הרהורים מהקומה השלישית

קור חודר עצמות, אלף מילים שלא אומרות דבר. במרתף החלומות, השדונים קמים לתחייה, ביער הפיות המכונפות, חידות מגיעות לפתרונן. במטה של קסם, בהבזק של אור, מגרש את החושך מפתח ביתי. חלום של לילה, כישוף של חצות, אור הנר מאיר את הבדידות, את המיטה הגדולה שחסרה אותך, את הידיים המלטפות המתערבבות בסדינים. בכלוב החטאים מצאתי את אשר שאלה נפשי. בדרך לא דרך, בשחר לא יום, ביקשתי, שאלתי, דרשתי, צרחתי. שם ציוויתי עולם ומלואו פרוש לרגליי, כשטיח אדום לרגלי המכובדים, שועי עולם.

צינה מקפיאת דם, עורבים תרים אחר שאריות פגרים, שהותיר עבורם הנתיב המהיר. הרעש מרחוק לווה באור גדול, שכובה בעשן והושתק בצרחות. הילד שבי כבר לא משחק מחבואים, הוא מזמן גילה את מה שהתאמצתי להסתיר, שאין פה כלום בעצם, רק אסופת בריות החוששות להיוותר לבד, להזדקן מול מראה. כמה אומץ דרוש להביט לה בעיניים, מבלי להיצרב מהחיוך הזה שלה. כמה כוח יש לה, לנפש מלאת קמטים אחת, המתעקשת לקום כל פעם מחדש, ליישר פניה, למתוח איבריה, ולצרוח: חזרתי!

מכניס ראשי ללוע הארי, תופת גיא בן הנום. צבא שרפים מכתר את נזר גופי, משמש לי חומת כנף שמימית, מפני אש הלהבות הבוערות, הרעש שברעש, השנאה היוקדת שבעיניים. התהום הפעורה בולעת כל היגיון לקרבה, ומקיאה קיטור, עשן האיבה. ענני החלומות מתפזרים לקול שאון הנפילה. הפחד והחשש משמשים במשמש בהצגת האימה, התפאורה קודרת, עשנה, מפויחת, התסריט מעגלי, השחקנים מותשים. בין נפילה לנפילה, בין שקט למלחמה, עוד שפתיים מפללות, לוחשות, כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכך.

חסר מנוח, משתולל בתוך בקבוק, יוצא ונכנס, מתפוצץ לרסיסים, ומתאחה למשהו חדש. גדול יותר, חזק יותר, מחושל יותר. כבר לא מאיים רק יודע. כבר לא חושש רק בוטח.

הוי הנקמה!
מה היא עושה?
עזה כמוות אהבה, וקנאתה כשאול.

במחול הכדים השדון שוב סוער, כרוח קדים סוחף אחריו גרגרי אבק, מחולל מהומות, מכה בראשו של גולם הקם על יוצרו, מנפץ גולגולתו, ונושף בזעם, בחרון, בעברה.

חסר מנוח מתלכד לכדי נשימה. משלח ברקים, הזיק שבעיניים שוב ניצת. נרגע כשאת פה, מלטפת, לוחשת ונכנעת, מבקשת ויודעת. אז אגע בך, אשק לגופך בחיוך מכשף. בלהט החשמל המסנוור משרטט את התוואי, יוצר את השביל בו תלכי אחרי כסומא בעיניים גלויות, בדרך לא דרך, בשביל ללא סוף, שם עפר וגרגרים, בין אבנים לא מסותתות, שם האהבה נולדה.

קדירה גדולה,
מים מבעבעים,
אדים מלטפים את פניי,
טיפות החום מתגלגלות במורד,
מיני תבלינים עוטפים את החדר,
הניחוח מבסם.
דומיה.
השדון רוקח תבשיל חדש...

כוס קפה מהביל, חפיסת נובלס ירוקה, צרור מחשבות, ואף לא מילה אחת. בשקט, בדממה, אני זז, מתפשט לצדדים, מתרחב לפנים, ומתכנס. אנחנו שם במרדף המטורף, מחפשים אותנו, מחפשים מקום, מבקשים פינה אחת קטנה של הזדהות, של רוגע פנימי, רק כדי שנרוץ, מייד לכשנמצא, לתור אחר פינה אחרת, נוספת.

אנחנו כאן, בשקט, בדממה, זזים ומתפשטים, אוהבים בחושך מה שלמדנו באור, ומתכנסים. בתוך מיטה גדולה תרחשי את כל הסודות והפחדים, את כל מה שרצית בי, שחלמת ולא העזת...

אני כאן בשבילך לרגע, רק כדי להיעלם ברגע שלאחריו, מקול געגועייך אמלט, אסתיר פניי, אתכחש. רגע לפני שתאמרי נואש, אשוב, אסדיר נשימה באפך, פעימה בליבך, אבטיח לקיים, להיוותר, לאהוב את הפינה שלנו.

עבורך אני הים. אני הגל. אני הסהר. אני הכוכב. אני החלום שחלמת בלילה. אני אגל הזיעה המתגלגל על פנייך אומרות העונג. אני החיוך. אני הצער. אני האיש לו ייחלת. אני ביום. אני בלילה. אני שעת הדמדומים. אליי תערגי. עבורי תיהרגי. כולך כיסופים, מלבוש תעתועים. אני הצל. אני האור. אני הדם הזורם. אני הפריחה והלבלוב. אני השקיעה שבאופק. אני שם, בשקט, בדממה, זז ומתפשט, בגללך.

גרם השמיים הרומנטי ביותר, שנקשרו סביבו אין ספור שירים וסיפורים, הלוא הוא הירח, הסהר, הלבנה- עומד הערב להופיע במלוא תפארתו וגודלו אל מול עינינו מזה 15 שנה. החל מהערב בשעה 17:15 ניתן יהיה ליהנות מתצפית בירח הגדול ביותר מזה שנים, כשהתצפית הבאה צפויה להגיע רק בעוד כ-5 שנים.

למרות הניסיון האמריקני לכבוש את הירח בשנת 1969 וחרף דגל הכוכבים שהוצב עליו רק כדי שכולם יידעו של מי פה הירח, לא נפגמה ההילה הרומנטית סביב גרם שמיים מיוחד זה. אולי זה האור החלבי והעמום משהו, אולי ההילה המיוחדת, אולי הבדידות המזהרת של כוכב יפיפה...כך או אחרת, הירח היה ועודנו רומנטי וקסום עבור רובנו, והלילה בשיא תפארתו והודו. לא נותר לנו אלא לצאת החוצה, להביט ולהתמוגג.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1046129.html

בדף חלק לוחש אותיות, צורח מילים, מנגן משפטים. מנקז דמויות בתוך גופי, אני, אני ואני. פעם אני הילד הטוב ופעם הילד הרע, פעם שדון ופעם קוסם, פעם מלומד ארצי ופעם מכשף שמימי, פעם חסר-ישע ופעם האדון הבלתי מעורער. אני ואני ואני...

וכשתבואי אלחש זר מילים לראשך, ואת תמצאי בי מקלט מזור לנפשך, תבני בי מקדש קן תפילותייך. שם מנחה תקריבי, מור ולבונה, קטורת ובשמים. את השמן והמנורה, את האור הבוער על פתיל האהבה. ולאורו אני ואת, את ואני מרצדים על קיר אבן בטירה גותית אפלה, אך מוארת. שם עטלף המילים תלוי במהופך, מצווח שירו ומקדיש (ומקריב) אותו לך המוקרבת (המוקדשת) על מזבח אהבתי.

שקרים בתוך בקבוק, צפים על פני גלים של אנשים, בים החיים הבלתי נגמר, העשוי ללא חוף. במצולותיו הכרישים, המשחיזים שיניים, הנוגסים ללא רחם, המשחרים לדם הטרי, לכל אשר תמימות באפו, חולשה באברותיו. לכל הנאספים ובאים, נלכדים במכמורת, מפרפרים שניות קיום אחרונות, נאחזים בבדל הישרדות אחרון. וריחם ריח טרי, ובשרם טעם רענן, ופניהם בוץ וערפל, וכוחותיהם מטושטשים ורפים. עוד מעט ויניחו לה, לתקווה, להישמט מבין כפותיהם. לא דמות להם, ולא תמונה, לא פסל, ולא אל, לא תפילה להם, ולא ניגון של סליחות.

חלומות בתוך כדור בדולח, אשליות מנופצות, תקוות שווא. רסיסי תקווה אחרונים שהוליד הייאוש, שהמליט הצער טרוט העיניים, המשרת בקודש מאחזי עיניים, חלקי לשון, מחוספסי לב ותאבי כיס, המשלשלים דינר ועוד דינר לחשבונם תפוח הבצע. רמה ליבם בשוחד, גבהה קומתם בשחיתות. ברגל גסה, בעיניים גדולות, בחיוך מזויף, בחיבוק מלא סכינים. לא צל להם, ולא בבואה, לא שיר להם, ולא הלל, לא סוף להם ולא אחרית.

היא שכבה על המיטה לידי, דמעותיה שטפו את פניה,
ליבה נפתח, הותר הסגר, חרב המצור.
היא לא ידעה שאסור לה להיפתח כך ליד מכשף.
לא שיערה בנפשה שזוהי שעת רצון, שעת הלבבות,
זמן הכוח, שכרון החושים, מחול הנשמות.
לא יכולתי להתאפק, חדרתי עמוק פנימה, לתוך גופה,
חיללתי כבודה, לקחתיה בשבי, כישפתיה, מעשה קסמים.
אחזתי בליבה הפועם, ולחשתי...
הידקתי, כיווצתי, ואז הרפיתי, ושוב לחשתי.
היא חייכה, גשם דמעותיה פסק,
היא חשה שלמה עכשיו, בטוחה, מוגנת, עטופה.
היא חשה מוקסמת, מהופנטת, שלווה.
היא נגעה בקסם, כל כולה שלי כעת.

מתחת גלגלי הדמיון, על פסי השפיות, בין שקשוק לתחנה, בין מציאות לחלום, בין שקיעה לפריחה, בין סערה לדממה, ניצב לו הצל המוארך. חומק בין החרכים, לוחש מתוך הסדקים, לחש נוגה על ליצן עצוב, ששואף מלוא ריאותיו על הקצה, שנושף מלוא קרביו על פני תהום פעורה, ותחתית אין לה. ומבטו נוקב, חודר, מוחק אלף מילים, ומשפטו בודד, צורב, מחלחל ומפכה, מטלטל את השקט, מעיר את הרוח, מנביט את הגן בטיפות אהבה.

וכשיסתיים לו הצל יתחיל בו האיש, יקרום עור וגידים, יגדל ידיים, יוליד רגליים, על שפתיו אודם החיים, בלשונו נכישת הנחש. עירום ועריה ייאבק בשדים, ויוכל להם, ויביסם. ומתוכם יצמיח גבעול, עלים ופרח, ודרכם יביט בזריחה.