7674

באסה שלא באתי. רציתי לבוא. אבל איכשהו הערב נגמר מוקדם אחרי ארוחת ערב, פיפי ולישון.

הוא, אין לו כוח. רק תנו לו לא לעשות כלום. עכשיו גם אין לו כוח לילדים. כי לעשות ילד זה עבודה קשה. ולא ישנים בלילה בחודשים הראשונים. ואי אפשר לעשות כיף. וגמורים וקרועים מעייפות כל הזמן. ואין סקס. ואין כלום. רק ילד.
ככה הוא רואה את זה. כן, הוא רוצה ילדים. אבל אין לו כוח. אז הוא רוצה עוד להספיק לעשות חיים. ולא תגידו הבנאדם בן עשרים וחמש. הוא באמצע העשור החמישי של החיים. כמה זמן עוד יחכה. רוצה להיות סבא של הילד הזה, או אבא שלו?
קצת מוזר לי, כל הדיבורים האלה. זה דיבורים שכלתניים על דבר שהוא בלתי הגיוני בעליל.
לא עושים ילד כי יש לזה הצדקה. עושים כי בא לנו. כי אנחנו רוצים. כי אנחנו אוהבים. לא לוקחים בחשבון כמה זה קשה. כי אם נתחשב בקושי הכרוך, לא נעשה את זה בחיים.
בקיצור, הדיבורים האלה, לא ממש מדברים אליי.
זה נשמע לי כמו עצלות, שמחזקת את עייפות הרוח והנפש שגם ככה אופפת אותו.
לא מדבר אליי ככה.
ואולי הכי מדבר. אולי היאוש שלו, החוסר חשק שלו, זה בעצם המראה שלי.
ואני חיה באשליות, ומשקרת, והוא פשוט - אומר את האמת.

נזפו בי שאני נדנדה. מתנדנדת. פעם ככה, פעם ככה. נו.. לא סתם מזל תאומים.
אבל הנדנדה הרגשית הזאת, איתו, באמת מסחררת אותי.
הפעם, לטובה.
מלא אהבה. מלא עומק. מלא נתינה. מלא הוקרה.
ו.. תשוקה. ו.. כאב. ו..בדסמ.
כנראה שחלומות..אחרי הכל..באמת מתגשמים.
הוא ישן כל הלילה, כמו תינוק. ואני התעוררתי לי, ככה, בחמש בבוקר, כנראה כדי להסתכל עליו, כדי להיות במצב ערות בזמן שהפלא הזה נמצא לידי. במיטה.
כמובן שקיבלתי בתמורה שתי אורגזמות לא רעות בכלל, ככה, על הבוקר.
אבל גם אם הן לא היו מתרחשות, זה עדיין היה נפלא.
ככל שעובר הזמן, ואנחנו מעמיקים בהיכרות שלנו, אנחנו יותר מתאהבים.
וזה יפה. מאוד יפה. להיות שם, וגם להסתכל על זה מהצד.

כמובן שזה תלוי נורא בי. אם אני בדאון, הכל יראה לי חרא. ואם אני בטוב, בהשלמה, בהנאה -
אז לא נותר לי אלא לראות שיש לי אוצר ביד.
אוצר!!!

איזה דכאון.
שוב פעם הרעל הזה זורם לי בשרירים. בעצמות. אני מרגישה שאני נוזלת אל תוך האדמה, עמוק עמוק אל תוך הדכאון. והפעם אני אפילו לא אנסה לתרץ את זה בתור מחלה. זאת לא מחלה. זה דכאון. חוסר המעש של הימים האחרונים. חוסר הפרגון שלי לעצמי. אכילת הפחממות האינסופית. והשעמום. אלוהים, איזה שעמום. לא מוצאת עניין בשום דבר. חייבת לעזוב את העבודה המזויינת. חייבת לשים לעצמי מטרה, ולעוט עליה. זה לא יכול להימשך ככה.
והנה, זה נמשך.
עוד יום, ועוד שבוע, ועוד חודש, ואפילו עוד שנה. ושום דבר לא משתנה. ואני לא משתנה. ואני לא מתקדמת. ולא מתפתחת. ושום דבר לא באמת עושה לי את זה. הדבר היחיד שקצת הרעיד אותי בשנה האחרונה זה היה הבדסמ. והנה, גם זה כבר הפסיק להרטיט אותי. אולי כי פשוט כבר הפסקתי לעשות אותו. אבל אם אין כוח, אז לא עושים. ואז אין כוח. כן, המעגל האינסופי המזויין הזה.
שיקחו אותו ממני. שינתקו את השרשרת. שיפסיקו את הסגירות הזאת.
ולי, אין לי כוח לעשות את זה. אין לי כוח להפסיק. ואין לי כוח לשבור.

זה הכל בגלל הריצה המזויינת הזאת. האנדרופינים שמשתחררים לי בריצה, גורמים לי להיות בהיי, ואז כשאני מוותרת על זה לכמה ימים, אני שוקעת בדכאון. כמו אחרי שלוקחים אקסטזי. פשוט סיוט. התמכרות.

אני זוכרת, כשהייתי רצה הרבה, חמש פעמים בשבוע, יום בלי ריצה, באמת היה יום קשה בשבילי. הכל היה מתנהל סביב הריצה. מתי יהיה לי זמן, בין מה למה, איך וכיוצא באלה.
והיום, אחרי שהתחלתי עם זה שוב, אז אמנם רק שלוש ארבע פעמים בשבוע, אבל זה ממכר.
אחוש שילינג ממכר.

וזה רע.

כל היום אני מתעוררת עם אותו חלום. בחמש בבוקר התעוררתי איתו, בתשע התעוררתי איתו, ועכשיו גם. בתשע, התווסף לזה עוד משהו.
בכל החלומות יש לי רומן עם בת דודה שלי. בחלום האחרון אנחנו צריכות להכין רוסט ביף וקלופס לארוחת חג או משהו, אז אנחנו קובעות אצלי, להכין. ומתמזמזות כהוגן, במהלך ההכנה. אני מספרת את זה לק. בחלום. והוא מתחרמן מזה.
החלום הראשון, הוא הפרק הראשון של הסאגה הזאת. שם, אני חושבת מתחיל הרומן בינינו. אנחנו מבינות שאנחנו מאוהבות ומממשות את אהבתנו. באופן מיני כמובן.
בחלום השני, אנחנו שוב ביחד, בזמן שבבית, ישן הבן זוג שלי. אני בוגדת בו איתה.
ורוב מה שזכרתי מהחלום השני היה דווקא כל מה שהיה אחרי שהיא ואני נפרדנו, ועליתי הביתה וכל מה שקרה בבית. או ליתר דיוק, בחדר השינה. הבן זוג שלי בחלום, הוא לא בדיוק הבן זוג שלי עכשיו. יש רק שני מאפיינים שמזכירים שזה הוא. השאר, מתאימים יותר לבן זוג שהיה לי לפני שש שנים.
ובחלום, אני נכנסת למיטה, שהוא ישן בה, והוא מזיין אותי בתחת, מאחורה, ופתאום אני שומעת אותו נוחר. באמצע הזיון. אז אני מסתובבת לראות מה הולך כאן, איך זה שהוא נוחר באמצע שהוא מזיין אותי כל כך חזק וטוב, ואני רואה, שמי שזיין אותי זה לא הוא. אלא מישהו אחר. ילד בן שבע עשרה או משהו בסגנון. אני מעירה אותו, וצועקת עליו, איך יכול היה לעשות לי דבר כזה, בלי ידיעתי. לפחות היה אומר שרוצה, להכניס מישהו למיטה, או שרוצה שמישהו אחר יזיין אותי.
אחר כך, אני שוכבת במיטה, ולידי נמצא הבחור בן השבע עשרה, שזה עתה זיין אותי, מדבר עם ילד בן שתים עשרה, שמתסבר כסרסור שלו. השבע עשרה אמר לו, נו, יש עוד איזו מותק שצריך לעשות לה טוב, אז השתים עשרה עונה לו כן, תיכף אני אתקשר אליה ואודיע לה שאתה בא.
בינתיים, אני מאוננת, ורוצה נורא לגמור. מבקשת שיעזור לי והוא אומר שהוא מוכן רק לרדת לי. לא לדחוף לי אצבעות. אז אני מוותרת עליו, וממשיכה לבד ומתעוררת.
קמתי חרמנית נורא.
אז אני במחזור - במציאות ונורא כואב לי בבטן התחתונה, ואני חולמת שלושה חלומות במקביל לכאבים האלה, כולם מיניים, מה זה מיניים, נוטפי מין. ואהבה אחת. עם בחורה. ולא סתם בחורה. אלא בת דודה שלי.
המשמעות של בת דודה שלי, אני חושבת, היא אהבה עצמית. כי היחסים איתה היום, מאוד מרוחקים, ובכלל, היא די אנטיפטית אליי.
אבל כשהיינו קטנות, היינו משחקות ברופאה וחולה, והיא הייתה נוגעת לי בכוס ואני לה.
אני חושבת שעצם זה שאני חולמת עליה כמושא אהבה, זה בעצם אני שם, המושא, ואני רוצה לאהוב את עצמי, ולגעת בעצמי. ולענג את עצמי. אולי נתקפתי צורך עז במישהו שירד לי, או שיגע בי ממושכות, ושייהנה מזה. ואולי ק. נכנס לי לחלום הזה, כי אתמול בא למשרד ואמר משהו כמו, יו.. איך בא לי לרדת. נגנבתי שאמר את זה. כמובן שלא אמר את זה עליי. אלא באופן כללי, שזה מה שבא לו לעשות. אבל זה חרמן אותי לאללה.

הוא לא הרגיש טוב. קצת חולה. אמר שיסע הביתה, כי לא רוצה להעיק עליי. אמרתי לו, מה קורה לך, אתה לא חושב שאנחנו אמורים להיות ביחד גם בזמנים קשים?, אני יכולה לפנק אותך, לתמוך בך. ואתה, לא צריך לעשות כלום. תהיה אצלי, כמו שאתה בבית. אבל בכל מקרה, נתתי לו פתח מילוט, אמרתי לו שאם הוא חושב שלא יוכל להתנהג אצלי כמו שהוא מתנהג אצלו בבית, שלא יבוא. כמובן, רק לטובתו.
לבסוף החליט לבוא. פינקתי אותו כהוגן. לא בגלל שהייתי צריכה. אלא בגלל שאני כזאת, נותנת, אוהבת, מפנקת. והוא קיבל. לא עשה יותר מידי, ונתן לי לתת לו.
היה כיף.
עד כדי כך כיף, שבשלב מסוים הוא כמעט הרגיש כבר יותר טוב, והתחיל לגעת בי ולחרמן אותי.
אבל הלכנו לישון.
בשעה חמש בבוקר התעוררתי, מתוך חלום, או מתוך איזה רעש, והתחלנו לדבר. יצאתי מהמיטה, עישנתי סיגריה, חזרתי למיטה. אני לא זוכרת איך זה התחיל. ככה, מתוך שינה, אבל התחלנו לגשש ולגעת. משיכה קטנה בשיער, ואני נדלקת ונדרכת. רוצה להתמסר.
ואז משהו בי, התעורר, ורציתי יותר מלהתמסר. רציתי להיות זונה. רציתי להיות שפחה.
הוא הבין מיד. שלחתי את עצמי למצוץ לו, תוך עידוד מצידו, "למה את מחכה זונה שלי?".
נהניתי כל כך. וככל שההנאה שלי גדלה, ככה התשוקה לכאב עלתה. רציתי לגנוח מהנאה משולבת עם כאב. רציתי להרגיש. חזק.
קיויתי שהוא לא יגמור מהר, כדי שיכאב לי הפה, ויהיה לי קשה והוא ידחוף לי את הזין שלו עמוק לתוך הגרון ויחזיק לי את הראש וימשוך לי בשיער ואם השוט היה בהישג יד, אז גם שיצליף בי כמה מכות הגונות. אבל זה לא ממש הלך. כי כנראה היה מחורמן מידי, ואחרי חמש דקות בערך, זה נגמר.
אבל הטעימה הקטנה הזאת, של התשוקה שעלתה בי פתאום. להיות הזונה שלו. לשרת אותו. לכאוב בשבילו. וכמובן, להתענג מזה.
התשוקה הזאת, באה מאהבה.

ללכת או לא ללכת, זאת השאלה.
חזרתי מהעבודה, ובדרך חשבתי, אני מגיעה הביתה, עולה על בגדי ספורט, לוקחת את רוני ויוצאת לרוץ. ועכשיו עישנתי אחת, ככה בשביל המחווה, של החזרה הביתה, אחרי יום ארוך, והרמתי רגליים על השולחן, ונכנסתי לפה, ונפלה עליי העייפות. לא ממש עייפות אלא מן נינוחות כזאת, של לא בא לי לצאת מהבית עכשיו. ואני אומרת לעצמי, עוד שעה של מאמץ, וזהו. תחזרי הביתה הרבה יותר מסופקת מעכשיו. ואני יודעת שאני אעשה את זה, רק מושכת עוד כמה דקות נינוחות כאלה.

איך שדברים רעים באים בצרורות. כמו שדברים טובים מגיעים ככה. אחד אחרי השני.
אז אני מקווה שעברתי את הצבר הרע הנוכחי, וזה כבר מאחורי. כי אין לי כוח יותר. זה היה טו מאץ', החל מיום שישי בבוקר שהוא עזב, עד אחר הצהריים היום, שזה כבר יום שני.
מכה אחרי מכה. ואני נשארת עם הראש למעלה. סופגת. וסופגת. עד שאתמול התפוצצתי. וכבר התפוצצתי על כולם. על בעל הדירה. על אימא שלי. על אשתו של הבוס. על הפקידה המסכנה בעירייה שמבקשת ממני פתאום שלושת אלפים שקל.
נכנסתי אליה, ואמרתי לעצמי, הפעם, אני לא מוותרת. למרות שגם בפעם שעברה אמרתי את זה, ובסוף נאלצתי לסתום את הפה. כי מול המערכות הבירוקרטיות האטומות האלה, באמת שאין מה לעשות. וצעקתי אליה. והיא בתגובה, במקום להתקפל, צעקה עליי בחזרה. ומה זה העמידה אותי במקום. יצאתי משם, וזה הרגיש לי קצת כמו סשן. שהתפרעתי והייתי טרוריסטית, והיא הצליפה בי והראתה לי את מקומי.
כמעט חזרתי בחזרה אליה, והודיתי לה על זה ש"יצאה" עליי ככה. זה הרגיש טוב.
גם כי אחרי שצעקה, וקצת נרגעתי, גם היא נרגעה, והפכה להיות קצת יותר רכה. זה הפך להיות ממש סשן רגשי, המפגש הבנאלי עם הפקידה הזאת, בעירייה.

וזהו. בערך. אז עכשיו זה מאחורי. ואין לי כבר כוח לעוד מכה. ואני אלך לשטוף את עצמי בקצת זיעה ומאמץ עם ריצה אינטנסיבית של ארבעים דקות. ואחזור הביתה. ואגמור את החולצה שהתחלתי לפני יומיים. ואכנס למיטה עם הספר שחזרתי אליו, אחרי חצי שנה ששכב ליד המיטה שלי והעלה אבק. קניתי אותו לכבוד היומולדת שלי, קראתי אז שלושה עמודים בערך, ועזבתי. לא התחשק לי עליו. ופתאום, חזרתי אליו, והוא נתפס.
כן, זה קצת מדכא, כי זה על חבורת מתאבדים שנפגשים במקרה על בניין "המקפצה" - הבניין שממנו אלו החפצים במותם - קופצים. אבל עדיין, זה הומוריסטי, ונחמד. והעיקר, כמו שזה נראה עכשיו, המפגש, הקרבה והאינטימיות, יניעו אותם בסופו של דבר מלעשות את המעשה.
אז יאללה.
קדימה.
לרוץ.

אז יכול להיות באמת, שהבדסמ היה רק תירוץ. ולא היה לו טוב. והוא רצה ללכת. וחיפש טריגר חזק מספיק, שייראה בעיני בעל חשיבות גדולה מספיק - כדי ללכת.
אבל אם כך הדבר, בשביל מה עשה את כל מה שעשה. בשביל מה טרח להכיר את המשפחה שלי. וטרח להכיר לי את שלו. בשביל מה הצהיר פעם אחר פעם שהוא אוהב אותי, שהוא רוצה אותי, שהוא רוצה לעשות איתי ילד, שיש לו תוכניות גדולות בשבילנו. לא חבל על האנרגיה? לא חבל על העוגמת נפש, על המבוכה, על הרושם?
מה יותר פשוט מלהגיד, לא טוב לי, אני לא רוצה את זה. עם נימוק פה ושם. אבל מה זה היה כל מה שהיה. שקרים??
בכל מקרה, גם אם זה היה נכון, וגם אם הוא באמת רוצה ובאמת אוהב, וכל זה היה מן תרגיל שליטה מסריח, זה כבר לא משנה.
הוא את שלו עשה. אמר את המילה האחרונה. והלך.
ואני, עם כל הכבוד, והאהבה, והרצון הטוב, אין לי כוח למשחקים של ילדים בני שלוש.
אין לי כוח לשטויות האלה. אתה רוצה? אז תתמודד.
ותמיד חשבתי שאני פחדנית. ואני בורחת.
והנה הפעם, נשארתי, והתמודדתי, ודיברתי, ורציתי.
והוא ברח. לא היו לו ביצים לשבת ולדבר. לא היו לו ביצים להגיד באמת, אבל באמת מה שהוא חושב.
טוב, כנראה זה באמת לא היה מספיק חשוב לו. וכנראה באמת, כל המילים היפות שלו, היו משחק אגו נטול אמת ממשית. והוא לא באמת חשב אותם.

חבל. שיש עוד אנשים שמרשים לעצמם להיות לידי, למרות שאני מצהירה פעם אחר פעם, ששקרים זה משהו שאני לא מוכנה לשאת. ונשארים. ומשקרים.

ומשום מה, אני לא מרגישה זעם. ואני גם לא מרגישה נעלבת. אני מרגישה קצת חומלת. וקצת מרחמת. על עוד גבר חלש שניסה להיות לידי. ובאמת שניסיתי, לחזק, ולתמוך. אבל כנראה שלא מספיק. וכנראה שאני צריכה גבר קצת יותר חזק לידי. כי אולי יש גבול עד כמה אני מסוגלת להתעלות מעבר לדברים שמגרים את הדחפים הכמוסים והאמיתיים שלי.

מהפוסט הקודם:
"אז אני אמשיך לעשות את כל המאמצים כן להישאר. ולהסתכל רק על הדברים הטובים שהקשר הזה נותן לי. ורק על הדברים היפים שיש בו. ועל הדברים היפים שהוא מוציא ממני.
אבל יכול להיות באמת, שהמעשה הזה, שאני עושה, קצת גומר אותי מבפנים. קצת מכלה את משאביי היצירתיים. קצת מכבה בי את התשוקה."

אז הוא קם בבוקר, והלך.
הלך הלך. השאיר את המפתחות. לקח את הדברים והלך.
לא לפני שאמר שהוא לא מוכן לוותר על הבדסמ.
מי אמר לוותר. רק שלשום דיברנו על זה שזה תהליך. שזה לוקח זמן.
אז אתמול אמרתי לו שנראה לי שאני קצת עסוקה בזוגיות ובאהבה, ולא ממש בא לי בדסמ.
אז הוא החליט שלא מתאים לו.
ככה סתם. בלי קשר לכלום.
והלך.


לא יאומן.

אני כבר יומיים מסתובבת חסרת כוחות. כואבים לי השרירים. אין לי אנרגיות לכלום. זה נראה כמו תחילתה של שפעת, אבל אני מזהה יותר, סימני דיכאון.
או שאולי המצב הזה של הגוף, הרפוי, הלאה, גורם לנפש שלי להיות עצובה. גם יכול להיות.
מכל מקום, זה מן מצב כזה, שבו הכל נראה לי לא משהו מי יודע כמה. וגם בלי יכולת לזהות מה אני צריכה כדי שהמצב הזה ישתנה. אם זה לחפש עבודה חדשה, אני אפילו לא יודעת איפה מתחילים. ובכלל, שום דבר לא נראה לי ברור וידוע, כדי שאוכל לדעת באמת, מה לשנות.
הכל מעורפל, שוחה עם הזרם, בלי כיוון ממשי, בלי החלטיות, בלי שליטה.
נראה לי שאין לי כוחות, נפשיים, להבין את מצבי, ולשנות אותו.
לעשות ילד, אני כבר לא רוצה. לצאת לרוץ, אין לי כוח. לתפור, לא בא לי. למצוא עבודה חדשה, אין לי מושג מה לחפש, ואפיל לעשות סקס, אין לי ממש עניין ותשוקה.
כאילו משהו נכבה. כאילו אני בחלק הנמוך של הגל.
הבעיה היא שלא חוויתי מן גלים כאלה בשנים האחרונות. הכל היה די יציב, די סטטי, באותה רמה, כל הזמן. לא טוב מידי, לא רע מידי.. ככה, בסדר. מספיק ומספק במידה מסוימת.
ועכשיו, אולי עליתי, וירדתי, ושוב עליתי, ועכשיו אני שוב למטה.
לא יודעת.
אני יודעת שאני יכולה לסתום את הפה ולהשלים עם זה שאני קצת חולה ובגלל זה הכל נראה לי שחור. אני יודעת שאני יכולה. אבל משום מה, אני לא.
אני לא משלימה. כי מרגישה כאילו זה כן בשליטתי. אם להיות ככה או לא.
או לפחות להכיר בכך שזה משהו נפשי, ולא סתם מחלה כזאת שעוברת עליי, כי אני הרי אף פעם לא חולה.
ולמרות שאני מרגישה כאילו הזריקו לי איזה רעל לשרירים שגורם להם להיות רפויים וכואבים, למרות זה, אני חושבת שאני מזהה איזה גורם מחשבתי לכל העניין. כאילו יש בי איזו לאות נפשית, שגורמת ללאות הפיזית הזאת.
אולי באמת הייתי בהיי, ועכשיו זה הדאון שאחריו. ואני תיכף אתרגל, והכל יחזור לקדמותו.
אולי.
אבל למה לעזאזל דאון? מה קרה? התאכזבתי? מעצמי? ממנו? מאיתנו?
מהעבודה, מהזוגיות, מהגוף שלי. יכול להיות..
והאוטומט שלי יודע מה צריך לעשות. צריך לקום וללכת. צריך להשתחרר מזה. כי זה כבד. וזה לא טוב. וכן, יש רגעים של אושר. ולפעמים כשאני הולכת לישון מחבקת אותו, אני בעננים. והמחשבה על חורף ביחד עושה לי ממש טוב. אבל עדיין, משהו בי זועק, לחתוך. ויפה שעה אחת קודם.
אבל הפעם אני לא חותכת. ואני אשתדל בכל כוחי לא להיות טרוריסטית. מספיק היום כשאמרתי לו לא לבוא, הרגשתי שזה כבר יותר מידי מצידי.
אבל הייתי צריכה קצת לבד. קצת שלי. וחוץ מזה, אני חלשה. ואין לי כוח לתשומת לב הזאת. לא שלי, ולא שלו.
אז אני אמשיך לעשות את כל המאמצים כן להישאר. ולהסתכל רק על הדברים הטובים שהקשר הזה נותן לי. ורק על הדברים היפים שיש בו. ועל הדברים היפים שהוא מוציא ממני.
אבל יכול להיות באמת, שהמעשה הזה, שאני עושה, קצת גומר אותי מבפנים. קצת מכלה את משאביי היצירתיים. קצת מכבה בי את התשוקה. וקצת עושה אותי חולה.
לא יודעת.
אולי זאת סתם שפעת.

אז הוא קנה אזיקים חדשים. פתחתי את הקופסא, הסתכלתי עליהם דרך נייר הצלופן, והחזרתי אותם בשקט אל תוך הקופסא. "מה?, את לא מודדת אותם?" הוא שאל, "לא", עניתי לו, וחייכתי בביישנות. מה יש למדוד אזיקים..
יום אחרי, הוא הזמין אותי לארוחת ערב אצל ההורים שלו. לפגוש אותם. בפעם הראשונה. הוא עושה מזה סיפור. הוא לחוץ. הוא מלחיץ. אבל אני מנסה לשמור על קול יחסי, לראות מאיפה בא היצור הזה, שקונה אזיקים ורוצה שאני אמדוד אותם.
החום הזה מרגיע אותי. מרדים לי את האיברים. התאים יושבים לי בגוף, בלי לזוז הרבה, בלי להתאמץ, ככה, כדי לא להזיע. ובכלל, רגוע היום.
הפצירו בי לא לצאת לרוץ היום. ולא בגלל החום, אלא בגלל שאני עושה את זה כל יום וזה קצת קורע אותי. כן.. חזרתי לעשות ספורט. כמעט כל יום, אני הולכת, רצה, קדימה, אחורה, עם רוני, בלי רוני. וזה טוב. אני מותחת את עצמי, ואת הגוף שלי. בודקת את הגבול. אבל לאט לאט. לא שועטת. אלא מבוקרת. וכמו שאמרתי, זה טוב.
אז כנראה שבאמת לא אצא לרוץ. ואשאר בבית. ואקבל את הסופשבוע ככה לבד, אני והבית, ורוני, וחתולה. אקפל את הכביסה שמחכה לי כבר שבוע, ארוקן את הזבל שהצטבר. אולי אכניס את המגבות החדשות לכביסה רותחת, שתנער להן קצת את הצורה. רק שלא יורידו צבע אחת על השניה, כי יש להן דווקא צבעים יפים.
במחשבה שניה, אולי אלך לשתות משהו. להוריד כמה צ'ייסרים של וודקה קפואה, ככה בשביל הראש. בשביל הנשמה. בשביל הפרגון.
יש הצעות?