפת. כיווץ וסחיטה של המעיים ודמעות שיצאו מכל סנטימטר בעור. ברגע הספציפי הזה ידעתי שאני חולה. המערכת החיסונית קרסה. ונשאר לי להגרר מהשיער לתוך קריסת מערכות טוטאלית. ביטלתי דברים. ניסיתי לנוח. ובלנוח אני מתכוונת שאמרתי לעצמי, אה יש לי זמן פנוי אתחיל לנקות את הבית. הילדים בחופש. אז איזה חופש יש לי. הכלב המזדיין. והגרוש. שמנסה בכל מאודו לעשות עלי שרירים. 

אני לא יודעת איך קוראים לי. או איזה יום היום. או איך אני מצליחה ללכת ללימודים. להשתזף (מדי פעם). או לתפקד (במינימום של המינימום). כי אני בוכה כל היום. כל יום. בלי יוצא מהכלל. נראה לי שזה השלב הסופי של הסרת ההכחשה. והעמידה הבלתי אפשרית בתוך אש המציאות. אז. לא כייף לי. בלשון המעטה. אבל אני מרגישה שינויים. בבפנוכו. 

כאילו. אחרי המכבש. כשלא נשאר שום דבר ואף אחד. חוץ ממני. 

אז חוץ מלתכנן את המוות שלי כל שניה של כל דקה ולרחם על עצמי כי אני בהחלט מסכנה (בהחלט מסכנה), אני מרגישה שנשארתי אני. רק אני. בחדר הריק הזה שנקרא החיים. ופתאום אני מול עצמי. בלי כל הרעש והפייק שמסביב. סטרילי. לא יודעת למה המילה הזאת עלתה לי. הכל מרגיש סטרילי. כמו אחרי פצצת אטום. אולי התלישה האלימה הזאת הייתה הכרחית. אני מרגישה ונראית כמו המוות עצמו. ומי יודע. אף אחד לא יודע. גם בחיים לא דמיינתי שאהיה היום איפה שאני היום. מכל הבחינות. אז מי יודע. לאן הביוב הזה יובילני. 

ובינתיים. תורידו אצבע מהמקלדת. אני אובדנית קצת יתר על המידה. זה מתבקש לנוכח הנסיבות. אבל אין לי כוונות לפגוע בעצמי במן הקרוב. בעיקר בגלל שאני גרועה עד גרועה מאוד בתכנון משימות וישומן. אז תודה להפרעת הקשב הקשה. ששמעתי אגב שהפרעות קשב קשורות קשר ישיר לאופן הנשימה שלנו. או יותר נכון, לאי יכולת לנשום באופן מספק. ותראו איזה יופי זה מתבטא כאן. הפרעת הקשב. התחלתי לדבר על אובדנות. והנה ברוך השם אני מדברת על פודקאסט שקשור בנשימה. ובכן. שבת פאקינג שלום  🕯️  🕯️ 

אבוש נשוי. קודם לאשתו. אח״כ לעבודה. 

הוא חרמן וסוטה לא קטן אבל מפאת גיל ולו״ז אין לו זמן ו/או חשק לתחזק מאהבות רבות. בקושי אחת. אחרי פגרה של חצי שנה כאמור שבנו לדבר. והוא משחק אותה נונשאלנט. תספרי לי איך הוא מזיין אותך ושות. אני מספרת. וגם משמיטה. כדי שיהיה מאזן בין מה שאני מספרת לתגובות שלו. נראה שהוא אוהב לקבל דוח מפורט. פרטים. לא נרשמה תגובה חריגה לעניין. 

שולחת לאבוש תמונה של ציצים. שולחת את אותה התמונה לפאקבוי החדש. הפאקבוי עונה בהודעה קולית מפורטת של מה הוא הולך לעשות לי. טוב. אבוש לא קנאי. מחליטה לשלוח לו את ההודעה של הפאקבוי.

מי זה ההומו הזה? את צריכה גבר אמיתי. שיתפוס לך את הצוואר מהטלפון ויזיין אותך כמו שצריך. סוף ציטוט. 

(בצירוף גיף אלים) 

נו. יאללה כבר. 

איך פעם היינו אומרים כשאת תהיי בת 40 אמא, אני אהיה בן 14. ובכן. מצמצתי. והגעתי לגיל 40. כל הקלישאות נכונות (ועל כן הן קלישאות). עם השנים הכל נראה אחרת. הפרספקטיבה משתנה. לגמרי. ואני לא מבינה איך אנשים פשוט חיים להם בעולם בלי חצי מחשבה שהכל תכף נגמר. שהכל נגמר בכללי. 

מה זה 40? את רק מתחילה לחיות. לא. 40 זה כבר כמעט חצי חיים (אם להתחשב בסטטיסטיקה). ואמנם מנגנון ההגנה עובד היטב עם הזמן הוא מפסיק להיות הרמטי. ושם נכנסים החרדה הפחד והבדידות. כל עולם הצל נוזל קמעה באופן בלתי מורגש עד שאת עולה על מהמורה גדולה ושם את מבינה שאין לך מספיק אוויר בהכחשה. ואת מתחילה להשתולל. כמה הכל זמני. כמה אנחנו שבריריים. שעוד רגע (מצמוץ, כן?) ההורים לא כאן. שתכף מתחילים למות מסביב. פתאום יש לך סטטוס משקיף ואת רואה איך הכל מתנהל מהצד. ואי אפשר שלא לתהות. ואי אפשר שלא לפחד. אני חייבת לגמור על הזין של אבוש לפני שהכל נגמר. כן. 

זהו. 

ואני כל כך עייפה. אבוש נעלם. וחזר. טוב. תהיה שם איפשהו ברקע. אין בי כוחות להתנגד לזה. ואולי גם לא צריך. הגרוש ביטל את הפגישה עם המטפלת. והכל רע (משמע שאנחנו באמת צריכים). קווין האירי. איזה נעים זה כשמישהו עולה על מטוס בשביל לאכול איתך ארוחת ערב? הילד. מרגיש גנון. הפאקבוי החדש מתרגש ומרגש. ולי אין כוחות או רצון לשחק. כנראה זה הגיל. או העייפות (לו״ז של 12 שעות ביום כל יום). או אולי אני בוחרת בהם טפשים מדי. 

שזה לא לכאן ולא לכאן. אני לא בדיוק טסה איתם לחלל. ועדיין. 

פחות מתאים. אני בשיעור מספר 6 והיום התלהבתי מילדון בן 26 אחרי שהייתי צריכה לגעת בו לשם תרגול. להקיז לו דם.  פתאום הוא נראה לי חמוד 😝. טוב. הוא כבאי. אין לי כוחות לעצמי. לפחות יש לי רמות סוכר של בת 6. (4.3). אז. מרגישה שניצחתי במשהו. 

זהו. אין שום הגיון בשום דבר. עדיין בא לי למות. אבל עם כאלה רמות סוכר בדם. נראה לי שאמשיך לחיות. אני רעבה. 

טוב. עכשיו החרדה פשוט מתנגשת בי ללא שום אבחנה. בבוקר בלילה כשאני ישנה כשאני ערה כשאני צמה כשאני אוכלת. אני לא מצליחה להבין מה בדיוק גורם לחרדה להתפרץ ככה פתאום באמצע הפאקינג חיים. אתמול התעוררתי משנ״צ. החרדה דפקה לי במוח בלב ובשרירים. פקחתי עיניים לבכי בלתי נשלט. התחלתי לנקות את הבית באמוק. מפלי ניאגרה בעיניי.

או כמו שאבוש איבחן - את במשבר גיל. אבוש. אתה לא טועה. אבל אתה גם לא בדיוק צודק. מי יסביר לי למה אני רוצה גם (בעיקר) למות ובמקביל דואגת שהחיים עוד שניה נגמרים (מעצמם) ואין לי זמן לחיות. 

מדהים כמה רחוק הקו הזה הולך. כנראה עד שהוא מפסיק. ככה או ככה.

די.