|
|
|
שנה טובה לכולם.
ולי.
ערב החג נראה יפה וורוד מתמיד.
האהבה מתחילה לפרוח, גם מצידי.
העניינים נראים רציניים מתמיד.
אז שהשנה שבאה עלינו, תהיה באמת, לטובה.
שלא יהיו מלחמות, למרות שזה טוב לעסקים (שלי)
שאני אמצא עבודה חדשה, מספקת ומתגמלת יותר
שהקשר איתו ימשיך וינעים את זמני,
שהאהבה תפרח, אבל תהיה מאוזנת
ואולי, רק אולי, סבתא שלי תזכה לנינה נוספת.. והפעם ממני.
ולכולם, שהשנה תהיה מלאה באהבה ובסיפוק.
אם היו לי עשרים מיליון שקל, הייתי לוקחת חופש מהעבודה, ונוסעת קודם כל לחופשה בפאריס. אבל משהו ברמה. בית מלון, מסעדות וכל הבלאגן מסביב. וכמובן מזמינה את אחותי לכל התענוגות שמסביב. אחרי זה הייתי חוזרת, מצמצמת את המשרה שלי לחצי, ומחפשת דירה לקנות. משהו צנוע, שלושה חדרים, בתל אביב, אפילו משהו ישן לשיפוץ. אבל עם חנייה, קומה גבוהה, מרפסות, ושתהיה מערבית. שלושה מיליון שקל מקסימום. אחרי השיפוץ הייתי נכנסת לגור בה. ואז, הייתי קונה אופנוע חדש, ואוטו. שוב, לא משהו ראוותני, אבל נוח וכזה שלא עושה בעיות. ולגבי האופנוע, KLE 500, בתור התחלה.. עד שיהיה לי רשיון ליותר מחמש מאות סמ"ק. אחרי השיפוץ, הרהיטים, מכשירי החשמל, האופנוע והאוטו, היו נשארים לי משהו כמו 16 מיליון שקל. הייתי נותנת מיליון לאחי, מיליון לאחותי, מיליון לאימא שלי ומיליון לאבא שלי. ואז היו נשארים לי 12 מיליון.
מיליון אחד הייתי משאירה לבזבוזים, שהיו כוללים פינוק בלתי מתפשר של סבתא שלי. כולל נסיעות לחו"ל, אוטו חדש ומעבר לדירה נוחה יותר. (כמובן, רק אם היא תרצה).
ואז, 11 מיליון שקל. בחישוב פשוט, 11 מיליון שקל חלקי חמישים שנה שנשארו לי לחיות בערך, זה יוצא שמונה עשרה אלף שקל בחודש. בהנחה שאני אמשיך לעבוד, ולא אבזבז יותר מידי, נראה לי שהחיים שלי ייראו נוחים מתמיד.
ואם לא ארצה לעבוד בעבודה הנוכחית, או באחת אחרת שתזדמן בדרכי, אנסה את מזלי בשוק העצמאי, ואפתח איזה עסק. סטודיו לעיצוב אופנה או בית קפה או משהו כזה. אפילו לקצץ קצת ב"קצבה" החודשית ולהשקיע איזה מאתיים אלף שקל בעסק.
אה, ועוד משהו חשוב. אני אעשה ילדה לבד. זאת אומרת, אכנס להריון, ואלד תינוקת חמודה, ואגדל אותה בכוחות עצמי. ולא אחכה לאף גבר ואף זוגיות שתאפשר לי את הפלא הזה.
אז בשנים הראשונות, באמת אוכל לא לעבוד, ולהיות איתה, ולגדל אותה. או שזה יהיה במקביל לעסק שכבר אפתח, ואולי כבר יתגלגל.
אז מה היה לנו פה? היה אופנוע, היה אוטו, היתה דירה, היה לרפד את המשפחה שלי בקצת כסף, וכמובן, לעשות ילדה. לבד.
לא יותר מידי. לא ראוותני. לא יומרני. ככה, בסיסי, צנוע, ומספק.
רק מה?
בינתיים, אין לי עשרים מיליון. ואני יושבת פה, מתוך הדחף העז שלי לעשות דברים, ונוכח ההכרה המרה, שאין לי כוח להזיז את התחת שלי לעשות כלום, אני מפנטזת.
מבזבזת את הזמן ומעבירה אותו בדמיונות שווא.
בא לי להקיא מעצמי. מאיך שאני נראית. ממה שאכלתי (ירדתי על עוגת דבש שלמה שדחפו לי בסופר כמתנת "שנה טובה"), ממה שאני עושה, מאיך שאני עושה את הדברים, והעיקר העיקר, בא לי להקיא, ממה שאני לא עושה.
מהמצב המבחיל שהגעתי אליו, שבו אני יושבת, ומדמיינת איך החיים שלי היו נראים אם היה לי משהו שאין לי. שונאת את המחשבות הפנטזיונריות האלה. כל כך לא מציאותיות.
ועוד יותר גרוע מזה, חושבת על מה שרוצה לעשות, שכן נמצא בהישג יד, ולא עושה כלום.
חושבת על לצאת לסיבוב עם האופניים, על לרדת למאתיים כפיפות בטן, להתקשר לחבר כנסת הזה שאולי יסדר לי עבודה, לתפור את המכנסיים האדומים ואת החולצה השחורה. חושבת וחושבת, ובמקום זה יושבת מול הטלוויזיה ויורדת על עוגת דבש שלמה.
ציינתי כבר שיש לי בחילה?
זה קצת מבלבל אותי. יום אחד אני רוצה. יום אחד לא. יום אחד אני מתאהבת. יום אחד לא.
יום אחד אני רוצה להיות לבד. ויום אחד אני רוצה ביחד.
אני יודעת שאחרי שנים של להיות לבד, זה טבעי שיהיה לי קשה להתחיל לחיות ביחד.
השינויים בהרגשה שלי ביחס אליו, ובדיעה שלי לגבי הקשר הזה, הם קיצוניים, תכופים ומוזרים.
בבוקר אני חושבת שהוא הדבר האחרון שאני צריכה בחיים, ובערב אני כבר חושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
אני לא מצליחה להיות עקבית עם המחשבות הטובות. כמו גם, עם המחשבות הרעות.
אני לא חושבת שיש בי ידיעות מוצקות לגבי מה אני רוצה מהחיים שלי. לא יודעת אם אני רוצה להיות ביחד, או מעדיפה להיות לבד. מאוד רוצה להיכנס להריון, אבל מצד שני, יכולה לזהות פחד ענק ובעקבותיו ספק גדול על הרצון הזה.
בקיצור, כשהעניין נמצא לי מול העיניים, זמין, נגיש ורוצה אותי, אני מתבלבלת.
אולי זה מהר מידי. כל מה שקורה איתו. הוא התאהב מהר. הוא יודע מהר. והוא רוצה אותי, לגמרי, מאוד מהר. ואני, עוד לא יודעת. עוד לא סגורה. עוד לא בטוחה.
לא, אני לא חושבת שאפספס אותו, גם אם אגיד לו, רגע, תאט קצת. ולמעשה, כבר אמרתי את זה, והאטנו.
אבל עדיין, זה מטריד אותי.
כל הקונפליקט של להיות ביחד מול להיות לבד. של החופש, מול האהבה.
לעשות מה שבא לי? אוקיי, אז אני עושה. אז כשבא לי לראות אותו, אנחנו מתראים. וכשלא בא לי, אנחנו לא. למרות שלא קל לי להגיד לו לא.
תגידו "תזרמי", אני זורמת. אבל עדיין, זה מוזר.
עצות עמוקות מ"יודעי דבר" יתקבלו בברכה.
זה כבר יום שבת שני, שהשקט בו שולט. ביד רמה, בעוצמה הראויה, אין טלפונים, שינות אחר הצהריים מתוקות מתמיד, הלילות ארוכים ולא מופרעים. למרות שעכשיו אני נזכרת, שבלילה האחרון התעוררתי לסירוגין מהזעה מוגברת, אז הורדתי את השמיכה ואז מקור, כי השמיכה לא היתה עליי והמזגן כן. אבל באופן כללי, נהדר.
רק מה, עכשיו, יחד עם השקט הזה, והשלווה הזאת, מבצבצים ועולים רגשות חדשים. מוזרים. כאלה שלא חוויתי כבר הרבה זמן. אולי אני כבר אומר את המילה הזאת, למרות שמתכחשת, ועדיין לא מוכנה לבטא אותה בקול רם - געגוע.
געגוע אליו. אני לא מרבה להשתמש במילה הזאת, אבל נראה לי שכשרוצים משהו, שלא נמצא ליד, שלא זמין עכשיו, ויהיה זמין במועד מאוחר יותר, או שבכלל לא - זה געגוע.
התעוררתי מקודם, והשתלבה לי אל החלום האחרון כנראה, תחושה, שהיד שלו מלטפת לי את הרגל, ככה, מתוך שינה, או שאולי הוא התעורר כבר. אז התעוררתי, חושבת עליו, רוצה שיגע בי.
ועוד חושבת, שרוצה לראות אותו שוב, שרוצה להרגיש אותו, עם המגע המשיי שלו, שילטף אותי עם העיניים המאוהבות שלו, שירצה אותי, מולי, לידי, בנוכחותי.
מה קורה לי? אני מתאהבת??
היינו ביחד שלשום, וכבר אני רוצה עוד. מתפנקת על אדי הפגישה הקודמת, מצפה לבאה, ובינתיים נחה, עם מחשבות וחלומות.
כן, זה רציני. וכן, הוא נותן לי תחושת בטחון. וכן, הוא בעניין. אבל עם שליטה שקטה, שמחלחלת לתוכי לאט - אבל בטוח.
והכי חשוב, כן, אני רוצה לראות אותו שוב.
ואם יורשה לי - אז אני חושבת, שאני מתגעגעת...
אחרי שוקו בשקית, צונן וטעים, אני יושבת פה, לאה. הבית שקט. אין מוסיקה. אין אף אחד.
פתאום מתפנקת עם עצמי. פתאום הדחף הזה לכתוב.
נכפתה עליי שיחה של שעה, עם עלם חמודות בן עשרים ושמונה. ככה, באמצע היום, הוא נכנס למשרד, ו"תקעו" אותי איתו.
אז בהתחלה התנהגתי למופת. מנומסת, מרוחקת, ממש כמו שהחברה דורשת.
אבל מהר מאוד נמאסה עליי הפוזה הזאת, והתחלנו לדבר על דברים קצת יותר אינטימיים.
הייתי עושה אותו. כן.
אבל הוא מחפש כוסיות.
נו..
קצת העיקה עליי השיחה הזאת. לראות את עצמי בעיניו. לראות את ההשתקפות שלי. של בחורה כמוני. יפה, אבל לא כוסית.
כל פעם שאני רואה את זה, אני קצת מתבאסת.
לא כי אני נראית ככה. ולא כי רע לי עם זה.
אבל כי הם, "כמהי הכוסיות", מראים לי שאני לא מתאימה. שאולי, אני לא שווה. שאין לי סיכוי.
ועוד אחרי זה, כדי להוריד אותי עוד קצת, הייתה לי שיחה עם חבר כנסת, שלא הלכה כמו שרציתי. ציפיתי ליותר חמימות ולבביות ממנו. וקיבלתי תגובה די צוננת. לא נורא, נדבר שוב בשבוע הבא, ואולי יצא משהו קצת יותר נעים מהעניין.
אז הגעתי הביתה, התיישבתי מול המחשב, כבדה, עייפה, וקצת עצובה.
פתאום אני מחפשת בעיניים מסביבי, מישהו שיסתכל עליי ויגיד וואוו.
כן, אני יודעת, גם אני לא אומרת וואוו על עצמי. אבל אני בהחלט מתלהבת לפעמים.
אז זהו, שקצת חסר לי החיזור. קצת חסרה לי ההתלהבות מבחוץ. קצת חסר לי.. משהו.
א. היה היום במשרד, ורק מחכה לאור ירוק ממני כדי שאתפשט מולו ואפתח את הרגליים. אז הוא כן נמשך. וד. התלהב ממני במשך שבוע ועדיין די מתלהב.
אבל משהו בבחור הצעיר הזה, שמתלהב מכוסיות, גרם לי לחשוב, שאני לא מספיק טובה.
שיט.
שונאת את המחשבות האלה.
לפעמים הן מגיעות. ואז אני קצת מתחרפנת.
טוב שונוס הזכיר לי שהיום יום שלישי ויש מועדון..
אולי גם אני אלך..
להכניס קצת עניין..קצת תשוקה..קצת..משהו.
זהו. נגמר החופש. מחר בבוקר חוזרת לעבוד. כל השבוע היה נפלא. בעיקר עשיתי - כלום. זזתי ממקום למקום לפי הריח. הרוח לקחה אותי, הריח הזיז אותי. לא התכוונתי, לא התאמצתי, הכל היה רגוע ונינוח. בלי טלפונים. בלי עבודה. בלי לחץ. אולי רק פעמיים, לפני שהוא בא. אז הייתי קצת לחוצה. אבל הפגישות היו נפלאות. והוא נתן, וחיזר, והחמיא והיה כיף.
אבל עכשיו, אני יושבת פה. וכבד לי על הנשמה. כי שוב פעם הייתי טרוריסטית. שוב פעם כל הגועל שלי יצא החוצה. במקום להמשיך להיפגש איתו מחוץ לבית, במקומות נייטרליים, בלי סקס. ולהכיר לאט. ולגשש. וללמוד. וליהנות. קפצנו למים של הגדולים. הוא בא אליי. ישן אצלי. ושכבנו.
והיה נורא.
כל הזוועה שאני מכירה כל כך טוב מימים עברו, יצאה החוצה. פרצוף תחת, חוסר סבלנות, חוסר עניין, דחייה. שנאתי את עצמי, על מה שאני חושבת. על מה שאני מרגישה. ועל איך שאני מביאה את אלו לידי ביטוי - מולו. שנאתי את עצמי, וגרמתי לו לשנוא אותי. לכעוס עליי. להתעצבן. ולשנוא את עצמו, על שאני מתנהגת ככה בנוכחותו.
כמובן שאם העניין מתרחש באופן הזה, אחרי שבוע של היכרות, אז כנראה שהוא לא נחוץ בכלל.
ואיך אומרים, יפה שעה אחת קודם.
אבל עדיין. עד אותה נקודה, זה היה נעים.
פשוט קצת מיהרתי. נראה לי. וגם הוא. אולי.
אבל לא משנה. עבר היה.
ועכשיו הוא לא רוצה לשמוע ממני.
גם אני לא הייתי רוצה לשמוע ממני אחרי שהיו מתנהגים אליי ככה.
הוא פתח. וחשף. והראה את עצמו.. ככה, כמו שהוא. כן, על קצה המזלג. אבל בדיוק כמו שהוא.
ואני, מה אני. בכלל לא יודעת מה אני, או איך אני. לא יודעת מה מוציאה ומה רואים. ואם זה בכלל תואם לאמת. לא יודעת, וגם לא מעניין אותי.
אני ככה, זורמת. זזה. מתנועעת. ממקום למקום. מרגע אל רגע. לפי מה שבא לי.
אבל כנראה שמה שבא לי לא תואם את מה שבא לו. ולא תואם את מה שבא להרבה אנשים שקדמו לו, וניסו להיות איתי במצבים אינטימיים.
כי אולי מה שבא לי, זה בדיוק ההיפך ממה שבא להם.
אולי זה הקוד. זאת התבנית. זה הדפוס.
ואולי לא.
עושה לי לחץ בראש רק לחשוב על הדברים האלה.
הוא שלט בי הבוקר, וזה היה רע. מגוחך. מגעיל.
ידעתי שאני לא נמשכת אליו מהכיוון הזה. ובגלל זה משכתי עוד ועוד את הפגישות שלנו אל מקומות שאין בהם מיטה. ואין בהם אפשרות להזדיין או להסתשן.
והנה זה הגיע. והיה מזעזע.
ואני כועסת על עצמי, שזה הגיע עכשיו. אולי הייתי צריכה ליהנות מהקשר הזה יותר, קודם, לפני שהגענו למצב הזה. אולי הייתי צריכה עוד קצת ללמוד אותו. ולהבין, אם אני רוצה אותו, או לא.
ואולי הייתי רוצה אותו יותר, אם הייתי מחכה עוד קצת.
וכן, אולי עדיף שהגענו לזה מהר, וראינו כי רע, ולא המשכנו ומשכנו את זה כדי להגיע לרגע הזה, ולראות, עדיין...שהוא רע.
רציתי ללכת לאיזה דרינק בחוץ. ככה בעדינות, משהו על הים, עם הבריזה, עם קצת מוסיקה, ואם אפשר, אז עם קצת סקס אפיל. אז התקשרתי לכל העולם, ואישתו.. ואף אחד לא יכל או לא רצה.
בסוף הגעתי לגיא. והוא רצה. אז נסעתי אליו. החלטנו, שאני אבוא, אני אראה את הדירה האטרקטיבית והמיוחדת שלו, ונצא ממנו. וכך היה.
הגעתי. ובאמת התלהבתי. מיוחד, זאת לא מילה. ממש ממש משהו. אולם כדורסל קטן ליד הדירה הזאת. אבל מצד שני, נגריה, נקייה ומסודרת ממנה.
בריזה לא היתה שם, כך שהרביצה אצלו לא ממש באה בחשבון. ובירות לא הבאתי, אז היינו מכווננים, לצאת. הוא נכנס להתקלח. ואני הלכתי לשירותים. מסתבר, שגלי החום שהציפו אותי בימים האחרונים, בישרו בעצם על קילקול קיבה רציני, ולא על משבר גיל המעבר. והשירותים חגגו. או שמא אומר, אני חגגתי. לא, בעצם לא חגגתי. ישבתי שם, והזעתי. וסבלתי. והאמת, גם קצת התפדחתי. וואלה, אני ככה מגיעה לבחור, ומתיישבת בשירותים, עשר דקות, אולי יותר, לא יוצאת. בשלב כלשהו הגיעה השאלה המיוחלת, זו שציפיתי וידעתי שתגיע, "טבעת?"... בלי להיות בטוחה במה שהוא שאל, עניתי, לא, אני בסדר. ואז יצאתי. הרמתי את החולצה. נעמדתי מול המאוורר הגדול. וייבשתי את עצמי מהזיעה. התנצלתי על ההיעדרות הארוכה. ופתאום... דפיקה בדלת.
שמעתי אותו ממלמל, מי זה יכול להיות, תוך כדי הליכה מואצת אל עבר המפתן. עדיין עומדת מול המאוורר, שמעתי אותו פותח את הדלת, ואחרי זה שקט של שתי דקות, ואז עוד כמה רחשים, ושוב שקט, וכבר קצת התחלתי להיבהל. מה קורה שם. שכן ממקומי, לא הצלחתי לראות מה התחולל שם.
ופתאום, נכנסה כמו רוח סערה, אישה בלונדינית, סקסית ומעוצבת, לבושה בשמלת קולר שחורה חושפת כתפיים וקצרה, הולכת במרץ וחוצה את החדר. הסתכלתי בתמימות, בהשתוממות, ושאלתי, באמת בלי להבין, מה קרה..? אז היא הסתובבה בחדות, נעצה בי מבט כועס, ואמרה לי, לא קרה כלום, רק באתי לדירה של החבר שלי. ופנתה להמשיך בדרכה אל עבר חדר השינה. נבוכה קלות, לא ממש מבינה, הסתכלתי עליו, והוא התקרב אליי, אומר לי, אני מצטער. שאלתי אותו מי זאת. הוא אמר, זה סיפור ארוך, אני מצטער, אספר לך בהזדמנות אחרת. אז שאלתי אותו בקשיחות, ואתה לא יכול ללכת איתי עכשיו כאילו..? והוא אמר, מרכין את ראשו, מזיע ונבוך, לא.. עדיף שלא.
בחוסר טקט המשכתי לשאול, אז ללכת כאילו..? והוא אמר כן, מצטער.
בדרך למטה, במעלית, הוא ליווה אותי, והספיק לדווח לי מעט על העניין. כן, הם חברים. אבל מן און אוף כזה. אבל זאת באמת הייתה הפתעה, היא לא הודיעה שהיא מתכוונת להגיע או משהו.
ואני, המשכתי, אולי בכל זאת להצליח לממש את תוכניתי להערב, שאלתי אותו, אבל עדיין, מה.. אתה לא יכול לצאת עכשיו.. ככה ללכת איתי לשתות משהו..?
לא, הוא ענה, עדיף שאשאר איתה.
חייכתי. עדיין בהלם. אבל משועשעת לגמרי מכל הסיפור. קצת ריחמתי עליו, על הסיטואציה המביכה שנקלע אליה. הרגשתי קצת כמו באופרת סבון. ובדרך כלל, אופרות סבון, משעשעות אותי, עד שמשעממות אותי.
אז הלכתי.
נסעתי לשתות בגפי.
ועכשיו חזרתי.
אני יושבת מול הבחור הונילי. שלא מתלהב. שלא רוצה. שלא מתעניין. יושבת מולו, ומרגישה את המחנק הזה בגרון. מרגישה שחייבת לבכות. שרוצה להוציא, לפרוק, לשחרר. ככה, מולו. שיבוא ויחבק. והוא קם, והולך לשירותים. ומראה סימני תזוזה. כמה שלא היה מעוניין. ופתאום הוא חוזר. מאחורי. והידיים שלו על הכתפיים שלי, כאילו שמע אותי. מבינה ששמע את עצמו, מחפש דרך לגעת, להזרים בי מעט מהתשוקה שקיווה שתהיה באותו ערב. אבל אני מרגישה את מה שאני רוצה להרגיש. את מה שביקשתי לעצמי. והוא מתחיל לעסות את השכמות. את הצוואר. את הגב. ועדין. וזורם. ומצמרר. ונעים. כאילו ויש לו ביד איזה תדר חשמלי שמרעיד לי בעדינות את השרירים התפוסים. הכואבים. הזועקים למגע. והוא ממשיך. ואני מתענגת.
חושבת על סשן בכי. זה מה שאני רוצה. סשן בכי. לבוא, לבכות, וללכת. בלי קשר. בלי יחסים. בלי עבר. בלי עתיד. רק תחושה נעימה וטובה שזה המקום לעשות את זה. ולעשות את זה.
ככה, כמו שצריך. עם כל הלב. עם כל הדמעות. עם כל ההיסטריה. עם החיבוק. עם הכאב. להתרוקן. ולהשתחרר.
הייתי עושה את זה איתו.
אבל הוא רצה לעשות סקס בשלישיה.
אחרי שלושה ימים של בכי, עצב עמוק, אובדן עצות, בלבול, עצבים וכאב, קיבלתי מחזור.
כנראה מהקשים שהיו לי אי פעם. אחרת איך אפשר להסביר את הימים הנוראיים שקדמו לו. והפעם, הוא שוב הקדים במספר ימים, כך שלא קישרתי מיד ובבטחון, שהסיבה לסערת רגשות הזאת, היא ההורמונים. אבל כשהוא הגיע, קצת נרגעתי. אבל עדיין - קשה מתמיד.
על כאבי גב לפני ובזמן מחזור, כמעט רק שמעתי. והפעם אני חווה את זה על בשרי, ביג טיים.
אבל למרות שנסיבות המקלות, של הימים הנוראיים, קרי, הסיבה להם היא המחזור, יש עוד כמה סיבות מעורפלות יותר ופחות שנותנים לגיטמציה לעצב העמוק ולתחושות האובדן.
העבודה שמציקה וסוחטת, למרות שהמלחמה כבר נגמרה. הפרטיות שאין לי. הרצון לעשות דברים ולהיווכח שאין לי כוח לעשות אותם. ועוד כל מיני קונפליקטים פנימיים שהתחילו להדהד בחלל תודעתי.
כל פעם שאני נדרשת, מעצמי או מהסובבים לי, לגעת, ולו במעט, במה שאני רוצה לעצמי - אני מסתבכת. ומוצאת את עצמי עומדת בשממון מחשבתי, בכאוס תודעתי, בחוסר מטרה, יעד ותוחלת, מול השאלות העולות בתוכי.
אז שוב נקלעתי למצב כזה. רק שהפעם הוא נוגע בכמה נושאים בו זמנית, וקצת מקשה עליי את התפקוד. החוזה בדירה נגמר, ושוב אני צריכה לבדוק אפשרויות השכרה/קניה חדשות. פגשתי מישהו, ושוב אני צריכה לבדוק מה בדיוק אני רוצה מעצמי, ממנו ומהקשר. ושלא נתחיל אפילו לדבר על העבודה, שמהבהבת לי באורות אדומים חזקים שכדאי לי למצוא אחת אחרת, ומהר. ולא בגלל שמקומי בסכנה בה, אלא בגלל שהנשמה שלי הולכת ונגמרת שם בצעדי ענק וכדאי לי לברוח מהמקום, ויפה שעה אחת קודם.
וכן, אין לי כוח. לא לחפש דירה. ולא לחפש עבודה. ולא לחפש תשובות לשאלות הקשות של החיים.
אז לקחתי חופש. שבוע. שבוע שלם בלי הזמזום הבלתי פוסק של דרישות העבודה.
24/7 של חופש. של ניתוק. של שחרור מהדריכות המציקה הזאת שמלווה אותי כל הזמן נוכח הזמינות המקסימלית שלי לעבודה.
אולי אני אסע. ואולי לא.
אתמול חברה סיפרה לי שהיא התחילה ללכת לטיפול בשיטת גרינברג. כמעט ובא לי גם. כמעט ובא לי לטפל בעצמי. אולי קצת לעזור. אולי קצת להזיז. כי מתוך עצמי, אני לא מוצאת את הכוחות להתחיל לזוז ולשנות. ואולי איזה כוח חיצוני, יכול למשוך אותי מתוך האין אונות הזאת ולגרום לי להתחיל לזוז. אולי לעשות קצת ספורט. אולי להתחיל לנשום טוב יותר. אולי אפילו להפחית או להפסיק את העישון המאסיבי הזה, אולי להתחיל לחפש עבודה חדשה ברצינות, אולי ואולי ואולי. אז אולי באמת אתעניין. אולי אמצע מישהו שיכול לעזור לי להתחיל לזוז. כי בכוחות עצמי, אני באמת לא רואה שזה קורה.
למרות שיכול להיות, שברגע שאימא שלי תצא מהבית, אני אתפנה קצת יותר לעצמי. אחזור לשגרת חיי הנעימה, ואמצא כוחות ישנים, שהודחקו לפינות, ואנצל אותם לטובת שינוי.
לא יודעת. אולי זה רק תירוץ. ורק סיבה חיצונית שאני רואה באיזור ומיד שמה עליה את האצבע המאשימה. כנראה רק אחרי שתלך אדע אם צדקתי או לא. בכל מקרה, לא כדאי לחכות, שכן זה עוד שבועיים מעכשיו, וכמו שאמרתי מקודם, יפה שעה אחת קודם.
