|
|
|
מוזר להיות פה שוב.
אחרי 504 ימים שלא הייתי. טוב שיש מי שכותב ומזכיר מתי הייתי פה בפעם האחרונה.
כל כך הרבה קרה מאז. החיים סערו וגעשו ונרגעו, ושוב התהפכו ונדרסו ושוב השתקמו.
אחד נהרג בתאונת דרכים. והשני נכנס לכלא. ואלוהים ישמור אותי ממה שעובר עליי.
מזל שיש את עצמי בתוך כל הסערות האלה, שאיכשהו, למרות הכל ואולי בזכות הכל, נשארת כאן, עומדת על הרגליים, מחזיקה מעמד.
שלום לכולם, לכל הוותיקים ולכל החדשים. לכל המצליפים ולכל הצייתנים.
מסטולה לגמרי.
חזרתי מפאריס, ואני לא מפסיקה לשתות.
הוא צריך להגיע.. ואני מתדלקת.. כרגיל.
יום האהבה מחר.. והוא הביא לי פרחים. מלא פרחים. כמובן, אחרי שהזכרתי לו.
היה כיף בפאריס
אני לא רואה את המקלדת מרוב וודקה
ביי בינתיים
לא הצלחתי להירדם. מחשבות.. על הטיסה, על העבודה, עליו.
אולי זאת התשוקה לסשן ממצה, שהעלתה בי זכרונות.
אז נזכרתי בסטירה. החזקה, המפתיעה והמצלצלת הזאת. בכאב. בעלבון. בהשפלה.
ואחר כך, בשחרור.
פדיחה.. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו.
ואז נזכרתי בקול העמוק הזה, שהיה מדבר אליי דרך הטלפון, מלטף אותי, מפשיט אותי, מחמם לי את הגוף. את השם שלו אני דווקא כן זוכרת.
ואז חשבתי על זה שהגיע אליי, לפני שבוע בערך, למשרד. ענייני עבודה. וכמו שראיתי אותו, משהו באינטואיציה הנשית שלי התעורר, וחשדתי שזה הוא. ההוא עם הקול העמוק. ההוא שהיה אצלי פעמיים. ואני, עם עיניים קשורות, לא רואה אותו.
אחרי שהלך, חשבתי, איזה מפגרת. הוא הרי עוד עלול להופיע אצלך בענייני עבודה, או חס וחלילה להיות הבוס לעתיד שלך. ואת.. בכלל לא יודעת איך הוא נראה.
טוב נו.. ככה זה כשעושים שטויות.
לא יודעת אם לקוות לא לפגוש אותו.. או שאולי כן לפגוש אותו.
בכל אופן, פתאום התגעגעתי. לא יודעת אם אלו געגועים לאהוב שלי שהלך לשבוע למילואים. ואני נוסעת לשבוע, כך ששבועיים בערך לא נתראה.
או געגועים לכאן. לכלוב.
אבל המחשבות על הכאב. על השליטה. ועל המין, גרמו לי להיזכר, להיכנס, ולכתוב.
אז אני די כבויה. ודי נכנסנו לשגרה. אוטוטו חצי שנה ביחד. זה המון.
כן גודלים. וכן מתאהבים. וכן מעמיקים. וכן שולטים ונשלטים.
אבל עדיין, אין כמו הריגוש הזה, של פעם ראשונה.. ואפילו שניה.
היו כמה פעמים בחודשיים האחרונים שרציתי להיכנס, ולכתוב. אבל הדרייב לא היה מספיק חזק. ולכן לא עשיתי את זה. לא מצאתי סיבה מספיק חזקה, ולא מטרה.
ועכשיו, הדרייב שעלה בי לכתוב, כמו הבזק שהתפרץ מתוך הזכרונות, הולך ונעלם.
מתפוגג.
חושבת עלייך, אם תיכנס לקרוא את מה שכתבתי. ספק גדול. רוב הסיכויים שלא. אבל אם כן, ופתאום ינוחו עיניך על המילים האלה. אז תדע לך, שאני אוהבת אותך. מאוד.
היה שקט ורגוע, כשהוא לא היה פה. ואז הוא חזר. והיה מעולה. ואז נהיה נורא ואיום. ואז שוב מעולה.
וככה אנחנו מתמודדים עם הגלים הגועשים, פעם למעלה, ופעם למטה.
אז זה לא נגמר. ואנחנו לא הולכים. ואנחנו מדברים. ועובדים על התקשורת. ועל הנוחות. ועל ההתרגשות. ועל האינטימיות והקרבה. וזה כמעט נראה, שעדיף שיהיה ככה, גועש. כי זה נותן לזה תוכן מעניין, עמוק ומניע.
ההתמודדות הזאת, עדיין לא מושרשת בי, ולא מוטמעת בי כדי שאקבל אותה בשלווה. היא מרגישה יותר כמו היאבקות מאשר התמודדות. פעם אהבה אינסופית. ופעם דחייה שגובלת בגועל וברצון ברור ללכת. ואני עדיין לא מצליחה לקבל את זה שזה ככה. זה נראה לי כמו מלחמה. זה מלחיץ אותי.
אז בקטעים הטובים אני אומרת לעצמי, מזל שלא הלכתי. מזל שלקחתי נשימה עמוקה ודיברתי. ודיברנו.
האפשרות הזאת ללכת, אורבת בפינה, ומחכה לי שאקח אותה. וכל פעם, כשאני רוצה לשבור את הכלים, אני מתאהבת בו מחדש. הוא מקרין לי עתיד. הוא מקרין לי בטחון. הוא נראה לי כמו האדם שהייתי רוצה להישאר איתו, כל החיים.
וזה לא קל. לא המחשבה על זה. ולא הנוכחות של זה. זה נראה לי גדול ומאיים לפעמים. ונעים ומפנק בזמנים אחרים.
אז אני מתמודדת. או שאולי נאבקת. אבל בכל מקרה, נשארת.
והעבודה.. עדיין אותה עבודה. יש כל מיני כיווני מחשבה, אבל מה שהכי מעסיק אותי זה נעליים. אני מחפשת באובססיביות נעליים. כמו מן נעלי ספורט כאלה, אבל גבוהות. כמו מגף. ושיהיו שחורות. לגמרי. או חומות לגמרי. כי כל מה שאני רואה משולב עם פסי זהב או צבעוניות אחרת, שלא מתאימה לי. ואז כשאני רואה משהו טוב, אז אין במידה הארורה שלי, או שיש, ואז זה לא נוח.
בקיצור, זה מעסיק אותי. וגם פאריס. מעסיקה אותי. כל יום האתר של הדקה התשעים נפתח ומגרה אותי מחדש. אתמול כמעט נסעתי. ובחמישי שעבר כמעט נסעתי. ובסוף כנראה שאני אסע איתו, עוד חודש בערך. אבל זה מדליק אותי כל פעם מחדש, ואני עושה את החישוב שאני יכולה להרשות לעצמי לנסוע פעמיים. פעם אחת עכשיו. ופעם אחת עוד חודש.
אבל עוצרת את עצמי, ולא עושה את זה. כי לעשות את כל הטיול הזה רק בשביל יומיים?
כן. ככה אני חושבת. אבל כולם אומרים לי לא. לא כדאי. תסעי איתו, עוד חודש. ולא עכשיו, לבד, רק כדי להתאוורר.
טוב, אז אני לא נוסעת. ועוד סופשבוע בבית. בישראל.
והבדסמ, כמעט יצא מחיינו לחלוטין. אין לו כוח, אין לי עניין, אין לנו זמן. כאלה מן תירוצים. אבל הוא נמצא כל הזמן באיזור, מריחים אותו, מרגישים אותו. ועדיין, הוא לא מופיע במלוא הדרו באיזה סשן מעניין.
לא נורא. לא בוער. אנחנו פה, ממתינים לו בסבלנות, שיגיע, כשזה יתאים.
עד כאן.
רות סוף.
דיברתי איתו בטלפון. הוא נשמע כל כך סמכותי ועדין. כל כך חומל ותומך. לא בי. במי שהוא אמור לתמוך בו. שם.
כמה שהייתי רוצה שיהיה פה לידי עכשיו, שידבר אליי עם הקול הסמכותי הזה. שיטפל. בי.
אבל איתי, הוא מתנהג כמו ילד. כמו מטופל. שנותן לכל הבעיות לצוף ולעלות, ומטיח אותן בי.
ואני, בתפקיד האימא, החומלת, המכילה. תומכת בו.
טוב, זה לא ממש ככה. קצת הקצנתי ולקחתי את זה רחוק. אבל בהחלט אפשר לראות אלמנטים כאלה ביחסים בינינו.
מזל שהוא יודע לתמוך ולהכיל.. כשצריך אותו.
והוא יודע להיות סמכותי. כשצריך. ולשלוט, כשצריך.
אז הוא נתן לי את המספר במלון. ואני אתקשר עוד עשר דקות.
מחכה בינתיים. מסתכלת על השעון כל שתי דקות. לראות שהזמן עובר.
לא מתגעגעת, כמו שרוצה לשמוע את הקול שלו, שם, רחוק. שיספר לי כמה קר שם. שיספר לי באיזה מלון הוא. שיספר לי מה רואה סביבו. כי אירופה יקירתי, רחוקה ממני עכשיו. ושם, עדיין לא הייתי.
אבל אמרתי לו, שיתכונן, כי עוד חודש, מקסימום חודשיים, אנחנו שוב על המטוס, בדרך לפאריס.
כי שנה חלפה, והגיע הזמן לנסוע שוב.
והבית שקט. המזגן מחמם את הדירה. כי הקור פה בחורף, ממש מקפיא. וכולם נחים. ורוני רגוע, כי ירדתי איתו. והבית נקי. ואני שותה נס. עם חלב. ונזכרת בו.
למרות שעברו רק ארבעה ימים מאז שראיתי אותו. ויחלפו רק עוד ארבעה עד שאראה אותו שוב.
אבל עדיין, משהו במרחק הזה, נעים לי. כמו ילדים קטנים, שאתה נורא אוהב אותם, במיוחד כשהם ישנים.
שקט. ורגוע.
שבע עשרה וחצי שעות של שינה. עם הפסקה של שעה וחצי באמצע.
מרגישה את הריקנות. את הדחיקה המתמדת של מחשבות מטרידות, ואת הואקום הנוצר אחריה.
את הסימפטומים הפיזיים הנוצרים עקב ההדחקה הזאת.
את חוסר הנחת, שאופף אותי. את התזזיתיות שאני מחסלת עם סיגריות ועוד כל מיני הרגלים רעים.
וכשכל ההרגלים הרעים נגמרים, אני פשוט נכנסת מתחת לשמיכה, עוצמת עיניים, ונרדמת.
מחסלת את התזזיתיות עד למצב העירות הבא.
מעניין אם אצליח להיכנס למצב הזומבי הזה של שינה, אחרי שבע עשרה וחצי שעות עמוקות של סגר תודעתי. מעניין כמה שעות של לחץ וחרדה אעביר עד שאסגור שוב את התריסים של התודעה, ואצלול לשינה. נוספת.
סיוטים אין לי, חלומות אני לא זוכרת. כך שהשינה לא ממש מעיקה. חוץ מזה שצריך לקום מידי פעם ולהוריד את רוני המסכן. אבל חוץ מזה, אם אין דרישה ממשית מבחוץ, של עבודה וכאלה, אין לי שום התנגדות להמשיך לישון.
זה לא דכאון.
זאת הפסקה.
מההתמודדות הקשה של החיים.
וזה לא שקשה לי, לעבור יום אחר יום בעבודה, בהתמודדות עם החבר, בהתמודדות עם המשפחה.
זה פשוט, שזה לא כל כך מהנה. כך שה"סבל" המינורי הזה, גורם לי לראות בשישישבת, הפסקה. עכשיו, אני לא חייבת להתמודד. אז שלום, ולילה טוב, אני הולכת לישון.
וזה מה שאני עושה.
ישנה.
מחפשת להיעצר לרגע, ולקרוא את המילים, ולהבין, שאולי, מצבי לא כל כך טוב.
אז נעצרת, קוראת, וממשיכה עם המנטרה הקבועה שלי, שאין לי שום אטרקציה אמיתית בחוץ, אין לי מוטיבציה ליצור לי אחת, ומאחר שכך, ממשיכה עם החיים האלה, על אש נמוכה, על להבה קטנה, שספק מחממת, ספק נותנת לי אנרגיה לחיות.
ואז פתאום משהו מגיע, ומנער את העניינים. נותן פתאום טעם לחיים.
רק שעכשיו, אין כזה באיזור. אז אני שומרת על פרופיל נמוך. כי אין לי ממש כוח, לקום ולצאת לעשות גלים או משהו בסגנון.
כן.. עברו שבועיים כמעט.. מאז הפעם האחרונה. לא השתנה הרבה. רק הסתגלתי קצת למצב.
סוג של מצב שחור. סוג של אכזבה מעצמי, מהאופן בו אני מנהלת את החיים שלי.
אז כן, ניסיתי קצת לבדוק אפשרויות אחרות. לעזוב את העבודה ולמצוא משהו אחר, אבל בסדר הפוך.
אבל במקביל לחיפוש, הורדתי קצת הילוך בעבודה. כדי לא להרגיש יותר מידי מנוצלת.
נראה איך זה ימשיך.
הבעיה היא, עם ימים, שבהם יש מלא עבודה, ואני מסופקת שגעון מעצמי ומהכל, ואז אין בי שום מוטיבציה לעזוב. מה גם, שהחודש הזה, בגלל שהיתה יותר עבודה, המשכורת לא תהיה כל כך עלובה.
אבל עדיין, עדיף לי משהו אחר. אני חושבת.
ובמקביל לכל אלו, יש גם אותו. יחסים מוזרים.
עולה, יורד, טוב רע. ככה, הכל בא בגלים.
למרות שהיה גל אחד מאוד קשה, שגרם לעניין ללכת לדעוך. וממש כבר חשבתי שזהו. וזה נגמר. ואני אומרת לו שלום. ודיברתי עם "מומחים" לעניין, והגעתי למסקנה שזהו.
אבל פתאום, ברגע קט אחד, הכל השתנה. והדעיכה הפכה לנסיקה אדירה שקירבה אותנו מאוד.
קצת חבל שבסופה, הוא גם המריא לחו"ל לשבוע, כך שנוכל להמשיך את האידיליה, אם תהיה כזאת, רק כשיחזור.
אבל בגדול, זה בסדר. זה ממשיך. זה מעניין. זה קשה. מאתגר. ומספק.
גם אם הרגעים המושלמים, בודדים וקצרים, הפוטנציאל שקיים בנו, בחיבור שלנו - הוא ענק. וכנראה שעל זה ועל הרגעים הקטנים, נשענת הזוגיות הזאת.
מוזר. אבל מעניין.
כבר יומיים שאני מסתכלת על העולם דרך משקפיים שחורים. מרגישה מושפלת, קטנה. והפעם, לא מצליחה להתעלם מזה, ולהמשיך הלאה.
היתה לי שיחה עם הרואה חשבון של החברה, והוא אמר לי שזה באמת לא מכובד המשכורת שאני מקבלת. שבחורה כמוני, או אם לומר, אישה, אקדמאית, אינטלגנטית, חרוצה ומוכשרת בטירוף, לא יכולה להרשות לעצמה להשתכר כמוני. (ולא מוודקה..)
אבל מה לעשות, אי אפשר להזיז את הבוס שלי מדעתו. כן, הוא מעריך, אבל הוא לא ישלם יותר.
ואני, לא מסוגלת לקום וללכת. לא מוצאת את הכוחות למצוא עבודה חדשה. ויש יותר מידי דברים טובים בעבודה הזאת, מכדי שאעזוב אותה בגלל המשכורת. אבל זה פאתטי. המשכורת הזאת.
כלפי חוץ, וביחס לעבודה שאני עושה, זה נראה כאילו אני מרוויחה עשרות אלפי שקלים בחודש. אבל זה רק נראה ככה. אולי כי אני משקיעה כל כך הרבה, והראש שלי כל כך גדול. ואני פשוט לא מצליחה להקטין אותו. אני לא בנויה לעבודות עם ראש קטן. אני צריכה לעשות הרבה דברים, וכמה שיותר גדולים. הבעיה היא, שהמירמור, מתחיל לתת אותותיו, ואני מתחילה לא לעשות. כדי לא להרגיש כל כך מנוצלת. וזה שאני לא עושה, ולא מנצלת את כולי, גורם לי להרגיש רע.
בקיצור, מעגל קסמים, שנראה יותר כמו סיוט אחד גדול.
וכמובן, השחור הזה, שאני רואה דרכו הכל, מגיע גם ליחסים עם החבר. בכוח אני משתדלת לא להכניס אותו לעניין הזה. לא לכפות עליו את הגישה השלילית שיש לי עכשיו.
אבל הוא כבר עם סרטים בראש, וחושב שאני ככה, בגללו. ושהיחסים איתו גורמים לי דכאון כזה.
אז אמרתי לו שלא. ושעכשיו אני חלשה, וזה לא המקום שלו לבוא עם החולשה והפחדים, כי אני צריכה שהוא לפחות, יישאר חזק עכשיו.
הוא לא ממש יודע מה עובר עליי. אמרתי לו שיש לי בעיות בעבודה ושאני רוצה לעזוב. אבל לא מעבר לזה. ובכלל, הוא לא עקשן. הוא לא דורש. הוא שומר מרחק, אם אני מראה סימני "דיכי" קלים.
כן, זה קצת מבאס. אבל לא נורא. אולי יותר טוב ככה. שאני אשחה לבד במיץ של הזבל שלי.
מה גם, שהבאסה הזאת, גורמת לי להתכנס בתוך עצמי, ולרצות להיות לבד. ואני לא יודעת אם זה המקום להיות בו לבד. או הזמן. אבל מאחר שאין דרישה אסרטיבית למשהו אחר, זה המצב.
ואני לבד. וזה טוב. רק שלא בטוחה כמה זה טוב ליחסים שלנו.
בכל אופן, אני הולכת לקבור את עצמי בלבד בסופשבוע, לתפור כמה חולצות, אולי לסדר את הארון, קצת לנקות את הבית, ולהשתדל לא לאכול יותר מידי, כי עוד השמנתי, וכבר הפסקתי לרוץ, כי כאב לי הגב נורא. אני יודעת שזה לא תירוץ, והייתי יכולה לפחות להמשיך ללכת. אבל זה נהיה פתאום בנאלי. לעשות את זה איתו. ובימים שהוא לא בא, פתאום הייתי עסוקה וכאלה.
בקיצור, הפסקתי.
כן, אני יודעת, היתה איזו רוח חדשה של שינוי. כשהתחלנו לצאת. להיות זוג, אולי להיכנס להריון וכאלה. אבל זה עבר. הוא החליט שזה מוקדם מידי. ועכשיו זה נכנס לאיזו מן שגרה של מספר פגישות בשבוע. יציאה אחת לכל היותר. זיון פה, סשן שם. איזו שיחה טובה ועמוקה איפשהו בין כל אלה. ואני יודעת שזה טוב. וזה "חלום רטוב" של כל אחד ואחת מאיתנו. אבל לי, זה מציק. זה נראה לי לא תכליתי. זה נראה לי לא ממצה. והנה, אופס, עד כמה שהשתדלתי עד עכשיו, השחור גולש לי גם לזוגיות.
אז כדאי שאני אפסיק.
אודה ואודה ואודה. בא לי זיון. בא לי תשוקה. בא לי משהו חדש. בא לי את ההוא. ואת הזה. בא לי משהו אחר.
לא, אני לא לא אוהבת. ולא, אני לא לא רוצה. אני רק רוצה עוד משהו.
את ק. לדוגמא. שניפגש לקפה, ואני אתפוס אותו חזק, ואדביק לו נשיקה צרפתית מלאת תשוקה. ו..
ככה, רק בשביל התשוקה. בא לי תשוקה.
לא, אני לא חוטאת. ואני לא בוגדת. ואם אני אהיה באמת רצינית, אני אגיד לו. למרות שאני יודעת מראש מה הוא חושב על זה. אין מצב. אין סיכוי. בטח לא עכשיו.
זה יגרום לו לקנאה שהוא לא יוכל לעמוד בה. גם אם אני אבטיח, ואשבע. עדיין, הוא - לא יהיה מסוגל להתמודד עם זה.
ואני..
אני רוצה.
זה לא השעמום. זה הדכדוך. שגורם לי לרצות להיות נורא גבוה. אבל נורא נורא גבוה.
במן עולם של אושר, של פנטזיה. של אשליה.
וזה יכול לקרות רק כשלא מכירים את הפרטנר. ואין עבר ואין עתיד.
ככה סתם. סטוץ. לילה אחד. אפילו לא לילה. שעתיים של שכרון חושים. זה הכל.
ו.. כן. זה קצת גורם לי לחשוב.
כי לא אחת העליתי את האפשרות הזאת, שלמרות הקשר העמוק, ולמרות הרצינות, והמחוייבות וכל זה, הייתי רוצה שהעניין של להיות עם פרטנרים אחרים, למין, יהיה משהו שנוכל לחיות איתו בשלום - במסגרת הקשר.
אבל הוא לא ממש בעניין.
הוא מעדיף לעשות את זה מאחורי הגב שלי, וליהנות מהסכנה. מהרוע. מהבגידה.
ואני, מעדיפה לא לשקר. להגיד - כן, אני רוצה. להגיד עם מי. להגיד מתי. לחזור - ולהגיד, היה נפלא.
ולהמשיך לאהוב ולהיות איתו.
כנראה שזה באמת קצת מוקדם מידי למחשבות האלה.
אבל קצת מרגיש לי שנכנס לאיזו שגרה, לאיזו היכרות, כן, היא נפלאה. וכן היא יכולה עוד להעמיק.
אבל היא לא סוערת ובוערת ומחשמלת, כמו זו שתהיה למשך שעה, או שעתיים.
איזה פיצוץ מוח. הייתי חייבת להרגיע קצת עם שני שוטים של וודקה, ועכשיו עם בקבוק בירה בבית.
מזמן לא היתה כזאת היסטריה בעבודה. אפילו במלחמה, כשהיו מאות שידורים, ואחד על השני ובלאגאן גדול, דבר כזה - עוד לא היה.
שידור אחרי שידור אחרי שידור אחרי שידור - נופל. כולם נופלים. על ימין ועל שמאל. ומנסים, שוב ושוב, וזה פשוט, לא הולך.
טוב, נגמר. ועכשיו הרגליים למעלה, מחכה לבעל הבית המזורגג שיבוא לקחת ממני אלפי שקלים.
ככה זה בחיים. קורעים את התחת, ובשביל מה? בשביל דירה שהשעון מים נשבר באמצע הלילה ואין מים להתקלח בהם בבוקר, והגשם המדהים עושה הפסקת חשמל כשבבית אין נר אחד, כמעט, לרפואה. והאמבטיה נסתמת השכם וערב, ובקיצור - לא מציאה. אבל לא מציאה, שעולה הרבה כסף.
העיקר שהמלאך שלי באיזור. והתשוקה שלו לבדסמ גוברת ועולה מיום ליום.
וגם שלי.
אין לי אלא להודות להוא, שהפגיש אותי עם העולם הנפלא הזה, וגרם לי לגלות רבדים חדשים של תשוקה ושל רגשות. אני נזכרת, ונוס על הבמה, עם תהום חשופת החזה, קשורה, מרוטה, מוצלפת.
ואני שם, עם הבחור הונילי, בוהה בהם. לפני הרבה זמן.
והרבה יפים ויפות חלפו מאז, עד שהגיע השולט הגדול מכולם. האמיתי ביותר. הנכון. לי. כנראה.
אתמול עשינו את זה שוב. והפעם, אחרי גמירה מהממת וחזקה, רציתי עוד ועוד. כאב. השפלה.
לא הספיק לי. וזה גירה אותי כל כך. וחשבתי לעצמי, בחיי שאני סוטה. מעולה!
זהו.
היה פה.
חתמתי על שנים עשר צ'קים. עוד שנה בדירה הזאת.
היא לא כל כך רעה, אחרי הכל...
