7674

אם בשבירת שיאים עסקינן.. אז גם אני שברתי שיא.
שבעה ימים לא כתבתי. שבעה ימים שלמים. שאני נחה. מעצמי.

שקרנית אחת, לא נחה, ולא נעליים.
מתעסקת, מועסקת, מתחבטת, מסתדרת. אבל ממש לא נחה.
רק מה..
הבלוג הזה הפך להיות חלון לרגשות הכמוסים שלי מפני בן זוגי האהוב.
ומאחר שכך, אני נמנעת מלחשוף אותם פה.
אני רוצה לספר, ולכתוב, ולבכות, ולצחוק.. פה. אבל לא יכולה. לא מרגישה שזה המקום שלי. יותר.
וגם, במובן מסוים, אם אני אתפלפל פה בענייני הזוגיות, יש בכך מן המידה של "הוצאה לאור" של העניין. זאת אומרת, כל דבר שאכתוב עליו, יהפוך קצת להיות "issue".. ואני לא כל כך רוצה את זה.
מעדיפה להתעלם, ולתת לזמן לעשות את שלו.
אם מפריע לי, ואם טוב לי.. הכל דינמי, וזז ומשתנה.. אז מה זה משנה אם אכתוב את זה היום, ומחר זה כבר לא יהיה קיים. אז בשביל מה חרטתי את המילים על הלוח, וחשפתי אותן לאוויר העולם.
מצד שני, אנחנו יודעים טוב מאוד את חשיבות הפורקן של כתיבת המילים, של הבעת הרגשות, של הוצאת המחשבות וההתלבטויות.

ויש לי טענות.
ויש לי בעיות.
ויש לי שאלות.
ולא, אנחנו עוד לא מביאים ילדים כל כך מהר.
ולא, אנחנו עוד לא על פסגת העולם מבחינת הפעילות הבדסמית שלנו.
אולי אפילו, קצת ירד לי ממנה, איתו.
וכן, זה לא ממש ברור מה שקורה.
אנחנו שנינו מנסים להתאים את עצמנו לזוגיות הזאת. הוא עם ההרגלים שלו, ואני עם שלי.
ואני לא יודעת עד כמה הוא מוותר על שלו כדי להיות איתי, ועד כמה אני מוותרת על שלי.
ואולי זה בכלל לא חשוב עד כמה אנחנו מוותרים.
מה שחשוב זה שטוב לנו להיות אחד עם השניה.
אבל אתמול, הייתי שוב, קצת טרוריסטית. היה לי קלקול קיבה. ועוד לפני שידעתי את זה,
הייתי full of shit, זאת אומרת, בתרגום חופשי לעברית, מלאה בחרא, והחרא נשפך ממני מכל הכיוונים.
דיברתי לא יפה, התנהגתי לא יפה. והוא ספג. ושתק.
לא נלחץ, לא נעלב, לא ברח.
פשוט שתק.
ועדיין כואבת לי הבטן. ויש לי עניינים. עם עצמי. אני מניחה שכל החרדה והלחץ שהצטברו בזמן האחרון, התפוצצו בבטן והשתחררו. אני מאמינה שעוברים עליי דברים, שהסימפטומים המיידיים והלא מיידיים שלהם, באים לידי ביטוי במערכת העיכול שלי.
ככה זה אני. ככה זה תמיד.

ולא.. אני לא מסכמת. ולא מצהירה. ולא מכריזה שום הכרזה.
אני פה. וגם הוא. וטוב לנו ב"מסגרת" הזאת של הביחד.
ונראה.. מה יהיה.
זה פתאום נראה לי נורא נזיל. נורא שביר. נורא חלש.
השינוי יכול לבוא בשניה. ועם זאת, שנינו מספיק חכמים כדי להתגבר על הכל.
השאלה היא, אם אנחנו רוצים להתגבר על הכל. ואם אנחנו רוצים להיות ביחד.
אז אני יודעת שהוא רוצה. ואני יודעת שאני רוצה.
אבל בפרספקטיבות אחרות, הדברים נראים לי פתאום לא כל כך חד משמעיים.

אז עצמתי עיניים.. נרדמתי. והוא בא.
וכשהוא בא - כמעט הרסתי את זה.
לא יכולתי לעמוד מול התחושות החזקות האלה. כל הגוף שלי זעק, צעק, השתולל ממש.
זה הולך. זה נשמט לי מתחת לרגליים, זה מרסק אותי, ומרסק אותנו.
הזעזוע היה כל כך עמוק. הכאב היה חזק. לא הייתה מציאות אחרת באותם רגעים.
זה היכה בי, במלוא העוצמה. ואני היכיתי בו. בלי רחמים כמעט.
לא יכולתי להיות אחרת מאשר היסטרית.. לגמרי.
אחרי חצי שעה זה קצת עבר. או שפשוט הצלחתי קצת להשקיט את זה.
והוא עדיין היה פה. הוא לא ברח.
אחרי שעתיים, זה המשיך להדהד בראשי, אבל נרגעתי. ועדיין, הוא לא הלך.
אחרי עשרים וארבע שעות, זה כמעט כבר עזב אותי. והוא בשלו.. עדיין, לא הולך.
הוא רוצה אותי. ואני אותו.
מקווה שהסאגה הזאת מאחורינו. ואני אתחיל להרגיש קצת יותר בנוח עם החיבור החזק הזה.
כי אני פוחדת. אין ספק. והוא, ב"עוצר" הרגשי בו הוא שרוי, רק מפחיד אותי עוד יותר.

מהבוקר אני בבלבול נוראי. פינג פונג של מחשבות, רגשות, רצונות, תקוות, שאחרי עשר שעות כאלה פיתח לי כאב ראש רציני. שני אקמולים, והוא בשלו. כואב. מציק. מסוחרר קלות.
שוב פעם בא לי לעצום עיניים ולהיעלם. לא להיות בתוכי, לא להקשיב לעצמי, לא לראות את מה שמתחולל.
אתמול רציתי להיכנס להריון. והיום בבוקר התעוררתי ולא האמנתי. אני? הריון? מה הקשר?
לא חשבתי על זה, לא התעמקתי בזה אפילו שניה. רק רוצה. וזהו.
אז עכשיו, אני כבר לא יודעת. ומחפשת חיזוקים. ומחפשת להבין. ולדעת. וקצת הגיון. וקצת שכל. ובעיקר לא מבינה, אם כל הדברים האלה נחוצים, או שמספיק לרצות.. ככה, כמו מקודם.
אז הדבר הזה מהדהד לי בראש. מהדהד ודופק ועושה כאב ראש.
אני אלך למיטה, אשכב על הגב, אעצום עיניים ואחכה. עד שיבוא.
ושיבוא, נראה.
אולי נעשה ילד.

לא נורמלית, אה?

שש בבוקר. יום כיפור. האהוב שלי ישן. ואני יצאתי מהמיטה, כדי להתמכר לשקט הזה.
אין כמו השקט של יום כיפור בבוקר. עד שהילדים מתחילים לנסוע על האופניים ולהרעיש.
אם לא היה חם ואנשים לא היו ישנים עם מזגנים, השקט היה אפילו עוד יותר עוצמתי.
אתמול ראיתי את ניר, עם התאומים שלו. פעם אחרונה שראיתי אותם, היה קצת אחרי שנולדו. לפני שלוש שנים בערך. היו פצפונים. קטנים, בתוך העגלה. היא יפת תואר, והוא מקסים. ופתאום אני רואה אותם, שני ילדים קטנים וחמודים, בן ובת, מדהימים, רצים, צוחקים, מדברים, מסתכלים. קסם. פשוט קסם. איך משני העוללים האלה יצאו ילדים כאלה מקסימים. ואיך הזמן עובר, והם גדלים. וגדלים.
אתמול הוא אמר לי שהוא פוחד שזה ייגמר. שהוא פוחד שאני אלך. ואני מסתכלת עליו. ולא מבינה. איך הוא יכול לפחד מדבר כזה. הרי אין דבר שאני רוצה יותר מאשר אותו. את הנוכחות שלו. את המגע שלו. את הזרע שלו בתוכי, שיפרה אותי. את האהבה שלו.
מעולם זה לא היה עמוק כל כך, או לפחות עם פוטנציאל עמוק כל כך. עם ידיעה ורגש שזה הדבר הכי קרוב ואינטימי ואמיתי שהיה יכול לקרות לי בחיים, עם בן אדם נוסף. עם גבר.
אני אוהבת אותו מסתכל עליי, נוגע בי, מדבר אליי. אני אוהבת לראות אותו מרגיש. כל כך כל כך מרגיש. אני יודעת שיעשה הכל כדי שנהיה ביחד. וגם אני, אשתדל. לא לתת לעצמי להרוס את זה.
רק שה"היי" הזה כשאני איתו, מתחלף ב"דאון" כשאני לא איתו. וזה לא דאון או דכאון או עצב. אבל הניגוד הזה, בין האושר כשאני איתו, לבין המצב ה"רגיל" שלי, כשהוא איננו, הניגוד הזה צורם.
אני עוד לא יודעת, עדיין לא למדתי, ליהנות מהנוכחות שלו בחיי, גם כשהוא לא פה.
רק מרגישה את ההיעדר שלו. והוא קשה.
אולי זה הבטחון, שדרוש, כדי שההיעדר שלו יהיה הבטחה שישוב. ידיעה שהוא איתי.
אולי זה יגיע.
ובינתיים, הוא פה. הוא ישן. טוב לו.
וטוב לי.

עדיין אין לי כוח להתחיל את סאגת יום כיפור. זאת אומרת, להתפנק ב"כורסה" הנוחה של ארבעת ימי החופש שלפני. משהו מקפיץ אותי. עדיין. עוד לא נרגעתי. אולי כי קניתי יותר מידי בדים, ויש לי על הראש לתפור אותם. מהר.
ואולי לא. אולי זה לא זה. אולי זה משהו אחר. בפנים. רוצה לצאת החוצה. אני רוצה להשתגע עליו. להתפרק עליו. לבכות איתו. בוער לי. וזה לא טוב. אני יודעת. הרי סבלנות זה לא הצד החזק שלי. ומשהו ביחסים האלה, דורש סבלנות. בכלל, החיים האלה, דורשים סבלנות. במיוחד כשהדברים אמורים באנשים אחרים. ולא רק בי.
היובש הזה מציק לי בפנים. אולי אלך להתקלח ואשפוך עליי ליטר של קרם גוף ופנים, כדי לרכך קצת את הקשיות הזאת שמצטברת עליי.
והמחזור הזה, מוזר. כאילו הוא מאותת לי, שבאמת לא היה צריך להגיע הפעם. נורא קצר. לא רגיל. כמעט בלי דם. היה עדיף שלא היה בכלל.
לא, אני לא חושבת על ההשלכות. ואני לא חושבת על זה בכלל. אני רק רוצה.
רק רוצה להיכנס להריון.
לא, אני גם לא חושבת על ההריון עצמו, וגם לא על הלידה. רק רוצה כבר להיות שם.
עם העוללה הקטנה ביד שלי, לנשום אותה, לשאוב אותה אל תוכי, לאהוב.
אני קצת מתחרפנת. מודה. אולי זה יעבור לי. ועוד שבועיים בערך אשכח שרציתי בכלל. להביא ילד. להביא ילד איתו.
איתו...
הוא קובע את הקצב. הוא בכלל, קובע. אני קובעת שהוא יקבע. אחרת אני עלולה להרוס.
אתמול היה לנו סשן קטן. זה התחיל טוב. הוא הכאיב לי. ואני צעקתי מתשוקה. הוא התחיל לרעוד מחרמנות, לראות אותי מתפתלת לו ככה בין הידיים. כמה שזה היה טוב.
אבל אז זה התחיל להציק קצת. והייתי צריכה לעצור. כמה פעמים. כדי לקבל ממנו נשיקה. וחיבוק. וליטוף. הייתי צריכה חיזוק. הייתי צריכה משהו, ולא ממש ידעתי מה הוא.
הוא הוריד אותי על ארבע. וזה לא היה משהו מי יודע כמה. ובכלל, יש איזה אופי שונה לחיבור הבדסמי בינינו. אני אוהבת להרגיש אותו שולט. אוהבת שהוא שולט בי. אוהבת להתמסר לו. רוצה להתמסר לו. אבל כאילו...צריכים עוד ללמוד את זה. אחד על השניה. ללמוד איך. ללמוד מתי. זה משהו שלא זורם בינינו בטבעיות, כמו שאנחנו זורמים. אולי כי הוא מחכה, כי הוא לא רוצה להרוס. הוא לא רוצה ללכת מהר מידי. הוא דואג לי. הוא דואג לנו.
וגם אני. עדיין לא שם לגמרי.
אני כותבת וכותבת, ומרגישה תקועה.
כדאי שאפסיק.

רגוע. עכשיו.
למרות כל ההפצרות לשחק משחקים, כאמור בפוסט הקודם, החלטתי שלא. החלטתי להמשיך עם הגישה שלי, למרות שבמערכות יחסים הקודמות היא לא לקחה אותי רחוק מידי.
בכל מקרה, נראה כי הפעם זה מצב קצת שונה. שנינו גדולים. שנינו בוגרים.. יחסית.
ושנינו מאוד רוצים.
אז דיברתי איתו. והוא אמר לי שאני לא צריכה להרגיש ככה, אבל הוא לא מתווכח איתי שככה אני מרגישה והוא יעשה הכל כדי שלא ארגיש ככה.
את האמת? אני מאמינה לו.
לא יודעת מה יעשה, אבל בטוחה שינסה.
אני ממש מתחילה להרגיש את האהבה, זורמת בי.
וזה נעים.
רק למה לעזאזל זה צריך להיות מלווה בפחדים וחששות.
עד עכשיו, דאגתי שלא יהיו מקומות בחיי שאינם בשליטתי. כך שתמיד ידעתי הכל, ולא פחדתי.
ככה זה כשחיים לבד, ועושים לבד, ולא שואפים גבוה מידי.
הכל בשליטה.
ועכשיו, כשנכנסה עוד נשמה לתוך המערכת, ויש דברים שהולכים להיות תלויים בה, זה כבר לא בשליטתי. וזה מפחיד.
מקווה שיתן לי בטחון. שאני אאמין בו. ואאמין לו.
ואז אני אדע. ולא אפחד.

טוב, אז לסיכום הסאגה, הפקתי לקחים והסקתי מסקנות.

1. הוא אוהב לאהוב אותי. רק שלא ברור אם הוא יותר אוהב לאהוב, או יותר אוהב אותי.
2. חוזרת לשמור על COOL יחסי. אחרת אני אשתגע עד שמשהו משמעותי יקרה מהקשר הזה.
3. ונוס, עם כל האהבה שיש לי אליך, אני אנסה להתעלם מהמדריך שלך ולחשוב שהוא מתאים לביצ'ית מצויה. ולא אליי.
4. ולגבי המשחקים למיניהם, הם נכונים. אני מסכימה. הם כן יכולים לגרום לגבר לעשות שמיניות באוויר, ולאישה להרגיש מלכה. רק שהאנרכיסטיות שבי, בשילוב עם הכנות והרגישות שלי, לא ממש מאפשרים לי לשחק אותם. אז או שזה יוצא טבעי, או שזה לא ייצא בכלל.
5. עדיין לא ברורה מה מידת הכנות שלו. אני מניחה שרק הזמן יגיד.
6. אם פעם, יום לפני המחזור היה פוקד אותי מצב רוח, היום שבועיים לפני אני סוערת בין מצבי רוח קיצוניים. אז זה לא אני - זה המחזור.
7. אני שוב פעם צריכה חופש.
8. מזל שיום כיפור בשבוע הבא.

ידעתי מה אני כותבת בפוסט הקודם. ססס...עמק.
החששות התגשמו. הוא מרוחק. הוא מוזר. הוא לא ברור.
ואולי ברור מידי, ופשוט הולך ומתאים את עצמו לתבנית הכל כך מאוסה של הגברים האלה.
שיט.

אז למה לעזאזל הוא בא להכיר את המשפחה שלי?

בשביל מה אני צריכה את החרא הזה? בדיוק בגלל זה לא רציתי להיכנס למערכות יחסים.
כל ההתחלות האלה, החוסר ודאות, הספק, החשש, ההתרגשות.
כן, יש כאלה שקוראים לזה "החיים".
אני לא.
מעדיפה להיות במצב זומבי ו"למות" מאשר לחוות את התחושות הקיצוניות האלה.
בשביל מה אמרתי לו שאני אוהבת אותו. נכון, הוא גם אמר. וכן, הוא משך אותי בלשון. אבל מאותה נקודה, הוא פשוט "ירד מנכסיו" החיזוריים. הוא לא להוט, הוא לא נלהב כמו קודם, והוא לא עושה "שמיניות באוויר". כנראה, פשוט - כי כבר השיג אותי.

אני לא מוכנה לקבל את זה.
לא מוכנה.

הוא חשף אותי, נפתחתי, התחלתי להרגיש, ו...הופ - הוא נעלם.
לא נעלם במובן הפיזי של המילה, אבל מרגיש לי שהוא לא כמו מקודם.
נכון, אפשר להגיד שזאת אני, שמרגישה ככה. וזה הסרטים שיש לי בראש.
אבל זה הוא, שגורם לי להרגיש ככה.
אז שיחזור מהר לגרום לי להרגיש כמו מקודם, אחרת.. אני לא יודעת מה יקרה.

קמתי לא רגועה היום. אחרי האופוריה של אתמול, הניגוד הזה כואב בגוף.
הוא - עושה אותי רכה ונשית. ואילו החיים, דורשים ממני להיות קשוחה וגברית.
אז בוקר כזה, לפני שבוע חדש, שלמזלי הוא רק ארבעה ימים, גורם לי קצת להתבלבל.
רוצה להיות רכה, ומתקשחת.
הקשיחות סוחבת איתה גם קצת הרס. כמובן שנובעת מתוך פחד. אבל הפחדים מתערבבים עכשיו עם הפחדים ביחס אליו. ביחס לקשר.
אם הוא לא יתקשר בקרוב ויעשה לי פוצי מוצי אני אשתגע.
ידעתי למה אני לא רוצה להתאהב. ידעתי שזה מסוכן לי. ידעתי שאני הופכת להיות שברירית. ידעתי שאני לא צריכה את זה בחיים.
אני יודעת שאני הולכת רחוק מידי. מהר מידי. אבל זאת אני. הכל או כלום.
קשה לי עם מצב הביניים הזה. עם ההמתנה. עם הצורך להיות סבלנית.
אל תמהרי, תיהני מזה. ככה היא אמרה לי אתמול. אבל איך אפשר ליהנות, כשזה מצב כזה, שיכול להיגמר, כשזה מצב שאי אפשר לשבת בו רגל על רגל ולהיות בטוחים.
כמה שאני צריכה בטחון, זה פשוט לא יאומן.
וזה לא חתונה. וזה לא ילדים. וזה לא מגורים משותפים.
זה אמון. שכמה שאני אחפש אותו בתוכי, אני אחפור עמוק עמוק, ואנבור ואחטט - לא אמצא אותו.
יקח איזו שנה לפחות, עד שהוא יגיע.
ועד אז, זה מן מצב כזה, שבעיני, הוא די בלתי נסבל.

כמעט ארבעה ימים שלמים, של ביחד. ולמרבה הפלא, היה לי טוב. בכל רגע בהם. איתו.
הייתה הפסקה אחת, בערב החג, בוא נפרדנו איש איש לארוחתו הוא. אבל מלבד זאת, את הארוחה המשפחתית השניה, פקדנו ביחד. והוא פגש את כל המשפחה. והיה מעולה.
כשאמרתי לו שנקפוץ לאימא שלי, הוא אמר שהוא רוצה. כי זה מן שלב כזה של מיסוד הקשר. אמרתי לו לא, זה שלב כזה שהולכים לשתות קפה אצל אימא שלי. וזה נחמד. היא כמו חברה כזאת. אבל הוא בשלו. אז אמרתי לעצמי, מה יכול להיות, שיחשוב מה שיחשוב, שיראה את זה ככה אם הוא רוצה. ואני אבדוק אם אני יכולה להיכנס לתבנית הזאת. גם.
ויכולתי. זה התאים לי.
אז אמרתי לו, אם כבר פגשת את אימא, תבוא איתי לארוחה הגדולה, של כל הצד של אבא.
והוא אמר, בשמחה. והוא בא. וכמו שאמרתי, היה מעולה.
אמר שמקווה שאני לא אקבל מחזור כדי שאהיה בהריון וככה תהיה לי סיבה אמיתית לא ללכת לעולם.
וגם שאל, "תנשאי לי?", ואמרתי לו, בנונשלנטיות, "בטח".
כמובן שהעניין של חתונה וילדים עוד רחוק מאיתנו, וזה היה בצחוק. אבל איך אומרים, בכל צחוק יש רצינות. והיה נעים לחשוב שאני בהריון ומשאירה את הילד. והיה גם נעים לחשוב, שנתחתן.
מוזר, אבל זה מאוד טבעי.
כאילו אנחנו מכירים הרבה זמן, וזה מאוד טבעי שזה ילך לשם. בלי להניד עפעף.
אז כן. הייתי מתחתנת איתו, ומביאה איתו תינוקת קטנה וחמודה.
האמת, הייתי עושה את זה עוד חודש, בלי לחשוב פעמיים.
ולא משהו מפואר. משהו צנוע. ככה, בשביל עצמנו. בשביל להתחבר.
ואפילו אם לא נתחתן.
אבל יש משהו בשבועה הזאת. שמחבר יותר. גם אם רק מבחינה חברתית.
בכל אופן, הוא הלך.
יומיים עכשיו בלעדיו. יומיים וחצי.
וזה טוב.
שהוא קצת ישחה במיץ של הארבעה ימים האלה. ושאני קצת אשן על זה - לבד.
מדהים אותי איך שני אנשים נפגשים. ומרגישים טוב ביחד. ומתאימים. ורוצים. והכל בסדר, ב"ביחד".
בלי פרופילים. בלי דרישות מוקדמות. בלי הצהרות. בלי ידע מוקדם.
ככה סתם. נפגשים. יש כימיה. ורוצים להיות ביחד.
תענוג.
וכן, היה גם סשן אחד בארבעה ימים האלה. עם קשירות והצלפות וכל העניינים האלה. אבל הכי טוב, זה הכאב. הוא מכאיב לי טוב. ויש תשוקה. הרבה תשוקה אפילו.
אבל יש עוד מקום לשיפור. ויש לאן להתקדם. והכי כיף בכל הסיפור הזה, שיש גם זמן להתקדם בו. ויהיה מחר, ויהיה עוד. ויהיה שונה. ויותר.
המשכיות.
עוד לא הצלחתי ליהנות מעניין הקשירות. אני רוצה להיות נטולת שליטה. נטולת יכולת לזוז. נטולת יכולת להחליט. אבל אנחנו עוד לא שם. לא אני, ולא הוא.

הדבר היחיד שקצת מציק לי, הוא שמהרגע שאני התחלתי לרצות. הרגשתי אהבה בלב. הרגשתי התאהבות בגוף. חשבתי שמשהו "ירד" קצת אצלו.
כאילו הוא "כבש", ועכשיו לא צריך לעבוד קשה כל כך.
אולי אני מדמיינת. אולי זה הפחדים שגורמים לי לראות את זה.
לא ממש אולי. בטוח. יש פחדים. אני מנסה להשקיט אותם. אני מדברת אל עצמי ואומרת, תמשיכי כמו שהיה עד עכשיו, שלא היית מאוהבת. אבל זה לא קל. כי אני רוצה אותו.
לא חושבת שכמו שהוא רוצה אותי. אבל כן רוצה מאוד, את זה שהוא רוצה אותי ככה.
זה כיף. אדיר.
בקיצור, אנחנו זורמים. בסך הכל שלושה שבועות. אבל שלושה שבועות חזקים. כאילו ומרגע ש"נפל האסימון", אנחנו כבר יודעים. ואין מה להתווכח על זה.
אנחנו רוצים אחד את השני, אנחנו רוצים להיות ביחד.
השאלה היא רק איך זה יהיה, איך זה יתפתח, טכנית ורגשית. ואיך נתמודד עם זה.

אבל האמת, עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני עוד לא סומכת עליו. טוב, זה לא ממש מפליא. זה תקופה הרבה יותר מידי קצרה מכדי שאוכל לתת את אמוני בבן אדם. אבל עדיין, מדגדגות אותי קצוות של מחשבה, על איך שהוא "מכר" לי אהבה. ווידאתי כל הזמן, אם הוא דובר אמת. אם באמת אוהב כמו שאומר. אם באמת רוצה ויודע, כמו שמציג את זה. והוא אמר כן. כבר נמאס לו להגיד כן, מרוב שהוא אומר כן.
אבל בדפנות ליבי, בקצה תודעתי, אני מזהה ספקות. על אמיתות העניין. חששות, שמא הכל היה מן טכניקת כיבוש, ותו לא. ושוב, אני, התמימה, נפלתי לתוכה.
מאמינה, שעם הנתונים שיש בידי, רק הזמן יגיד אם זה אמיתי או לא.
אבל בכל זאת, הם מדגדגים אותי קלות. רק מקווה שלא יציקו יותר מידי.